סיפור בהמשכים וירטואז - מתחילים מהתחלה

תהילה בצלאל · ביום ראשון בשעה 23:27

נכתב ע"י קנה סוף:
האמת, לא יודעת. קראתי את זה ואמרתי 'וואלה, הבנאדם יודע לצחוק, זה דבר חדש...' אני מגזימה, אבל באמת הופתעתי. לא התאים כל כך לפרופיל שבניתי לו במוח.

ואם המשפט היה כך?
"משוגע", אני מניד בראשי, עוקב אחר דמותו עד שהיא נעלמת בעיקול הרחוב. "אני מקווה שלא כל תושבי העיר כאלה".
ולגבי מה שיודעים עליו ולא - צפויות לנו הרבה הפתעות. אנחנו רק בהתחלה...

קנה סוף · ביום ראשון בשעה 23:28

נכתב ע"י תהילה בצלאל:
ואם המשפט היה כך?

זה מעולה ממש.

תהילה בצלאל · ביום שלישי בשעה 11:25

פרק 7:

וירטואז:

נוצה אדומה כבר קרוב אלי, גם שאר האנשים. איתם מגיע גל הריח שהגיע אלי קודם לכן, נוראי כל כך.

אני פוסע לאחור, מתלבט מה לעשות. לא יהיה חכם להניח את לאון בכובעי, לא אוכל להילחם כך. ואם לא הצלחתי לעבור קודם את החומות – מדוע שאצליח בניסיון חוזר?

"זה לא אלפיגוט!", נוצה אדומה עוצר בבלבול.

משהו בי מתרפה. "סוף סוף!", אני רוטן. "זה בדיוק מה שניסיתי לומר לכם. מטורללים שכמוכם", אני רוכן עם לאון אל הקרקע, מוצא חבלה סגולה במעלה כתפו וחתך עמוק, מדאיג יותר, במורד רגלו הקדמית-ימנית.

"אתה לא אלפיגוט", נוצה אדומה נצמד אלי, עיניו החומות מצומצמות. "ואם אתה לא אלפיגוט - מה אתה בדיוק?".

השאלה שלו לא נעימה. איני יודע מדוע. עצב מציף אותי, גדול ומטביע. "אני לא אלפיגוט", אני מאשר בקול חלול. "אני -".

"זה לא באמת משנה, נכון?", מישהו אחר, מכוסה כולו מתכת זהובה, חודר אל טווח ראייתי. "הוא מפלצת, והוא עבר על החוק", הוא מכוון את חרבו לחזי, מצמיד אליו את להבה.

"הוא שלי", נוהם נוצה אדומה, מצמיד גם הוא את חרבו. "תתרחק, האנטר".

"ממש לא", האנטר דוחק אותו בכתפו, חרבו יורדת מחזי. "אם לא הייתי מפעיל את ביצור העד – הוא היה בורח חזרה ליער".

אני מעביר את מבטי בין השניים, רואה את הזעם בפניהם. "חבל שתריבו", אני מצקצק בביטחון שלא ברור לי. "אני לא של אף אחד".

הם מחזירים לי את פניהם, עפעפיו של נוצה אדומה קופצים בלי שליטה. "שתוק אתה", הוא מתיז. "שב בשקט עד שנחליט מי מבצע את גזר הדין".

"אני. פשוט", קולו של האנטר עבה על אף המתכת הסוגרת עליו.

"לא! אתה בכלל לא בן העיר הזאת!", נוצה אדומה הופך אדום. "אתה לא יכול להתערב איפה שבא לך!".

"גם אני לא בן העיר הזאת", אני מציין. "כך שאפשר להניח שהחוק לא חל עלי ואני משוחרר לדרכי?".

"לא!", הם זועמים. "אמרתי לך לשתוק, נכון?", נוצה אדומה מתנהג כמו בעל הבית, או בעל העיר.

"אמרת", אני נאנח ומתרומם, מגשש מאחורי כתפי ושולף את חרבי. "אבל באמת שאין לי סבלנות לשטויות שלכם. אם לא תניחו לי לצאת, אאלץ לפלס לעצמי דרך בין גופותיכם".

"הגופה היחידה פה תהיה של האנטר", נוצה אדומה צועד לאחור, מחזיר את חרבו לנדנה ומשלב את זרועותיו. "בכבוד. אני אשמח שתעשה ממנו קציצות".

