סיפור בהמשכים לא קוראים לי 'בת של'

ELIZABET · 26/10/24

ואווווו
כבר אמרתי שאין על שמואל?
נ.ב.- אין על שמואל!!!!
אביגיל תודה שהבאת לנו גם את הצד שלו! (ופרק...

)

הלוחשת לתווים · 28/10/24

אני לא אוהבת את הסיפור הזה!!!!
לא באמת... אני משוגעעעעעת עליו
הוא מדי יפה

יפה ועצוב.
כל כך החיים הרגילים....

כל הזמן חיכיתי לראות מתי יהיה הפיצוץ של תהילה, על מה הוא יבוא, על מי זה יפול- פשוט מושלם!!!
אין לי שום מילה אחרת חוץ- תמשיכי.

אלישבע קיי · 29/10/24

את כותבת רגיש ומדוייק זו מיומנות מיוחדת!!!!!!!!!!
כיף וממלא לקרוא, תמשיכייי

Avigail Amram · 30/10/24

בס"ד

פרק 40-

"אם החיים שלך היו סרט, המיטה הייתה הלוקיישן הכי שחוק. קומי כבר".

"לא מצחיק, תעזבי אותי" אני אומרת בקול מתמסכן.

"לא ניסיתי להצחיק. קומי, כבר שבע וחצי". הדסה מנענעת אותי.

"אני לא מרגישה טוב", אני מוחה, מתהפכת לצד השני. "ובכלל, שכחת שאנחנו לא מדברות?"

"את מרגישה מצויין", היא חורצת, "והנה אנחנו כן".

"ממתי?" אני משגרת תהייה כנה לחלל.

"מהרגע. נמאס לי מהשטות הזו", היא מטיחה.

"זו בכלל לא שטות", אני מתקפלת לתוך עצמי במחאה נעלבת.

"זו כן. גם אם נעלבת את יכולה לבוא ולהגיד לי את זה, לדבר כמו נערה בוגרת. ואולי אפילו ארכין ראש ואתנצל, לכי תדעי".

"את יודעת שנעלבתי", אני יורקת. "ממש אפילו".

"אני מתנצלת", היא משפילה ראש לחלקיק שניה. "למרות ש-"

"-ולא בא לי לדבר איתך", אני ממשיכה בהטעמה, "כי שום דבר לא מבטח אותי מפגיעה נוספת".

"מסכימה לגמרי, אני באמת לא מבטיחה להתאפק בכל הפעמים הבאות שתעצבני אותי. אבל תהילה, בואי לפחות נדבר בין מריבה למריבה!" קולה שביבים זעירים של תחנון.

חיוך בורח מבין שפתיי, אני ממהרת למחוק אותו.

"די, כבר קשה לי. אנחנו באותו חדר, כמה אפשר לשתוק?" היא שואלת.

"אני רגילה לשתוק, זה לא מפריע לי במיוחד".

"באמת?! ספרי לי על זה", הציניות עוטפת את מילותיה בצלופן. מרשרש, אבל שקוף.

"בואי לסמינר, תראי". אני פותחת לה דלת.

"בעייתך". היא סוגרת.

"שוב פעם את מתחילה!" אני עולה שתי אוקטבות. אולי שלוש.

"צודקת". היא מרימה ידיים, אוטמת בעזרתן אוזניים. "אני לוקחת את מילותיי בחזרה".

"צעד אמיץ בהתחשב בדוברת", אני מציינת בחדות.

"אכן, ועכשיו די עם ההתפלספויות, אפשר להכריז סופית שאנחנו חוזרות לשגרה רגילה?"

"אם את תמשיכי להיות נחמדה כמו שאת עכשיו, אני מניחה שהתשובה תהיה כן", אני נאנחת בנימה תאטרלית משהו.

"יופי. אני שמחה", היא מתעלמת מהעוקץ, מלקקת דבש. "ועכשיו קומי".

"אמרתי לך שאני לא מרגישה טוב. אפילו השתחררתי מהסמינר אתמול".

"ברחת את מתכוונת", היא מוסיפה, לקונית.

"למה את יודעת הכל", אני קובעת, בלי שום סימן שאלה בסוף.

"ככה. קומי".

