הנושאים החמים
הנושאים החמים
אשמח להארות והערות
אני אוהב חופשות. במיוחד שאנחנו מבלים אותן באחוזה של המשפחה בפלורידה. השמיים הכחולים, הדשא הלח והחוף המלוח נותנים הרגשה של סחרור מדהים ורצון לשבת ולהסתכל על כל הטוב הזה במשך שעות ארוכות. בימים האלו, המשפחה מתגבשת ובתור בכור אני נהנה לחפש עם הקטנים פינות חמד חדשות לאכול בהן ארוחה כפרית וטעימה או להתחרות בשחיה עם ג'ואל, אחי בן ה15.
יום אחד, כשחזרנו ממשחק בייסבול סוער, פגשתי את רוי. רוי היה בן 17, גדול ממני בחודשיים בלבד. הוא היה תמיד שליו, פניו משדרות רוגע ועדינות. הוא היה חכם מאוד, ומהר מאוד נעשינו חברים. משפחתו, כמונו, חפשה בפלורידה.
הוא מעולם לא כעס. גם כשאליה בן ה7 קרע לו את חולצת הספורט היקרה שלו, הוא קיבל את ההתנצלות הכנה שלי ושל אליה ואמר בצחוק חברי ש"סוף סוף יהיה לו תירוץ למה לקנות חולצה חדשה".
התפעלתי מההתנהגות שלו. רוי ניצל כל מיני הזדמנויות קטנות לעשות טוב לאנשים, בלי לעשות זאת על חשבון עצמו או סביבתו. עקבתי אחריו בדריכות, להוט ללמוד ממנו.
בסוף החופשה, שהייתה מדהימה יותר מכל שנה, רוי סיפר לי שהוא עולה לישראל. לבד, בלי משפחה, כדי ללמוד בישיבה גדולה. נפרדנו בטפיחות שכם עזות וידידותיות, ואני ניצלתי את ההזדמנות להגיד לו שהוא מדהים. ושאני ינסה לחקות אותו. הוא שמח, ביקש שנשמור על קשר.
הטיסה חזרה למישיגן הייתה מלאה במחשבות. הגעתי למסקנה שאני הולך לנסות בכל דרך, להיות כמו רוי- משפיע טוב במעשים קטנים שהופכים את היום שלך למשמעותי וחשוב. יום שאפשר לספור אותו.
נכנסתי לעניין בכל הכח. אחרי כמה חודשים, כשהסתכלתי על התקופה הזאת- יכולתי לסמן לעצמי וי ענק. לא היה קל לשנות מהלך מחשבה מקובע, אנוכי, שהשתרש בי במשך 17 שנה. אבל זה היה שווה. הימים שלי הפכו ליפים יותר, וכל ערב ישבתי וחשבתי לעצמי, איזה משהו טוב עשיתי? האם היום הזה, חלילה, בוזבז לשוא?
זה היה אדיר. זה היה משנה חיים. השמחה העצומה שהציפה אותי כל פעם שעמדתי במשימה האישית שלי מילאה אותי באנרגיות.
החלטתי להתקשר לירושלים, לרוי שנקרא עכשיו 'ישראל'. לספר לו איך הושפעתי ממנו, להודות על זה.
לקח לי זמן להשיג את המספר שלו, כיוון שלא המשכנו לשמור על קשר אחרי שנפרדנו בסוף אותה חופשה.
וכשהתקשרתי, היה זה מאוחר מדי.
התברר לי שרוי נרצח בפיגוע קטלני כשהיה בדרך מהישיבה שלו לכותל, שבוע וחצי לפני שהתקשרתי. הייתי מזועזע.
רוי, שהיה כל כך טוב, עשה כל כך הרבה טוב, כבר לא איתנו. ההבנה הזאת טילטלה אותי, נענעה בחוזקה משהו בתוכי. ולראשונה מאז שהייתי בן תשע, בכיתי.
אחרי שעה ארוכה התנערתי, והחלטתי לעשות משהו לעילוי נשמתו, למען ניקמת דמו. הקדשתי את כל המעשים שלי אליו, והתחייבתי לשדל אנשים לעשות את מה שאני עשיתי- לעשות חשבון נפש אישי, האם הימים שלכם עוברים בלי שום משמעות ועניין? עשיתם טובה לבן אדם, משהו בלי רווחים אישיים, טוב מוחלט?
הכאב לא הלך לשום מקום, אבל תיעלתי אותו לעשייה מבורכת.
