הנושאים החמים
הנושאים החמים
שתי דוגמאות מתוך הספר "מסדר מלחמה" - נראה לכם מתאים לבית חרדי שקורא בד"כ ספרים חרדים קלאסיים?
נירה מאירי, אמא של מוטי, היא רק אחת. במשפחה של מוטי יש גם את אחיותיו, שגם הן שוללות כל שימוש בטכנולוגיה.
האם יתכן שמוטי סיפר להדסה, למשל, או לשיפי, ועוף השמים הוליך את הקול לחמותה?
כשמוטי שב מהעבודה הוא מכחיש כל קשר למידע שהגיע לאימו.
"אין סיכוי שהייתי מספר לאף אחד על המחשב, כולל אף אחד", הדגיש, "מה עוד שאני עצמי לא עיכלתי שהכנסת לבית שלנו מחשב".
רבקה חשה שהיא נעלבת. "לא הכנסתי מחשב, סך הכל זה חלק מהלימודים", הזכירה.
מוטי נענע בראשו, הוא נראה עדיין קודר ורבקה חשה מצוקה של ממש.
הלימודים חשובים לה, אמת. רוב הלומדות עימה לא נתקלות בהתנגדות כה עזה לטכנולוגיה כמו שהיא נתקלת, מדוע דווקא לה הביאה המרצה את המחשב לבית?
"יותר לא אכניס לבית מחשב", הצהירה בקול חגיגי.
מוטי השיב לה לקונית: "תגידי בלי נדר".
"למה בלי נדר?! אני באמת מתכוונת למה שאני אומרת".
"תמיד טוב לומר בלי נדר, גם על החלטה טובה שאת בטוחה שתעמדי בה". אמר מוטי, הוא נראה מדוכדך. המחשבה שאימו יודעת על המחשב שרבקה הביאה לביתם, השרתה עליו רוח נכאים.
אמא שלו אמא טובה, אכפתית מאוד, כל כך דואגת. הוא יודע עד כמה אכפת לה שהם ילכו בדרך הטובה, יש דברים משמעותיים שהיא עושה למען המטרה הזו, דברים שרק הוא יודע.
כמו למשל, הוא זוכר, שפעם אחת כשאחותו רצתה לקנות בגד שלא לרוחה של האם, היא הבטיחה לה סכום מאוד גדול של כסף אם תוותר.
זה היה בעיניו מסירות נפש של ממש, שכן באותה תקופה הוריו חיתנו מספר ילדים בזה אחר זה וכל שקל היה חשוב.
אימו מוכנה למסור נפש עבור השאיפה העזה שלה שכל צאצאיה ילכו בדרך הטובה.
וכעת, היא בטח מאוכזבת נוראות. רק מהיכן היא יכלה לדעת על המחשב?
לשאול אותה?
הוא היה מהורהר כולו, ורבקה חשה כיצד עוד סדק נוצר בחומת הבית שלהם.
*
במרחק מה מהמלון המפואר, היה בוסתן נאה מרחיב את הדעת. הוא היה ריק, וליאו שמח לשבת בו, לנשום אויר מבושם תוך כדי שהוא מקשיב לדבריו של בן שיחו, שנראה היה שהצליח לאזור כוחות לא לו, ופציעתו כלל לא ניכרה עליו.
"הגעת להונג קונג בגלל המלחמה?" שאל נירו, ממולל בידיו שיח ריחני שהפיץ ניחוח נהדר.
ליאו התנשם עמוקות מבלי משים ואמר בקול צלול: "אכן, כן, נמלטתי מהונגריה".
"מלחמות זה רע", קולו של נירו נשמע מהורהר. "מלחמות זה רע", שב ואמר.
"מאוד", הסכים ליאו.
"איך קוראים לך?" בירר נירו.
"ליאו, ליאו לוי".
"לוי? אתה יהודי?"
"אבא שלי יהודי, אמי מאזרבייג'ן, מוסלמית".
נירו סקר אותו כאילו ראה אותו לראשונה, ואז גיחך קלות "אתה חצי יהודי וחצי מוסלמי?"
"האמת שאני לא יהודי ולא מוסלמי", אמר ליאו בקול רם והתיישר, עיניו ברקו בנחישות, "אבא שלי שלום לוי הגיעה לאזרבייג'ן תוך כדי נדודיו במטרה למצוא פרנסה, רצונו היה לרכוש תבלינים ולמכור בארופה, אבל אימי, בולגה ווליז, הפעילה כוחות רוחניים כדי לגרום לאבי להינשא לה".