"פחדן", האנטר מנענע בראשו. חרבו נעה עם זרועו, מכוונת אלי שוב. "תתכונן", הוא אומר. "זה הולך לכאוב".

הוא מסתער. חרבו דקה וקצרה משלי, איני מבין את הביטחון הגבוה שלו בהצלחתו. את מכתו הראשונה אני דוחה בהנעה קלה של חרבי, בשניה אני הודף אותו אחורה ובשלישית נמאס לי ואני מחזיר לו במכה שמותירה אותו עם מעט יותר ממחצית הלהב.

"יפה!", נוצה אדומה מוחא כף.

האנטר נושף בבוז, שולף חרב נוספת משום מקום ומסתער שנית.

"אולי מספיק?", אני שואל אותו כשמתכת פניו משקפת את פני בצהוב וחרבו חסומה בשלי. "זה ממש מיותר. אתה לא חושב?".

"לא", הוא צועד לאחור, מציב את להב חרבו במאונך לקרקע ונוגע בה עם כף ידו.

"מה יש לו?", אני מתחיל להבין את נוצה אדומה, מפנה לו מבט תוהה.

"הבחור לא מוצלח בלחימה", נוצה אדומה מושך כתפיים בשעשוע. "הוא קורא לעזרה".

"עזרה?", אני מכווץ מצח, בוחן שנית את האנטר הנמצא באותה תנוחה.

"עזרה", חוזר נוצה אדומה. "זה ייקח זמן. גם בזה הוא לא מוצלח".

"הבנתי", זה הזמן להסתלק מהמקום המשוגע הזה. אולי לא הייתי צריך לקוות שאני הבריה ההגיונית היחידה באיזור. למרות שקשה לי להגיד על השניים האלו שהם הגיוניים. גם שאר האנשים שקודם רדפו אחרי וכעת עומדים ובוהים בי לא יזכו בתואר.

לאון כבר הפסיק ליילל, הוא רק מרחרח את האוויר ומנסה לשווא לפקוח את עיניו.

"לאן אתה חושב שאתה הולך?", נוצה אדומה שולף את חרבו, חוצץ ביני לבין לאון. "הישאר במקומך, לא הגיע תורי עדין".

אני מעביר מבט בינו לחרבו. מחליט לשים לזה סוף. אגרופי פוגע בפניו בכל העוצמה הטמונה בי, זורק אותו לאחור, גופו מפיל שלושה אנשים שעמדו מאחוריו בחרבות שלופות.

נוצה אדומה גונח ומשתעל, מתרומם בנפנוף יד כנגד האבק. אפו מטפטף נוזל אדום. דם אנושי. "הגזמת", הוא לוחש ומהדק את אחיזתו בחרב. "עוד תתחרט על זה", הוא קרב לעברי בריצה, חרבו צצה בין ידיו שנית.

אני מרים את חרבי לחסום אותו. הפעם חש בהתנגדות קלה של המתכת. פניו קרובות אלי, עיניו מודלקות בזעם. "אני אשעבד אותך", הוא מתיז עלי רוק. "וגם את חיית המחמד שלך".

הוא מתכוון ללאון, כנראה. ואם הייתי אדיש עד עתה, כעת ממלא הזעם גם אותי. אני מרחיק את חרבי משלו, מכה בו מימין. הוא חומק, בוחן אותי ממרחק, חרבו רועדת קלושות כשהוא מתכונן לקרב סוער.

הקרב מחל. חרבותינו פוגעות זו בזו בצליל מתכת מהדהד, רגלינו מעלות אבק ופירורי אבן, הופכות את הסביבה לערפילית וחנוקה. חרבי מכה בחרבו של היריב פעם אחר פעם, מסיגה אותו אל עבר הכתלים. הוא מבחין בכך רק כאשר חרבו נאבקת לחסום מכה נוספת שלי, מאחוריו ניצב קיר, אינו מאפשר לו להתרחק עוד.

"היכנע", איני רוצה לפגוע בו. החתכים המדממים על גופו, צצים מבין מתכת קרועה, מספיקים לי. "תאפשרו לי לצאת מהעיר ואניח לכם".

"לא יקרה", הוא נושף, זיעה מעורבת בדם גולשת על לחיו. "אתה לא הולך לשום מקום".

