#6 - מסלול
ישראל, 1947
מאז ימי בר כוכבא ומעוזו שבמצדה לא ראה המדבר שעל גדות ים המוות מחזה מוזר כמו שהוא ראה היום.
ליתר דיוק, הלילה.
"יואב, תזהר!" מפקד פלוגת הפלמ"ח איזן את דלי הצבע על כתפו וצמצם את עיניו, מתאמץ להבחין בתוואי הצר של הדרך. אי אפשר לומר שהירח מגלה נדיבות רבה. "אתה תכשיל את המשימה אם לא תפסיק את הטפטופים האלו!"
דב, או בשמו המחתרתי – יואב, הניח לרגע את הדלי על הקרקע החולית, מותח את זרועותיו. "זה לא שאנחנו הולכים על אדמה כבושה בנוחות ושותים קפה טורקי, כן? הדבר הזה כבד".
למזלו, המפקד לא שמע את דבריו שמולמלו מתחת לשפמו. הוא ניגב את ידיו המוכתמות באדום בוהק על מכנסיו, וחזר לצעוד עם קופסת הפח כמו רוכל מיפו.
"מישהו צריך להגיד למפקד שאנחנו מאוד מרוצים מהנשק החדש", דוד תמיד מוצא על מה לרטון. אבל הוא עושה את זה מצחיק כל כך, שאף אחד לא מהסה אותו. או לחילופין, מצטרף אליו. "דליי צבע ומברשות במקום רובים. חזרנו לגן הילדים?"
דב גלגל את עיניו. "התודות לאנכי, כמובן", הוא עוקף שיח גדול וקוצני, מסמן בראשו לחברו ההולך מאחוריו שיזהר. "הוא הוגה הרעיון. אני מוכן לסייע לך לגלגל אותו מהצוק, אם אתה חושב שזה עונש מספיק חמור בשבילו".
"אולי נסגיר אותו לבריטים". ההומור של דוד אפל. "נראה לך שהם יתלו אותו יחד עם שלושת הטרוריסטים האלו, מהאצ"ל?"
דב המהם בתגובה, ודממה נפלה על ארבעת הלוחמים. הלל בירגר הלך במאסף, קצות אצבעותיו מעקצצות על המברשות. אין תחושה משכרת כמו לדעת שהמפקדים שלך קיבלו את הרעיון החדשני שהעלית.
"עצרו!"
הפקודה, על אף שהייתה שקטה, רעמה באוניהם. הלוחמים נעצרו ברחבה קטנה, שבקושי אפשרה מקום לכולם לעמוד. אחד אחד הן פרקו את משאם לרגלי המפקד: שני דליי צבע לבנים, אחד אדום, ומברשות גדולות. אנכי אפילו זכר להביא סרגל.
לא פלא, הרעיון שלו.
"נתחיל מכאן", ציין המפקד ביבושת.
וכך נחנך המסלול המסומן הראשון בתולדות מדינת ישראל.
נ.ב.
לחובבי היסטוריה – הסיפור כמעט מדויק. רעיון סימון השבילים נהגה ע"י הלל בירגר, שכינויו המחתרתי היה 'אנכי' [לא, אני לא יודעת אם שרת בפלמ"ח], והשביל הראשון סומן באדום ע"י לוחמי הפלמ"ח כדי להוכיח בעלות על אדמת מדבר יהודה וכדי שנערים לא ילכו לאיבוד בין הקניונים.
וכן, למי ששואל. ההגנה בהחלט כינתה את לוחמי האצ"ל טרוריסטים.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
).
