קפצתי לגיחה קצרה.
תהנו.
ואל תשכחו הארות...
לקח להם זמן לקיים את ההבטחה שלהם. אוריאל ממצמץ לרגע מול העולם. דקל נוגע בעדינות בכתפו. "אתה נכנס?" שואל.
הוא מביט ברכב בתהייה. "לאיפה?"
דקל בוחן אותו בזהירות. "חשבתי שיש לך תוכנית." הוא מוחה. "אתה רצית לצאת."
אוריאל מעווה את פיו. "לחתונה של אחותי." הוא אומר בניתוק.
דקל נאנח. "טוב, תיכנס לרכב קודם כל. נראה כבר לאן." הוא פותח את הדלת, מחליק אל מושב הנהג.
אוריאל נכנס אל המושב ליד, טורק את הדלת בכבדות.
עיניו של אוריאל צמודות לחלון. הוא מביט בכבישים, בנינים ורמזורים כמו בנוף מרתק במיוחד. דקל מתרכז בכביש. שותק.
הם עוצרים ליד מדשאות גדולות. דקל מצמיד תו כלשהו לשמשה.
"פארק הלאומי, מתאים לך?"
הוא נושם עמוק.
פארק הלאומי.
שימי סחב אותו לשם. "נעשה זיץ, אולי נצלה כמה תפודים. מה רע?"
עיניו נדלקו. אוורור. כמה שהוא צריך אותו עכשיו.
"אז אתה בא, כן? מיד אחרי סידר שלישי." המשיך ללחוץ.
"מי עוד בא?" הוא היה חייב לברר. גם ככה הרב רובין מידי שם עליו עין.
"אהרונסון, גולד וטיקוצ'ינסקי. יחד איתך זה חמש."
החדר היה ריק. בעיקרון, הם כבר מאחרים.
תהיה ילד טוב, אוריאל.
העיף מבט לשעון. הלך עליו אם מישהו שם לב. "פסדר." פלט. "אתה בא?"
"אוריאל?"
הוא מחייך קלות. היו ימים בהם פחד מהמשגיח. "זה רעיון." הוא עונה. "רק, אולי..." מעביר מבט על בגדיו. הם מקומטים, מזיעים.
דקל מצדיק את קיומו. "קודם נלך לקנות לך בגד נורמלי." שוב הוא מתניע.
"אממ..." אוריאל מכחכח בגרונו. "יש סיכוי שאתה מגיע לקניון איילון?"
דקל מסיט את מבטו מהכביש. מתבונן בעיניו.
"אני, פשוט." בולע רוק. "מכיר שם קצת ויהיה לי יותר נוח..."
"שיהיה." פולט דקל. לך תבין בחור שיוצא לרחוב אחרי חודש של כלא.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