שוב הביטחון הבולט בקולו. אני משפיל עיניי אל ידו האוחזת בחרב, רועדת במאמץ לחסום את חרבי. "חבל", באמת חבל. אני לא אמור להילחם כעת בכל תושבי העיר כדי לצאת מפה. נכון?

"אם תנצח אותי", קולו של האנטר עולה מאחורי גבי, עבה מאי פעם. "אבטל את ביצור העד".

אני מפנה לו את פני. מגלה שהוא הפך להם. שבעה האנטרים זהובי מתכת סובבים אותי, להב חרבותיהם צמודות לכף ידיהם. בתיאום מושלם הם קרבים לעברי, וכשכף ידם פוסקת מלגעת בחרב – הם תוקפים.

אני חסר זיכרונות על עברי, כך שאיני יודע האם בעבר נלחמתי מול רבים כל כך. ההאנטרים מסובבים אותי מכל עבר, מכים בי בלי חשבון. אני מסתחרר במעגלים, הודף מכות חרב, מתכופף, מקפץ ונסוג. מצליח לפגוע באחד, לחתוך דרך חזהו המוזהב. הוא מתפוגג בעשן, אינו מותיר רושם על קת חרבי.

אין לי אפשרות לתהות על המקרה. אני ממשיך לנסות ולפגוע בהם, קוטל אחד אחרי השני, מצמצם את מספרם אט אט, עד שהם נעלמים, כולם.

"מרשים", נוצה אדומה אינו במקום בו נטשתי אותו. אני מוצא אותו משמאלי. לסתי מתהדקת למראה ידו האוחזת בלאון מעורפו, חרבו האחוזה בימינו נוגעת בשפמו.

"אתה לא תעז לעשות את זה", אני תופס בכוח בניצב חרבי, מסיט את הלהב לכיוון פניו. "תניח לו, אחרת יהיה זה יום מותך", שפתיי רועדות בזעם, יורות רסיסי רוק.

הוא מגחך. חרבו נצמדת עוד, נוגעת כבר בלחיו של לאון המתפתל בחוסר אונים.

"תניח לו!", אני מזדעק ומתנפל עליו. רואה את חרבו פוגעת. "לאאא!", אני צורח. חום אופף אותי, עיניי צורבות. אש כחולה מתפרצת ממני, מרקדת בלהט, תופסת בכל דבר אפשרי.

אני נעצר. בוהה בלהבות העושות את עבודתי, בהאנטר השומט את לאון בבהלה, באנשים הנעלמים בערפל ובעשן.

"לאון?", אני גוחן אליו, מעביר יד על שיערותיו הסומרות. מרגיש בפעימות ליבו, מהירות, חרדות.

"אז אתה כן אלפיגוט", נוצה אדומה פוסע אחור, מתרחק ממעגל האש הסובב אותי, מלחך את הרצפה. "לא סתם אלפיגוט", הוא מכווץ את מצחו ומעביר את לשונו על שפתיו. "עוד ניפגש", הוא מבטיח. "פעם הבאה אבוא מוכן", הערפל מקיף אותו. וגם הוא, כמו כולם, נעלם.

אני בולע רוק. מנסה להבין למה הוא כיוון. מרגיש את האזכור ההוא פוגע בי שוב, כאילו מסובב אי מי להב חרב בתוך ליבי.

"נזוז", אני מתנער, אוסף אלי את לאון ופונה אל הרחוב. הריק. ממשיך אל החומה, מהסס בטרם אני מחליט לדלג עליה. עושה זאת, הפעם לא חוסם אותי דבר.

לאון לא מגיב גם כשאנו מגיעים אל הנחל ואני שוטף אותו במימיו, מנקה את פרוותו מדם, מחפש אחר פצעים נוספים, נאנח בהקלה כשאני לא מוצא דבר נוסף מלבד לשיערות שפם קצוצות.

רוח נושבת, מחזירה אלי את אותו ריח מבחיל, נודף בכמויות ממעילי. אני בוחן את כתמי הדם האנושי שכמעט ואינם נראים על צבעו השחור, נאנח ומסיר אותו.

