לא יודעת אם זה ארוך מידי, אבל זה קטע מותחל שכתבתי פעם מהאמצע על איזו אפוקליפסה או משהו בסגנון שיצר איזה אדם ושמו באדו (?!) בהשראת אתגר מתח בהמשכים שהיה כאן, אני אוהבת את מה שיצא אבל זה לא קשור לכלום, אז אל תשאלו שאלות כי אין לי תשובות
באדו?
הוא רק הוריד את המסכות. קורע את הכיסויים מעל פניהם של בני האדם ומאלץ אותם להפנות עיניים קפואות אחד אל השני. סליחה. קרחונים.
אדם לאדם זאב. איש לאיש חרב נוצצת. אישה לאישה – מלחמה.
האנשים נלחמו. כמו חיות. נשפו באפם כמו משוגעים.
אבל הג'ונגל שרד.
מה זה שרד? הוא בעט, צווח, מגלגל את עצמו על האדמה ויורה לכל עבר. בזעם הוא צבע את השמים, בחייתיות הפך את האדמה לאבק שחור ובאדישות קרה הוא דרך על המתים.
האנשים, אלו שנשארו, שאריות שרופות וטרוטות עיניים, ניסו לאסוף את השברים ולחבר את העולם מחדש.
אבל הרשת קרסה מזמן. לוקחת איתה אל התהום העמוק אחדים ואפסות, שערים לוגיים וגבישים מתנדנדים, משאירה את היקום ערום כביום היוולדו. ובלעדיה החל העולם חווה מחדש את תקופת ימי הביניים, אלא שהפעם ידעו האנשים מה הם הפסידו.
הוא מתנשף. בשקט ממש. לוח העץ קר ועקום והאצבעות שלו קפואות.
"זוז", ממליץ לו האיש בשחור, מושך כפפה עבה על ידו. "זוז מהר. לפני שתיגמר לי הסבלנות".
הוא זז. כלומר הוא ממש משתדל לזוז. אבל הבוץ עמוק ורטוב, והנעליים שלו הופכות כבדות עם כל פסיעה נוספת.
יש הילה סגולה הלילה. או שאולי מישהו החליט לשחק עם התאורה של הכוכבים. כך או כך, הענפים הקטנים הנדרסים תחת רגליו נדמים לו כזוהרים.
זה שדה ענק. שחור כפחם ודומם כאילו צופים בהם אלפי מתים. לא כאילו. אולי באמת הם צופים.
פעם היה שם דשא ירוק רך. פעם ישבו מסביב אוהדים שואגים. עשרות שנים לפני רקדו שם בני האדם לצליליו של המנון.
במקום בו לגמה האנושות אושר. במקום בו צווח הקהל את ליבו. באותו מקום בדיוק החל עתידה השרוף לבעור.
'נקודת עולם' כינו המדענים את המאורעות הללו במרחב-זמן. ובטח כמה פילוסופים, לו היו נותרים כאלו על פני האדמה, היו נהנים לעסוק בעובדה כי למעט נקודות הזמן השונות היה הווקטור התלת ממדי שלהן זהה במדויק.
אולי אם היה אלכס מהטיפוסים המתחננים היה מוותר על שאריות כבודו האבוד, משפיל את עיניו, קורס על ברכיו ומתחנן לרחמים.
אבל הוא לא הטיפוס הזה. מעולם לא היה. ובכל מקרה לו נראה לו כי לאיש הגבוה שמאחוריו תשנה העובדה הזאת. להפך, אולי הוא אף ישתמש בדמעותיו כדי לשטוף את ידיו המלוכלכות בבוץ.
אז הוא ממשיך ללכת. ראשו זקוף, כתפיו נוקשות, ועיניו שורפות.