יהי זכרו ברוך.
אני אוהב חופשות. במיוחד שאנחנו מבלים אותן באחוזה של המשפחה בפלורידה. השמיים הכחולים, הדשא הלח והחוף המלוח נותנים הרגשה של סחרור מדהים ורצון לשבת ולהסתכל על כל הטוב הזה במשך שעות ארוכות. בימים האלו, המשפחה מתגבשת ובתור בכור אני נהנה לחפש עם הקטנים פינות חמד חדשות לאכול בהן ארוחה כפרית וטעימה או להתחרות בשחיה עם ג'ואל, אחי בן ה15.
יום אחד, כשחזרנו ממשחק בייסבול סוער, פגשתי את רוי. רוי היה בן 17, גדול ממני בחודשיים בלבד. הוא היה תמיד שליו, פניו משדרות רוגע ועדינות. הוא היה חכם מאוד, ומהר מאוד נעשינו חברים. משפחתו, כמונו, חפשה בפלורידה.
הוא מעולם לא כעס. גם כשאליה בן ה7 קרע לו את חולצת הספורט היקרה שלו, הוא קיבל את ההתנצלות הכנה שלי ושל אליה ואמר בצחוק חברי ש"סוף סוף יהיה לו תירוץ למה לקנות חולצה חדשה".
התפעלתי מההתנהגות שלו. רוי ניצל כל מיני הזדמנויות קטנות לעשות טוב לאנשים, בלי לעשות זאת על חשבון עצמו או סביבתו. עקבתי אחריו בדריכות, להוט ללמוד ממנו.
בסוף החופשה, שהייתה מדהימה יותר מכל שנה, רוי סיפר לי שהוא עולה לישראל. לבד, בלי משפחה, כדי ללמוד בישיבה גדולה. נפרדנו בטפיחות שכם עזות וידידותיות, ואני ניצלתי את ההזדמנות להגיד לו שהוא מדהים. ושאני ינסה לחקות אותו. הוא שמח, ביקש שנשמור על קשר.
הטיסה חזרה למישיגן הייתה מלאה במחשבות. הגעתי למסקנה שאני הולך לנסות בכל דרך, להיות כמו רוי- משפיע טוב במעשים קטנים שהופכים את היום שלך למשמעותי וחשוב. יום שאפשר לספור אותו.
נכנסתי לעניין בכל הכח. אחרי כמה חודשים, כשהסתכלתי על התקופה הזאת- יכולתי לסמן לעצמי וי ענק. לא היה קל לשנות מהלך מחשבה מקובע, אנוכי, שהשתרש בי במשך 17 שנה. אבל זה היה שווה. הימים שלי הפכו ליפים יותר, וכל ערב ישבתי וחשבתי לעצמי, איזה משהו טוב עשיתי? האם היום הזה, חלילה, בוזבז לשוא?
זה היה אדיר. זה היה משנה חיים. השמחה העצומה שהציפה אותי כל פעם שעמדתי במשימה האישית שלי מילאה אותי באנרגיות.
החלטתי להתקשר לירושלים, לרוי שנקרא עכשיו 'ישראל'. לספר לו איך הושפעתי ממנו, להודות על זה.
לקח לי זמן להשיג את המספר שלו, כיוון שלא המשכנו לשמור על קשר אחרי שנפרדנו בסוף אותה חופשה.
וכשהתקשרתי, היה זה מאוחר מדי.
התברר לי שרוי נרצח בפיגוע קטלני כשהיה בדרך מהישיבה שלו לכותל, שבוע וחצי לפני שהתקשרתי. הייתי מזועזע.
רוי, שהיה כל כך טוב, עשה כל כך הרבה טוב, כבר לא איתנו. ההבנה הזאת טילטלה אותי, נענעה בחוזקה משהו בתוכי. ולראשונה מאז שהייתי בן תשע, בכיתי.
אחרי שעה ארוכה התנערתי, והחלטתי לעשות משהו לעילוי נשמתו, למען ניקמת דמו. הקדשתי את כל המעשים שלי אליו, והתחייבתי לשדל אנשים לעשות את מה שאני עשיתי- לעשות חשבון נפש אישי, האם הימים שלכם עוברים בלי שום משמעות ועניין? עשיתם טובה לבן אדם, משהו בלי רווחים אישיים, טוב מוחלט?
הכאב לא הלך לשום מקום, אבל תיעלתי אותו לעשייה מבורכת.
יהי זכרו ברוך.