"את מאחרת בעצמך, כבר שבע ארבעים".

"לא מאחרת לשום מקום. אני הולכת לשיננית, ומסיימים היום לימודים באחת וחצי, כך שאמא אישרה לי להישאר בבית". תרועת ניצחון בקולה.

"מקסים, אז גם אני לא הולכת. שלום". מרימה דגל לבן, עוצמת עיניים.

"אז מתי להעיר אותך?"

"אחרי החתונה של שמואל", מילים ניתזות מפי. ראשי מתחפר מתחת לכרית, בורח ממציאות.

***

שעתיים וחצי אחר כך כבר אני כבר ערה לחלוטין. אמא והדסה הלכו לקופת החולים ואילו אני מסתובבת בבית בחוסר מעש.

מלבן כסוף מונח על השולחן במטבח, צד את עיניי. המחשב של אבא.

מתעלמת ממנו, ניגשת להכין לעצמי קפה. שתי דקות אחרי כך אני מתיישבת עם הכוס על יד השולחן. הכסוף מנצנץ לי בעין. מציק. מתגרה.

אני מסתכלת לצדדים, אין אף אחד בבית מלבדי.

'אבא לא מסכים לגעת לו במחשב!', קול חכם וצודק מנסה ללוחש לי, להתריע. לא שומעת אותו.

ידי נשלחת בזהירות אל המחשב, מלטפת את לוגו החברה שעל גבו. רחש נשמע מאחור, אני מושכת את ידי במהירות, מסתכלת אחורה. אין אף אחד. דמיינתי.

רק מציצה לרגע למסך, תמונה צדה את עיניי. בתמונה צילום מסך מאחד מאתרי החדשות החרדיים, הכותרת מהמהמת אותי: 'הזמר רפאל ימיני אירס את בנו- צפו בתמונות'.

צפו בתמונות?! אני בולעת את רוקי, נדהמת. זה אמיתי?

מזיזה את המחשב לכיווני, יוצאת מן התמונה שהייתה פתוחה, נכנסת לדפדפן.

ידיי רועדות. אבא ואמא לא מסכימים לנו להשתמש במחשב כשהם לא לידנו.

אני רק אבדוק מה זו התמונה הזו וזהו, אני מבטיחה לעצמי. מבטחת.

מצליחה לשחזר את הפעמים הבודדות בהן ראיתי את אבא עושה פעולה דומה. רושמת במנוע החיפוש את הכותרת הנ"ל במטרה לאתר את הכתבה ולהבין במה מדובר.

ארבעה אתרים קופצים לי עם כותרת זהה. אלוקים שבשמיים.

נכנסת לאתר הראשון. נהיה לי חושך בעיניים.

אבא, שמואל וישראליק מחוייכים, מאושרים.

אבא, שמואל ויצחק המפיק, עומדים זקופים.

אבא שלי עם עוד ארבעה זמרים מוכרים אחרים.

עם כל תמונה החושך נהיה יותר סמיך. כמעט ניתן למישוש. מה זה למען השם?!

פותחת סרטון מצורף. השיר 'כיצד מרקדין' מתנגן ברקע, אבא ושמואל באמצע המעגל. עיגולים עיגולים של אנשים מקיפים אותם, רוקדים. סוגרת מהר את הסרטון.

גוללת את המסך למטה. הלב שלי פועם בקצב אוטוסטרדה. יש גם תגובות.

קוראת את כולן. אחת אחת.

'למה הבן של ימיני אמור לעניין אותנו?', גולש חצוף תוהה.

אני תוהה ביחד איתו. למה באמת?

'רפאל ימיני כבר פאסה השירים שלו מעפנים', עולב אחד, בלי שום קשר.

אני ממצמצת, מנסה לגרש את האפלה, ממשיכה לקרוא: 'מזל טוב! איזו התרגשות!! רק שמחות שיהיה! רפאל ימיני, שרופים עלייך', כותב עוד אחד. מי הוא בכלל שיאחל לשמואל ולנו מזל טוב?

'כמה רפאל ימיני שילם לכם כדי שתפרסמו את השטות הזו?' אחד מגדיל לעשות, מגביר את פעימות ליבי.

א-ב-א ש-י-ל-ם ע-ל ז-ה?

