איתי:
באדי מתגלה כמכרה זהב, כפשוטו. לא רק בגלל רשת ההולכה הפנימית שלו העשויה חוטי זהב, אלא גם ובעיקר בשל ננו-מנועי האולטרה המאפשרים לו הנעה מגנטו-הידרו-דינמית ומיינן חלקיקי אוויר המבטיחים לו פעולה אינסופית, ללא שום צורך בבטרייה והטענות שונות.
וזו ממש מעט מהגאונות העצומה בה הוא בנוי. כי עם כל מה שקראתי, כלומר - האוזניות הקריאו לי, והן הקריאו המון, עם כל ההתפתחויות של היום, אין שום דרך לדחוף לתוך רובוט פצפון שגודלו אינו עולה על גודל כף היד שלי את כל הטכנולוגיות בהן העמיס אותו נאור, החל ממערכת הבינה המתקדמת בעולם ועד חיישני אינפרא-אדום, לידאר ואופטי-פייס מדויקים.
זה מתמיה, כי בשביל לשעשע ילד שבקושי מלאו לו שש, יכל נאור לבנות משהו פשוט בהרבה. ובטוח לי שהוא בנה את זה. אין שום הסבר אחר לחריטות העדינות הנמצאות על חלקיו הפנימיים של באדי, אלו אותן מתרגמת האוזניות לשמו של נאור. זה גם בעייתי, כי כשהתכוון אבא לסייע לי כספית, הוא לא התכוון להוצאה כזו גדולה.
פרט לאחד מחיישני האינפרא, שאר הטכנולוגיות והחלקים הרגישים לא נפגעו, הם נבנו עמידים מספיק בשביל הטחה מגובה של עשרים קומות. אבל חלקיו החיצוניים של באדי, שנראים עשויים מתערובת של סיבי פחמן וחומרים מרוכבים של גרפן, לא עמדו במבחני הריסוק. והם, בנוסף לחיישן - יעלו הון.
מנין השיג נאור את סכומי הכסף ההזויים האלו? אני יודע שהוא ניצל היטב את מוחו הגאוני - הרצה באוניברסיטאות, עבד במכוני מחקר, אבל כל אילו אינם מספקים יותר מדי. את האפשרות שבאדי היה תוצר מעבודתו במכון הננורובוטיקה אני פוסל מיד, שכן גם אם הוא יוצר שם, לא היו מאפשרים לו להעניק לי אותו סתם כך, במתנה. נותרו שתי אפשרויות נוספות, הראשונה מגוחכת לחלוטין - שנאור טרח לשדוד סניף בנק או שניים. והשנייה - שנאור עבד בעבודה נוספת, כזו ששילמה לו בזהב טהור על יכולותיו.
יותר מתמיד אני מתגעגע אליו, תוהה לאן הלך ואיך נעלם לו ככה, בלי הסבר. מדוע דאג לטשטש את עקבותיו במידה כזו שהמשטרה הרימה ידיים לאחר שבועיים של חיפושים עקרים. שאפילו לסבתא, זו שאירחה אותו לאחר כל התפרצות עצבים, לא טרח להודיע לאן הוא הולך.
טריקת דלת ורשרושים מכיוון המטבח מבהירים לי שאמא חזרה, שאני מנתח את באדי יותר זמן מן הרצוי ושכבר אפשר בהחלט לרדת לאיצקוביץ ולתפוס מנין למנחה.
"איתי?" אמא תופסת אותי סמוך לדלת, ממש מרחק הושטת יד מהידית. "מה אתה עושה פה?"
אז היא לא יודעת, כמו שחשבתי. למה תמיד דואג אבא שאני זה שאצטרך לספר לה? למה?!
"אני - הושעיתי" פני צורבות. "עד שבוע הבא".
"כבר?" אמא מחווירה. "כל כך מהר?".
"אני ממהר למנחה" אני נועץ בה מבט מתחנן, מעקם מעט את האמת. "נדבר על זה כשאחזור?".
אמא מנידה בראשה ונאנחת. אני ממהר לברוח, שועט את המדרגות במקום להזעיק את המעלית. מהרהר במזלי בכך שהמשגיח החליף את הסילוק בהשעיה. יודע שלא בטוח שאחזור על אף השינוי. נמאס לי כבר להיות סוג ג', ד' או במקרה הזה ה'. פשוט נמאס לי.
סיפור בהמשכים וירטואז - מתחילים מהתחלה
הנושאים החמים