זרימת הנחל אינה מהירה במיוחד, אבל טובה מספיק בשביל לשטוף מהמעיל את הדם והריחות. אני משפשף את הבד העבה, הגס. מחפש אחר כתמים נוספים בעיניים מצומצמות, קופא כאשר ידיי עוברות על בד הכובע.

שני חורים, עגולים וסימטריים, קרועים בו מצדדיו. ידי רועדת, מטפסת אל רקתי הימנית, חודרת מעט אל שיערי, מרגישה בבליטה קטנה ועבה. אני נושף, ממשש אחר בליטה זהה ברקתי השמאלית, מרגיש באחת קטנה יותר.

המעיל נשמט מידי, צמרמורת חורשת את גווי, יגון עמוק מרעיד את כתפיי.

הקרניים שלי. הן אינן.

חני גרשון · ביום שלישי בשעה 12:40

תהילה, ממש מיוחד!
הכתיבה שלך, חייבת לומר - השתפרה מאוד. בלי השוואה בכלל להתחלה, וקחי את זה כמחמאה כנה... וואו.
הייתה לי הערה מסוימת, ורציתי לתת לך אותה כי ראיתי עד כמה טוב את כותבת. אבל היא כבר לא נדרשת...
רק משהו אחד קצת צרם לי...
לפעמים אפשר למצוא בסיפור ביטויים קלישאתיים. כגון -

נכתב ע"י תהילה בצלאל:
יגון עמוק

זה קצת... אמנם אפשר לומר שזה אמת, זה מה שקרה לו... אבל התיאור הוא נמלץ מידי, ודווקא בגלל שהוא כל כך חזק - הוא לא מחבר. הוא מרחיק.
בעיקרון, עדיף כמה שפחות לכתוב את הרגש עצמו. להעביר אותו בלי מילים מפורשות. ככה הקורא באמת מרגיש את זה.
תודה תהילה על הסיפור המרתק! מחכה מאוד להמשך.

תהילה בצלאל · ביום שלישי בשעה 12:47

נכתב ע"י חני גרשון:
תהילה, ממש מיוחד!
הכתיבה שלך, חייבת לומר - השתפרה מאוד. בלי השוואה בכלל להתחלה, וקחי את זה כמחמאה כנה... וואו.
הייתה לי הערה מסוימת, ורציתי לתת לך אותה כי ראיתי עד כמה טוב את כותבת. אבל היא כבר לא נדרשת...
רק משהו אחד קצת צרם לי...
לפעמים אפשר למצוא בסיפור ביטויים קלישאתיים. כגון -

זה קצת... אמנם אפשר לומר שזה אמת, זה מה שקרה לו... אבל התיאור הוא נמלץ מידי, ודווקא בגלל שהוא כל כך חזק - הוא לא מחבר. הוא מרחיק.
בעיקרון, עדיף כמה שפחות לכתוב את הרגש עצמו. להעביר אותו בלי מילים מפורשות. ככה הקורא באמת מרגיש את זה.
תודה תהילה על הסיפור המרתק! מחכה מאוד להמשך.

תודה רבה! אראה איך לשנות. כשאת משווה כתיבה, מול מה את משווה? הקטעים ההתחלתיים של וירטואז נכתבו ממש מזמן. הקטע הזה טרי ממש, אבל מצד שני אני קצת בתקופת יובש, נלחמת בכוח....

תהילה בצלאל · ביום שלישי בשעה 12:52

נכתב ע"י חני גרשון:
הייתה לי הערה מסוימת, ורציתי לתת לך אותה כי ראיתי עד כמה טוב את כותבת. אבל היא כבר לא נדרשת...

מעניין אותי בכל זאת. אפשר?

חני גרשון · ביום שלישי בשעה 13:32

נכתב ע"י תהילה בצלאל:
הקטע הזה טרי ממש, אבל מצד שני אני קצת בתקופת יובש, נלחמת בכוח....