הנשימות שלי מתקצרות, נאבקות. מגששת כעיוורת אחר העכבר, פותחת גם את שאר הקישורים לאתרים האחרים. התוצאות דומות.

חוזרת לעמוד הראשי, כותבת בנחישות הרסנית את השם של אבא. נדהמת למראה כמות התוצאות.

פותחת את הכותרת הראשונה: 'הזמר המצליח רפאל ימיני משחרר את שיר הנושא מתוך האלבום החדש: 'אורות''.

יורדת לתגובות, לא מסוגלת לעצור.

'איזה שיר מושלם' לצד: 'איזה שיר מחריד, איבד את זה לגמרי, עיבוד זוועה'.

עלבון וכעס בתוכי, שורפים. אפילו דמעות אין לי, שיכבו בערה.

'איזה קצב טוב, מילים גאוניות', מישהו כותב. תודה באמת. מנסה להתנחם כשעוד תגובה חוסמת לי את קנה הנשימה טוטאלית: 'שיר מזעזע, מילים רדודות. קליפ חסר תוכן, כמעט כמו הזמר עצמו'.

אנשים, למה. למה אתם כל כך רעים. למה. ממשיכה.

מילא היה ממש בדבריכם אבל אתם סתם זורקים מילים חלולות, נעדרות משמעות.

אבא שלי הצדיק והמדהים חסר תוכן? אתם לא מתביישים!?

המילים רדודות? המילים שאח שלי כתב, אח שלי העמוק והמוכשר?

ממשיכה לרדת, כל מילה כמו חרב לתוך ליבי. קורעת נימים דקים, פוצעת רקמה עדינה באכזריות.

הלב שלי נמעך, נשרט. אין לי אוויר.

אני רוצה לרוץ. לברוח. הכי רחוק שיש.

"תהילה ", קול יציב נשמע מאחוריי, יד מונחת על גבי. אני קופאת.

אבא.

.......

הלוחשת לתווים · 31/10/24

נכתב ע"י Avigail Amram:
גולש חצוף תוהה.

נכתב ע"י Avigail Amram:
עולב אחד,

נכתב ע"י Avigail Amram:
אחד מגדיל לעשות,

לא יודעת למה הציקה לי החזרתיות של אחד, אחרי שכבר כתבת על התגובות שהיו... אולי אני טועה אבל לדעתי יותר מתאים פה אחר, או 'עוד אחד'

את יודעת שזה לא יפה ממך?
זה בכלל לא יפה ממך!!
מה זה סיפור בעיתון???
את לא יכולה להשאיר אותנו ככה במתח

%תמר% · 31/10/24

איזה פרקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקק
תמשיכי כבררררררררררררר
אני לא יכולה לישון עכשיוווווווווווווווווווווווווווווווווווו
אני במתחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

Sara led · 31/10/24

פרק מדהים!! מכניס אותנו עמוק לרגישות המוגזמת שלה.
קצת היה לי צפוי מידי שאבא שלה יגיע מאחוריה באמצע הסיטואציה...

ELIZABET · 31/10/24

למול כל התגובות מלאות התוכן שכאן (

) יש לי רק מילה אחת לומר לתהילה- מממ.... בעצם שתיים.
אאוץ'. הסתבכת.

Avigail Amram · 31/10/24

נכתב ע"י Sara led:
קצת היה לי צפוי מידי שאבא שלה יגיע מאחוריה באמצע הסיטואציה...

אולי זה דווקא יותר מלחיץ בגלל זה. הקורא יודע מה עומד לקרות לפני תהילה עצמה, ומפחד עליה.
בכל אופן, מקווה שהפרק הבא יהיה פחות צפוי

נכתב ע"י הלוחשת לתווים:
לא יודעת למה הציקה לי החזרתיות של אחד, אחרי שכבר כתבת על התגובות שהיו... אולי אני טועה אבל לדעתי יותר מתאים פה אחר, או 'עוד אחד'

קיבלתי.

נכתב ע"י הלוחשת לתווים:
מה זה סיפור בעיתון???
את לא יכולה להשאיר אותנו ככה במתח

אממ... זה סיפור בהמשכים, לא?