"כוחות רוחניים? הכוונה כישוף?"
"לא כישוף, ברור שלא כישוף", אמר ליאו.
"אימי היתה גדולה מאוד, ענקית, היה לה לב זהב וגם הרבה תכשיטי זהב. אבא שלי היה נמוך ורזה, הוא היה חכם גדול, בעל מוח ענק, גאון. באותו יום של נדודים הוא הגיע לבית הוריה של אימי. הוא היה רעב מאוד, והסכים להצעה של הוריה לאכול אצלם, כך אימי הצליחה להכניס כוחות רוחניים למזון שלו, והוא הפך להיות שלה".
נירו הנהן בקשב רב, "סיפור מעניין, אפילו מרתק מאוד", אמר, "אתה יודע שליהודים אסור לאכול אוכל לא כשר?"
"הוא היה אוהב אדם, הוא אכל בכל מקום", ליאו חייך חיוך קל, "אבל אני גדלתי בעולם של שנאה, היהודים דחו אותי, גם ההונגרים שנאו אותי, הם לא הסכימו לקבל את העובדה שאני הבן של האישה הגדולה עם שיני הזהב, שלא עשתה רע לאיש. אבא שלי נפטר כשהייתי קטן, מיד אחרי שהגענו להונגריה, אולי מת משברון לב, או מבושה, למרות זאת כולם ידעו שאני הבן של היהודי. הייתי דחוי כל חיי. כשהנאצים הגיעו להונגריה הם ידעו שאני יהודי, אפילו שאני לא. הם רצו לשלוח אותי למחנה עבודה, ברחתי משם בזכות הכוחות הרוחניים של אימי. אבל אמא שלי לא שרדה את הדרך, כשהפלגנו באוניה הכוחות שלה עזבו אותה, אני הגעתי עד לכאן".
נירו סקר אותו בתשומת לב כל זמן שדיבר, מבע פניו הביע התפעלות והוא אמר: "לא הגעת לכאן במקרה, ליאו לוי, רוחו של נרציוס שלחה אותך הנה. אתה בדיוק האדם אותו אנחנו מחפשים".
ליאו שתק ארוכות ואז שאל, "מי זה אנחנו?"
"זה סיפור ארוך מאוד, יקירי. סיפור שמגיע מאות שנים אחורה, לאגודה סודית שהקים נרציוס, כשהגיע למסקנה שעליו להציל את העולם מהיהודים".
נירה מאירי, אמא של מוטי, היא רק אחת. במשפחה של מוטי יש גם את אחיותיו, שגם הן שוללות כל שימוש בטכנולוגיה.
האם יתכן שמוטי סיפר להדסה, למשל, או לשיפי, ועוף השמים הוליך את הקול לחמותה?
כשמוטי שב מהעבודה הוא מכחיש כל קשר למידע שהגיע לאימו.
"אין סיכוי שהייתי מספר לאף אחד על המחשב, כולל אף אחד", הדגיש, "מה עוד שאני עצמי לא עיכלתי שהכנסת לבית שלנו מחשב".
רבקה חשה שהיא נעלבת. "לא הכנסתי מחשב, סך הכל זה חלק מהלימודים", הזכירה.
מוטי נענע בראשו, הוא נראה עדיין קודר ורבקה חשה מצוקה של ממש.
הלימודים חשובים לה, אמת. רוב הלומדות עימה לא נתקלות בהתנגדות כה עזה לטכנולוגיה כמו שהיא נתקלת, מדוע דווקא לה הביאה המרצה את המחשב לבית?
"יותר לא אכניס לבית מחשב", הצהירה בקול חגיגי.
מוטי השיב לה לקונית: "תגידי בלי נדר".
"למה בלי נדר?! אני באמת מתכוונת למה שאני אומרת".
"תמיד טוב לומר בלי נדר, גם על החלטה טובה שאת בטוחה שתעמדי בה". אמר מוטי, הוא נראה מדוכדך. המחשבה שאימו יודעת על המחשב שרבקה הביאה לביתם, השרתה עליו רוח נכאים.
אמא שלו אמא טובה, אכפתית מאוד, כל כך דואגת. הוא יודע עד כמה אכפת לה שהם ילכו בדרך הטובה, יש דברים משמעותיים שהיא עושה למען המטרה הזו, דברים שרק הוא יודע.
כמו למשל, הוא זוכר, שפעם אחת כשאחותו רצתה לקנות בגד שלא לרוחה של האם, היא הבטיחה לה סכום מאוד גדול של כסף אם תוותר.