מהניסיון שלי, זה שמרגישים יובש - לא אומר שהכתיבה לא טובה. ואומר בזהירות - שלפעמים אדרבה. זה שהכתיבה לא רצה וקולחת בלי שמספיקים לחשוב בכלל על המילים היוצאות מהעט - נותן את ה [לא ערמומיות, אבל כן קצת...] שצריכה להיות בכתיבה. את המשפטים החכמים יותר.
את האמת, וכאן נאום קצת ארוך אבל ביקשת אותו

קראתי את הפרקים הראשונים של וירטואז. אמרתי לחברה - אני לא יודעת מה, העלילה מעולה. באמת מעולה. והכתיבה מעולה. אבל משהו בה מפריע לי. בדרך כלל, אני פשוט לא אוהבת, או אומרת - הכותב מתחיל, אפשר להתעלם. אבל כאן יש כתיבה טובה, ועלילה מעולה - ומשהו קטן מציק. דווקא בגלל האיכות.
ואז היא הפנתה אותי לאילסר. ואחרי שקראתי שלוש פעמים [לא בצחוק!] הבנתי מה הקטע: כל המשפטים שלך התחילו ב"אני". "האיש". המשפטים היו פשוטים, אבל יותר מידי. אם היית כותבת ספר ילדים - סבבה. מתקבל. אבל הרמה הגבוהה שלך פשוט לא אפשרה את הרדידות הזאת.
מבינה?
וכאן, אני רואה שזה כמעט לא קיים. וזה מאוד מרשים, השינוי המטורף שעשית בכתיבה שלך.

נ.ב.
אשמח [וכמובן, זה רק גילוי רגשות ולא בקשה שתגיע על רקע ההערות שנתתי לך...] אם תוכלי לתת לי הערות אמיתיות, עמוקות, על קטעי הכתיבה שלי. יש לי תכנון בעתיד להביא לכאן ספר שאני באמצע לכתוב, אבל בינתיים - אני אשמח לקבל ביקורת איכותית.

הדבר שאני חושבת שהכי כדאי לך לעבוד עליו עכשיו - [וכמובן, זאת דעה של גברת עלומה...] זה לכתוב אותנטי. בלי תיאורים מוגזמים. לנסות להתכוונן לרגש של הגיבור, ולתאר בלי לכתוב אכזרי, התרגשות, כעס, פגיעה... אפשר לתאר את כל אלו במחשבות.
עד כאן נאומי לאומה, מקווה שלא הפרעתי את שנתו של אף אחד...

תהילה בצלאל · ביום שלישי בשעה 13:41

נכתב ע"י חני גרשון:
מהניסיון שלי, זה שמרגישים יובש - לא אומר שהכתיבה לא טובה. ואומר בזהירות - שלפעמים אדרבה. זה שהכתיבה לא רצה וקולחת בלי שמספיקים לחשוב בכלל על המילים היוצאות מהעט - נותן את ה [לא ערמומיות, אבל כן קצת...] שצריכה להיות בכתיבה. את המשפטים החכמים יותר.

מקווה שאכן כך. כרגע אני מתכוונת למין צמצום מחשבתי שמקשה עלי ברצף. נראה מה יגרור הזמן.

נכתב ע"י חני גרשון:
את האמת, וכאן נאום קצת ארוך אבל ביקשת אותו קראתי את הפרקים הראשונים של וירטואז. אמרתי לחברה - אני לא יודעת מה, העלילה מעולה. באמת מעולה. והכתיבה מעולה. אבל משהו בה מפריע לי. בדרך כלל, אני פשוט לא אוהבת, או אומרת - הכותב מתחיל, אפשר להתעלם. אבל כאן יש כתיבה טובה, ועלילה מעולה - ומשהו קטן מציק. דווקא בגלל האיכות.
ואז היא הפנתה אותי לאילסר. ואחרי שקראתי שלוש פעמים [לא בצחוק!] הבנתי מה הקטע: כל המשפטים שלך התחילו ב"אני". "האיש". המשפטים היו פשוטים, אבל יותר מידי. אם היית כותבת ספר ילדים - סבבה. מתקבל. אבל הרמה הגבוהה שלך פשוט לא אפשרה את הרדידות הזאת.
מבינה?
וכאן, אני רואה שזה כמעט לא קיים. וזה מאוד מרשים, השינוי המטורף שעשית בכתיבה שלך.