@%תמר% @ELIZABET @הלוחשת לתווים @Sara led איזה כיף לקרוא את התגובות שלכן, תודה!

.

Avigail Amram · 7/11/24

בס"ד

פרק 41-

אני מבוהלת לחלוטין, דוממת, לא נעה. מחכה שאבא יפתח את פיו.

אבא שותק. מסיט כיסא ומתיישב על יד השולחן.

הלב שלי פועם בקצב היסטרי, עוקבת אחרי צעדיו של אבא, בקושי נושמת.

איזו טיפשה אני! טיפשה! מה היה בוער לי להסתכל במחשב של אבא, מה?

הוא מושיט את ידו, נוטל את המחשב. אני מסתכלת עליו מתבונן במסך, מובסת.

מצדי שאבא יכעס עלי, שאבא יצעק, יעניש, העיקר שידבר כבר.

אבל הוא ממשיך לשתוק.

אני משפילה מבט, רועדת. לא מסוגלת לסבול את הדממה הזאת. "אבא, א-ני... א-ני רק..." מנסה ללחוש, גרוני חנוק.

"רק?..." הוא שואל, מפר את שתיקתו, מאופק.

"לא יודעת", אני מרוקנת. בוחנת בעיון את הרצפה. "אני באמת הייתי לא בסדר, סליחה".

"אני שמח שאת מבינה את זה", קולו חף מציניות. "זה חמור מאוד בעייני שנגעת במחשב שלי ללא רשות ועיינת בדברים פרטיים בהחלט".

פרטיים?! "כל העולם יכול לראות אותם חוץ ממני?" השאלה בורחת מפי, חצופה למדי.

על פניו של אבא ניכרת ההתלבטות האם להשיב לי או לגעור בי על חוצפתי.

"סליחה", אני ממהרת לומר, כנה. "פשוט..." מנסה למצוא מילים, "קצת המומה...", וכועסת. "ראיתי שפרסמת תמונות עם ישראליק ושמואל מהאירוסין ו... ולא ידעתי שאתה מפרסם תמונות של המשפחה וזה מאוד.. אממ.. הסעיר אותי..." וטלטל, והחריד.

"אני מקפיד מאוד לא לערב את המשפחה בעבודה", הוא אומר, חד.

ועכשיו? מה קרה? חריגה עקב צורך בשיווק האלבום החדש?

די תהילה! אני גוערת בעצמי על כך שהמחשבה הזאת בכלל עולה בי. הנה, רק קראתי קצת תגובות וכבר מתערערת.

"הפעם זו הייתה תקלה שלא קשורה אלי, זה לא אני שפרסם את התמונות".

"אז מי עשה את זה?... זה יצחק?"

הוא פותח את המחשב, מגיע לעמוד האתר עם הכותרת על האירוסין. "קחי", הוא מגיש לי אותו, "תרדי למטה, איפה שהתמונות".

אני נרתעת מעט, אך נוטלת את העכבר, גוללת את הדף עד שאני מגיעה לתמונות.

"מה כתוב מתחת לתמונות?" הוא שואל.

"השימוש בתמונות בכתבה לפי חוק 27א לזכויות יוצרים", אני מקריאה. "מה זה אומר?"

"שאחד מן המשתתפים באירוע כנראה צילם והפיץ ברשת, אני אף פעם לא מפרסם תמונות של המשפחה", הוא מבאר. "התמונה שראית שהייתה פתוחה במחשב, צילום המסך, הייתה תמונה ששלחתי ליצחק, שינסה לבדוק אם ישנה אפשרות להוריד את התמונות האלה מהרשת".

ליבי נרגע מעט, מתאושש. אם זה לא אבא שהפיץ את התמונות זו כמעט נחמה. "תודה אבא, שאמרת לי, זה מרגיע אותי", אני אומרת במאמץ. מבוישת.

אבא מהנהן כמקבל את התנצלותי. "יש עוד משהו שאת רוצה לשאול?" הוא מברר, כנראה רואה שמשהו בי לחוץ.

"האמת שכן".

"בבקשה".

"זה תמיד ככה?" אני רועדת, מצביעה על המסך.

"תמיד ככה מה?"

"התגובות וה... אנשים שכותבים כל מיני דברים..." קולי צחיח, מיובש.