זה היה בעיניו מסירות נפש של ממש, שכן באותה תקופה הוריו חיתנו מספר ילדים בזה אחר זה וכל שקל היה חשוב.
אימו מוכנה למסור נפש עבור השאיפה העזה שלה שכל צאצאיה ילכו בדרך הטובה.
וכעת, היא בטח מאוכזבת נוראות. רק מהיכן היא יכלה לדעת על המחשב?
לשאול אותה?
הוא היה מהורהר כולו, ורבקה חשה כיצד עוד סדק נוצר בחומת הבית שלהם.
*
במרחק מה מהמלון המפואר, היה בוסתן נאה מרחיב את הדעת. הוא היה ריק, וליאו שמח לשבת בו, לנשום אויר מבושם תוך כדי שהוא מקשיב לדבריו של בן שיחו, שנראה היה שהצליח לאזור כוחות לא לו, ופציעתו כלל לא ניכרה עליו.
"הגעת להונג קונג בגלל המלחמה?" שאל נירו, ממולל בידיו שיח ריחני שהפיץ ניחוח נהדר.
ליאו התנשם עמוקות מבלי משים ואמר בקול צלול: "אכן, כן, נמלטתי מהונגריה".
"מלחמות זה רע", קולו של נירו נשמע מהורהר. "מלחמות זה רע", שב ואמר.
"מאוד", הסכים ליאו.
"איך קוראים לך?" בירר נירו.
"ליאו, ליאו לוי".
"לוי? אתה יהודי?"
"אבא שלי יהודי, אמי מאזרבייג'ן, מוסלמית".
נירו סקר אותו כאילו ראה אותו לראשונה, ואז גיחך קלות "אתה חצי יהודי וחצי מוסלמי?"
"האמת שאני לא יהודי ולא מוסלמי", אמר ליאו בקול רם והתיישר, עיניו ברקו בנחישות, "אבא שלי שלום לוי הגיעה לאזרבייג'ן תוך כדי נדודיו במטרה למצוא פרנסה, רצונו היה לרכוש תבלינים ולמכור בארופה, אבל אימי, בולגה ווליז, הפעילה כוחות רוחניים כדי לגרום לאבי להינשא לה".
"כוחות רוחניים? הכוונה כישוף?"
"לא כישוף, ברור שלא כישוף", אמר ליאו.
"אימי היתה גדולה מאוד, ענקית, היה לה לב זהב וגם הרבה תכשיטי זהב. אבא שלי היה נמוך ורזה, הוא היה חכם גדול, בעל מוח ענק, גאון. באותו יום של נדודים הוא הגיע לבית הוריה של אימי. הוא היה רעב מאוד, והסכים להצעה של הוריה לאכול אצלם, כך אימי הצליחה להכניס כוחות רוחניים למזון שלו, והוא הפך להיות שלה".
נירו הנהן בקשב רב, "סיפור מעניין, אפילו מרתק מאוד", אמר, "אתה יודע שליהודים אסור לאכול אוכל לא כשר?"
"הוא היה אוהב אדם, הוא אכל בכל מקום", ליאו חייך חיוך קל, "אבל אני גדלתי בעולם של שנאה, היהודים דחו אותי, גם ההונגרים שנאו אותי, הם לא הסכימו לקבל את העובדה שאני הבן של האישה הגדולה עם שיני הזהב, שלא עשתה רע לאיש. אבא שלי נפטר כשהייתי קטן, מיד אחרי שהגענו להונגריה, אולי מת משברון לב, או מבושה, למרות זאת כולם ידעו שאני הבן של היהודי. הייתי דחוי כל חיי. כשהנאצים הגיעו להונגריה הם ידעו שאני יהודי, אפילו שאני לא. הם רצו לשלוח אותי למחנה עבודה, ברחתי משם בזכות הכוחות הרוחניים של אימי. אבל אמא שלי לא שרדה את הדרך, כשהפלגנו באוניה הכוחות שלה עזבו אותה, אני הגעתי עד לכאן".
נירו סקר אותו בתשומת לב כל זמן שדיבר, מבע פניו הביע התפעלות והוא אמר: "לא הגעת לכאן במקרה, ליאו לוי, רוחו של נרציוס שלחה אותך הנה. אתה בדיוק האדם אותו אנחנו מחפשים".
ליאו שתק ארוכות ואז שאל, "מי זה אנחנו?"
"זה סיפור ארוך מאוד, יקירי. סיפור שמגיע מאות שנים אחורה, לאגודה סודית שהקים נרציוס, כשהגיע למסקנה שעליו להציל את העולם מהיהודים".