וואו איזה חדה. וכיף לדעת שדברים שאני עובדת עליהם - באמת עושים את שלהם.
את אילסר (את הפרולוג) אני מחריגה, כי זה מכוון. מצב המחיקה משאיר אותו ריק ולא ברור לגבי מושגים וזה יתבטא מאד בפלאשבקים שאני מתכננת לו. (אני גם שוקלת לשכתב את הפרקים ברצינות ואולי גם להפוך את העלילה מחדש. כרגע זה רק להפוגה אז אני לא מתאמצת יותר מדי)

נכתב ע"י חני גרשון:
נ.ב.
אשמח [וכמובן, זה רק גילוי רגשות ולא בקשה שתגיע על רקע ההערות שנתתי לך...] אם תוכלי לתת לי הערות אמיתיות, עמוקות, על קטעי הכתיבה שלי. יש לי תכנון בעתיד להביא לכאן ספר שאני באמצע לכתוב, אבל בינתיים - אני אשמח לקבל ביקורת איכותית.

אם יש לך דרך לשלוח לי - בשמחה (בזמני הפנוי כמובן). רק מזהירה, אני לא מתחברת לזאנר של רגש ולא כל דבר מצליח לרתק אותי כך שאומרת לך מראש - לא מבטיחה לתת הערות, יכולה לנסות...

נכתב ע"י חני גרשון:
הדבר שאני חושבת שהכי כדאי לך לעבוד עליו עכשיו - [וכמובן, זאת דעה של גברת עלומה...] זה לכתוב אותנטי. בלי תיאורים מוגזמים. לנסות להתכוונן לרגש של הגיבור, ולתאר בלי לכתוב אכזרי, התרגשות, כעס, פגיעה... אפשר לתאר את כל אלו במחשבות.
עד כאן נאומי לאומה, מקווה שלא הפרעתי את שנתו של אף אחד...

את שנתי לא. תודה על ההע(א)רה והקדשת הזמן!

קנה סוף · ביום שלישי בשעה 14:15

מרתק.

נכתב ע"י תהילה בצלאל:
הקרניים שלי.

נכתב ע"י תהילה בצלאל:
אני בוהה בהלם בפרצוף הבהיר הניבט מולי, בצבע עיני הכחולות, שאורן מוחזר אלי מן המים, מסנוור, בשיערי הכחול גם הוא, מקורזל ועומד כאילו קפא במקומו, בצמד אוזני, ארוכות מעט, מוצרות וחדות בקצותיהן ובשיניי המחודדות, כאילו היו של חיית טרף, כמו של לאון, שלוגם מן המים בהנאה ואינו מרגיש אפילו מעט מבהלתי.

פספסתי משהו?
או שזה ברעיון של הציטוט הזה:

נכתב ע"י תהילה בצלאל:
"מתי תבין את זה כבר?", אני ממצמץ למשמע המשפט שנפלט לי בלי מחשבה. זה אומר שהזיכרון מתחיל לשוב אלי?

?

נכתב ע"י תהילה בצלאל:
בהאנטר השומט את לאון בבהלה

מדובר מן הסתם בנוצה אדומה.

תהילה בצלאל · ביום שלישי בשעה 14:18

נכתב ע"י קנה סוף:
מרתק.

פספסתי משהו?

לא. משהו שחדש לו. בכיוון של הציטוט ההוא...

נכתב ע"י קנה סוף:
מדובר מן הסתם בנוצה אדומה.

צודקת. מתקנת אצלי. תודה!

קנה סוף · ביום שלישי בשעה 14:23

נכתב ע"י תהילה בצלאל:
לא. משהו שחדש לו. בכיוון של הציטוט ההוא...

מבהירה לעצמי, הקרניים לא נפלו לו בסערת הקרב, אלא עוד לפני שהוא שכח הכל.

תהילה בצלאל · ביום שלישי בשעה 14:25

נכתב ע"י קנה סוף:
מבהירה לעצמי, הקרניים לא נפלו לו בסערת הקרב, אלא עוד לפני שהוא שכח הכל.

וודאי וודאי. הוא פשוט נהיה מודע לזה שאמורות להיות לו קרניים. והן אינן. וזה מטלטל אותו מאד. רוצה ספוילר?

חני גרשון · ביום שלישי בשעה 14:26

נכתב ע"י תהילה בצלאל:
וודאי וודאי. הוא פשוט נהיה מודע לזה שאמורות להיות לו קרניים. והן אינן. וזה מטלטל אותו מאד

אני לא יודעת כמה זה ברור...
יש דרך אלגנטית להבהיר את זה?

קנה סוף · ביום שלישי בשעה 14:26

נכתב ע"י תהילה בצלאל:
רוצה ספוילר?