"רוב הפעמים, כן", הוא משיב, מדוד. "אני לא יודע מה בדיוק ראית אבל נדמה לי שנפלת על אלו הפחות מוצלחות. לא תמיד זה כך". קולו מתרכך סוף סוף, אולי מנסה ליצוק מעט מים שילחכו את פי.

"איך אפשר לחיות ככה?" השאלה יוצאת מפי, אומללה.

"אפשר", הוא אומר. "ברגע שמבינים שהקהל הוא לא המדד לאושר וללגיטימציה, בהחלט אפשר".

סימני שאלה מתרוצצים לי בעיניים. אבא ממשיך להסביר: "אם הייתי תלוי כל הזמן במה כתבו ומה אמרו, באמת שחיי לא היו חיים. אך ברגע שלוקחים את התגובות של הקהל בערבון מוגבל ולא מתרגשים מהן, לכאן ולכאן, הכל טוב, ואמיתי יותר".

"איך זה הגיוני לא לקחת ללב תגובות שכאלה? אנשים סתם כותבים שטויות חסרות בסיס, תגובות מעליבות, רעות..." קולי רסיסים. רסיסים של תום לשעבר.

"נעלבת בשבילי?" ניצוץ ספק מבודח בעיניו של אבא.

"מאוד" אני אומרת ברצינות תהומית. "כשאנשים כותבים כאלה דברים על אבא שלי זה פוגע בי". חום מתפשט בתוכי.

"צודקת" הזיק נעלם. "ואני לא אגיד לך שבהתחלה לא הייתי נפגע. הייתי לוקח מאוד קשה, עד שהבנתי שהזה פשוט לא אפשרי. העדפתי לתפוס מרחק. היום אני משתדל לא לקרוא בכלל תגובות. יצחק מנהל את כל מה שצריך, ומוסר לי אם צריך הערות לשיפור".

אני שותקת. שתיקתי הערכה. אבא לוקח את המחשב בחזרה, סוגר אותו. מתרומם.

"אדם שכל הזמן מרגיש צורך לתת לאנשים צידוק לקיום שלו", הוא אומר פתאום, כמו משום מקום וקשר, מתיישב בחזרה, "נמצא בתחרות אינסופית ומתישה. אדם שחושב שהוא צריך להוכיח תמיד שהוא הכי טוב, הכי מוצלח והכי מוכשר, הוא אדם שאף פעם לא יהיה מאושר, השמחה שלו תהיה לרגעים, קצרה ובלתי ממצה. אדם צריך לחפש בתוכו את מה שהוא באמת, למדוד את עצמו על ידי כלי מדידה שאינם חיצוניים".

נושמת עמוק, מופתעת מתוכן דבריו הבלתי צפויים של אבא.

"בדרך כלל שהסביבה רואה אדם שלם עם עצמו, שמודע לערך שלו ולא מתערער משטויות, היא מעריכה אותו, על מה שהוא", מוסיף אבא, מביט בי.

אני בולעת את רוקי, בולעת שביבים של תובנות, של רמזים.

"תחשבי על זה קצת", הוא מתרומם מכיסאו, המחשב בידו.

"בעזרת השם", אני מאשרת, מרימה את ראשי. "תודה, אבא", אני מכניסה במילותיי כוונה לוהטת. "ו.. סליחה".

"סולח", אבא נכנס לחדרו. אדם שלם.

....

%תמר% · 7/11/24

אין מילים.

מה שניחשת · 8/11/24

פרק שיאאאאאא
כל הכבוד לאבא שלה!

הלוחשת לתווים · 8/11/24

וואוו!!

ELIZABET · 9/11/24

אני אהיה שניה לא מקורית- וואווווו
פשוט ואוווו

הווה פשוט · 11/11/24

מישהו שלא יכול להגיב כאן ואוהב מאד את הסיפור, בקש ממני להכניס את הערותיו וז"ל:

בפרק 31:
"מרוב שיחות איתה במשרד זה כבר נהיה לי טבעי".

- זה לא יתכן, כי באחד הפרקים הקודמים כתוב במפורש שהיא היתה שם במשרד רק פעמיים..