לא, תודה...

תהילה בצלאל · ביום שלישי בשעה 14:27

נכתב ע"י חני גרשון:
אני לא יודעת כמה זה ברור...
יש דרך אלגנטית להבהיר את זה?

לא. זה יוסבר אחר כך. פרט משמעותי

חני גרשון · ביום שלישי בשעה 14:30

למה את מתכוונת?
אני רק רוצה לוודא שהבנת את הכוונה שלי. אמרת שהוא פתאום מבין שאמורות להיות לו קרניים, והן אינן. מהסיפור, הרושם שאני קיבלתי, הייתה שברור לו שיש לו קרניים, הוא יודע שהן קיימות, ואז כשהוא מגלה שהן לא נמצאות - הוא מטולטל.
כמו שאם תגלי שיד אחת שלך חסרה תהיי מטולטלת.
הופס, חוזרת בי.
לא יודעת למה קיבלתי את הרושם הזה.
לא כתוב שום דבר בקטע שאמור להוביל לכיוון מחשבה כזה.
רק שאם זה חוזר על עצמו אצל הקוראים, חוסר ההבנה, אז אולי כדאי לכתוב בדרך יותר מובנת?

תהילה בצלאל · ביום שלישי בשעה 14:34

נכתב ע"י חני גרשון:
למה את מתכוונת?
אני רק רוצה לוודא שהבנת את הכוונה שלי. אמרת שהוא פתאום מבין שאמורות להיות לו קרניים, והן אינן. מהסיפור, הרושם שאני קיבלתי, הייתה שברור לו שיש לו קרניים, הוא יודע שהן קיימות, ואז כשהוא מגלה שהן לא נמצאות - הוא מטולטל.
כמו שאם תגלי שיד אחת שלך חסרה תהיי מטולטלת.
הופס, חוזרת בי.
לא יודעת למה קיבלתי את הרושם הזה.
לא כתוב שום דבר בקטע שאמור להוביל לכיוון מחשבה כזה.
רק שאם זה חוזר על עצמו אצל הקוראים, חוסר ההבנה, אז אולי כדאי לכתוב בדרך יותר מובנת?

הוא לא ידע שהן קיימות. התיאור שקנה סוף ציטטה על הדמות שהשתקפה מהמים - זה מה שידוע לו. הבליטות של הקרניים קיימות, אבל לא יותר מזה. למראה החורים בכובע שלו הוא בעצם מבין-מרגיש שאמורות להיות לו קרניים. ושוב - הן אינן.
לגבי חוסר ההבנה - הפרק הזה מסתיים במעין שאלה לקורא. וזה בסדר. זה מכוון. הוא יתהה על העובדה החדשה בפרק הבא בע"ה.

חני גרשון · ביום שלישי בשעה 14:46

אחלה.
מחכה מאוד להמשך!!
רק ציון קטן: התיאור בהתחלה... לא הייתי אומרת לסמוך עליו. אל תצפי מהקוראים לסמוך על ההתחלה.
בקיצור, אין כמו הסיפור הזה שלך. מרתק. מסקרן.

תהילה בצלאל · ביום שלישי בשעה 14:48

נכתב ע"י חני גרשון:
רק ציון קטן: התיאור בהתחלה... לא הייתי אומרת לסמוך עליו. אל תצפי מהקוראים לסמוך על ההתחלה.

לא הבנתי. הקוראים לא יסמכו על המראה שנשקף מהמים? אם זה המראה שלו - מה יש לסמוך פה?
או שאת מתכוונת לחוסר הקרניים - אם הם ידעו לקשר עם התיאור (או לזכור אותו בכלל)

חני גרשון · ביום שלישי בשעה 14:51

כן. לדעתי הם לא יזכרו אותו בכלל, בעיקר בגלל שהוא מוזר. יש שם הרבה פרטים משונים. הם פשוט יגידו [כמו שאני אמרתי...] שכנראה היו שם קרניים, ורק שלא זכרו אותם.
מבינה?
לכן שאלתי אם יש דרך לומר, נגיד - ידיו עלו על הכובע שלו [לא זוכרתמה בדיוק כתבת...] עוצרות על שתי חורים שלא ציפה להם.
שלא ציפה להם, עושה את כל ההבדל.