פרק 32:
"רק קצת עייפה", אני משיבה בקול. יען להראות לכלה הנחמדת שאני לא מסתירה ממנה כלום, ויען לרמוז למשפחתי המכובדת שאני משתוקקת להגיע לסיום הסעודה הזו. מקבלת מבט מתרה מאבא.

- המילה 'יען' במובן של 'כדי' לא מתקשרת, ולדעתי אינה תקנית כלל.

שם:
אך הגיוני.
- צירוף המילים הזה חזר על עצמו. קצת מתפייט לטעמי. יותר פשוט: זה רק הגיוני.

Avigail Amram · 11/11/24

נכתב ע"י הווה פשוט:
- זה לא יתכן, כי באחד הפרקים הקודמים כתוב במפורש שהיא היתה שם במשרד רק פעמיים..

המשפט נכתב בציניות. גם שתי שיחות במשרד של הרכזת נחשבות חריגות ביחס לתלמידה ממוצעת.

נכתב ע"י הווה פשוט:
- המילה 'יען' במובן של 'כדי' לא מתקשרת, ולדעתי אינה תקנית כלל.

נכתב ע"י הווה פשוט:
- צירוף המילים הזה חזר על עצמו. קצת מתפייט לטעמי. יותר פשוט: זה רק הגיוני.

קיבלתי.

תודה רבה על ההארות. מוערך.

Avigail Amram · ביום רביעי בשעה 20:30

בס"ד

פרק 42-

"הדסה? את יודעת איפה הקאפו שלי?" אני צועקת אגב נבירה בנרתיק הגיטרה.

"איפה המה?" היא מחזירה לי צעקה מהמטבח.

"הקאפו!" אני עוברת לנרתיק האורגן. "של הגיטרה".

"אין לי מושג!!"

גם נרתיק האורגן מכזיב. "אוף".

"תנגני בלי, מה הבעיה?" היא מופיעה פתאום בפתח החדר.

"שכתוב בחוברת לשים קאפו בשריג השלישי".

"וזה כל כך קריטי אם לא תשימי עכשיו?"

"כן. אני רוצה לנגן בסולם המקורי".

הדסה מגלגלת עיניים, נעלמת כשם שהופיעה.

להתקשר לשמואל? הוא היחיד שיכול לדעת איפה הוא...

אני נוטלת את הנייד, מחייגת.

מנתקת מהר. מעדיפה שלא להזכיר באוזניו את המילה 'גיטרה', שלא יעלו לו כל מיני אסוציאציות לא נחמדות. והאמת, אולי אני פשוט מעדיפה לא להתקשר אליו, בכלל.

"מה עושים?" אני שואלת את הגיטרה. באופן מפתיע לחלוטין, היא לא עונה.

אה! בטח יהיה בסטודיו! אני נזכרת.

מחייגת לאבא.

*****

שמואל:

הדבר הזה בוער לי בכיס שבוע.

עוצמת השריפה מתגברת בכל פעם בה אני מוציא מכיס החליפה את הרב קו או הארנק, פעולה המזכירה לי את נוכחותו הבלתי מתפשרת.

הדבר הזה הוא דף ועליו מספר. פיסת נייר שנתלשה ממודעה.

המודעה מציצה אלי מכל לוח מודעות, מכל קיר. מנפנפת לי לשלום בכל פעם בה אני יוצא מן הישיבה.

אני רוצה לפנות לאבא ולספר לו, להציע לו את שחשבתי.

חושש שזה עלול להישמע מגוחך. מחליט להתקשר לבית בתור התחלה.

"משפחת ימיני שלום, במה נוכל לעזור?" קולה העליז של הדסה מתפרץ לי לאוזן.

"את לגמרי יכולה לוותר על הפתיח המיותר הזה בכל פעם שאני מתקשר", אני מעדכן. "את יודעת אם תהילה עדיין בחוג כינור?"

"לא, לא יודעת". היא מאכזבת אותי, "אתה רוצה לשאול אותה ישירות?"

"לא, זה בסדר", אני ממהר להגיד.

"אה, אגב, היא מחפשת את הקאפו שלה, אתה יודע איפה הוא?"

"לא אצלי", אני אומר, טעם חמוץ עולה בפי כשאני נזכר בגיטרה, במיתרים שנקרעו.

"טוב, אני אמסור לה".

"מצוין, להתראות". אני מנתק. מוציא את הדף הקטנטן מכיסי. עשר ספרות קורצות אלי משם, זועקות.

אחייג לאבא בערב.

*****

"אבא?"

"כן, תהילה".

אני לא מוצאת את הקאפו שלי, אני יכולה לקחת אחר מהסטודיו שלך?"

"בשמחה. אני שם, בואי".

"יופי, תודה". אני יוצאת מן הבית.

הסטודיו הוא למעשה אולפן קטן שנמצא מספר דקות הליכה מהבית. אני חושבת שאם הוא לא היה עדות דוממת למקצועו של אבא אולי הייתי מבקרת שם יותר.

חיוך קטן עולה על שפתיי. קצת מצחיק לקרוא לאולפן עדות דוממת.

שבע דקות מאוחר יותר אני דופקת על הדלת האקוסטית הלבנה. "שלום", אני פותחת אותה לאט.

"הגעת מהר". מציין אבא, כיסאו מסתובב לכיווני מעם שולחן המחשב. "מה שלומך?" הוא מזיז את הסטנד של המיקרופון מעט הצידה.

"ברוך השם".

"בואי שבי", הוא מציע, מצביע על כיסא עץ גבוה בפינת החדר.

אני מתיישבת, מנענעת את רגליי כמו ילדה קטנה.

"נחמד פה", אני מסתכלת סביב, על הפסנתר החשמלי, על הגיטרה הקלאסית שנחה בסבלנות על מעמד שחור. "לא הייתי פה הרבה זמן..."

"אז טוב שאבד לך הקאפו". אבא מעיר בחיוך.

"איפה יש באמת?" אני קמה כמעט בקפיצה.

"תפתחי את המגירה השנייה בשידה שלצידך", הוא מורה.

פותחת. "יש פה כמה, איזה לקחת?"

"מה שאת מעדיפה, רק תחזירי לי אחר כך". אבא עובר לכיסא הפסנתר.

אני מתלבטת בין אחד כסוף ממתכת לבין אחר עשוי גומי עם רצועה אלסטית. מכריעה לטובת הכסוף.

סוגרת את המגירה. נרתיק מוכר שמונח על השידה צד את עיניי.

"היי", אני קוראת בהפתעה.

"מה?" אבא שואל אגב נגינה.

"הכינור שלי..." אני עוברת ללחוש בלי משים. "מה הוא עושה פה?"

אבא עוצר מנגינתו, ידיו עדיין על הקלידים. "אמרתי לי שהחלטת בסוף שאת לא רוצה ללמוד. העברתי אותו לכאן בינתיים, עד שנמצא לך חוג אחר".

"שהוא לא באלעד..." אני מזכירה, סמוקה.

אבא נאנח, מוריד ידיו מן הפסנתר.

אני לוקחת את הנרתיק השחור בזהירות, פותחת אותו. פניי מתעננות.

"את יכולה להחזיר אותו הביתה אם את רוצה..." אבא אומר בשקט.

"אין לי מה לעשות איתו", זכר החוג הכושל מכביד על ליבי. "שיישאר כאן וזהו".

אני מסתכלת על הכינור, הבזק זיכרון מאיר את עיניי. "אבא, יש לי חוג מתאים!" אני מתלהבת ברגע, פותחת מהר את ה'פתקים' בטלפון, זכר לטיול הירושלמי. "זה חוג כינור מקצועי, בירושלים".

"בירושלים?!" תדהמה בקולו של אבא. "את תיסעי כל שבוע עד לירושלים? בשביל חוג שאפשר למצוא גם באלעד?"

"אבא..." תחינה בקולי.

"אמא ואני חיפשנו לך משהו קרוב לאלעד ולא מצאנו עדיין. אבל לנסוע עד ירושלים?! עד כדי כך להתרחק?" הוא סוגר את המחשב, מתרומם.

"כן... אבא בבקשה!"

"אני אדבר עם אמא", אנחנו פוסעים לעבר הדלת, "אבל בשביל שלא תתאכזבי אני אומר לך מראש: אני די בטוח שגם אמא לא תתלהב". הוא מכבה את האור.

נהיה לי חושך.

........