הנושאים החמים
הנושאים החמים
-פרק 1-
יום שני, א' חשוון התשפ"ד
בום. טראח. בום!
קולות שבירה והתנפצות חדרו אל תוך שנת הצהריים המתוקה של תהילה, קטעו אותה באחת. היא התישבה על המיטה
בבהלה, משפשפת עיניים. טילים? יירוטים? יריות? אוטומטית קישרה את הקולות אל המלחמה השוררת בארץ, משביתה
פעילות וחיים.
הקולות לא חדלו. עתה הבחינה, אלו זכוכיות מתנפצות, וזה נשמע קרוב, קרוב מתמיד.
תהילה קפאה על מיטתה, התאבנה, החווירה והלבינה. זה יכול להיות מחבלים, והם כאן באזור. אולי אני מדמיינת או חולמת?
השלתה את עצמה, אך אז הם באו : עוד בום עוד אחד ועוד. ולאחריהם- שתיקה וריח חריף שנישא בחלל. היא מזהה אותו.
ריח שקיים בכל הבקבוקים במדף היינות של אבא.
תהילה מזיעה, הרגליים שלה רועדות והשיניים נוקשות זו לזו . בשניות היא מזדחלת אל מתחת למיטה ומצטנפת שם.
מוצאת לה מקום מחסה.
הריח האלכוהולי מתחדד ומתעצם מרגע לרגע ובכל רגע שכזה הדופק שלה פועם מהר יותר, לחוץ יותר.
"אבא, אני רוצה לחיות!" פורצת מתוכה זעקה שרק הוא שומע.
פתאום, נושכת את השפתיים עד זוב דם. נזכרת ברות. איך במשך שתיים וחצי דקות מקפיאות דם דאגה רק לעצמה
כשאחותה גם היא כאן בבית? איך לא חשבה עליה?
תהילה מושכת בחוזקה בשיער, מכאיבה לעצמה. הוא מלא באבק שהצטבר תחת המיטה .
היא מעבירה לעצמה חשבון מהיר בראש: נכנסתי לנוח לפני חצי שעה. רות אז הייתה בסלון. בדיוק התחילה לקפל כביסה
בכמות שאמורה לקחת לה לפחות שעה. היא הבטיחה לעצמה שלא תעצור באמצע, רצתה שהכול יהיה מקופל עד שאמא
תחזור מהעבודה. קולות הנפץ הגיעו מהסלון, הפוגרום מתרחש שם.
אני לא אפקיר את רות בעד שום מחיר שבעולם!!! תהילה מחליטה להתגבר, להתעלות מעל הפחדים ולצאת להיאבק על
חיי אחותה הקרובה אליה ביותר, בלב ובגיל.
היא מחלצת את עצמותיה המצונפות ממקום מחבואן ויוצאת אל המסדרון , מודעת לכך שהמעשים שעושה עכשיו מסכנים
אותה, אך היא חדורת מטרה. מדמיינת את עיניה המתחננות של רות שזועקות :"בואי להציל אותי! לא אכפת לך מאחותך?"
המילים תובעות, מחייבות. כאילו נאמרו.
היא עושה את דרכה לעבר הסלון, צמודה לקיר המסדרון. מתקרבת מדודות, צעד אחר צעד, בשקט ובהיחבא.
מהסלון עולה שקט מהול בארומה חריפה. הוא גורם לה להעביר במוחה תסריטי אימה, לדמיין את הגרוע מכל.
ברררר! המיקי מאוסים שעל גרביה מאדימים, המסכנים. כפות הרגליים שלה חשות במגע רטוב וצונן, איכס!
נחלי האדום האדום הזה מצאו יציאה מהסלון, זרמו ממנו הלאה. באו עד אליה. בערוצי הנחל משייטים בשלווה רסיסי זכוכיות,
נעים עם הזרם.
תהילה מנסה לפלס דרך בין ים ליבשה, להימלט מזכוכיות, מצליחה חלקית. רגליה אמנם חפות מכל פגע ושריטה אך
מדשדשות הן בערבוביית משקאות אלכוהוליים.
רגע האמת הגיע. רגע השיא. היא בפתח הסלון.
הלב שלה קופא. עוצמת עיניים, כאילו שהמציאות תיעלם.
חלקיק שנייה עובר והיא פותחת חזרה, לא נותנת לעצמה להשתהות. הזמן יקר מדי.
עמוד | 2
המוח שלה פועל, מניע גלגלים, נערך לכל תרחיש. פניה לבנות, חיוורות. השפתיים כחולות, רועדות. העיניים אדומות,
בוכיות, דואגות ו- מציצות פנימה.
שום מחבלים. שום מחבלים ושום נעליים.
רק רות. רות שיושבת בתוך ים אדום כאילו הייתה סירה. בידיה שני בקבוקים, משמשים לה כמשוטים. וויסקי ועראק. אחרונים
מתוך עשרות.
ברגע הראשון עיניה של תהילה מצומצמות, ממצמצות בחוסר הבנה. ברגע השני העיניים גדלות, יוצאות מחוריהן. הלם.
ברגע השלישי הפה נפער, מוציא מעצמו גמגום: " רות, א, א, איפה ה, המחבלים?"
רות מביטה בתהילה בעיניים מזוגגות. "מחבלים ,איזה מחבלים, אין פה שום מחבלים." רות מושכת את המילים, מורחת
אותם כאילו היו מסטיק בלתי נגמר. "מה יש לך, תהילה?"
תהילה נועצת מבט בשיבאס ריגל שביד השמאלית של רות. באותו הרגע מעיפה אותו רות בקשת ישירה לכיוון הספה והוא
מתנפץ למאות רסיסים.
"את שואלת אותי מה יש לי? מה יש לך, רות??? מה קורה פה?" היא צורחת. השאלות שלה מהדהדות ברחבי הסלון באלפי
סימני שאלה, לא זוכות למענה.
כמה שניות של שקט ואז פורצת רות בצחוק מתגלגל, פרוע.
היא מורידה ראש לרצפה, טובלת את תלתליה בערבוביית נוזלים שנאמדו פעם בשווי אלפי שקלים, כשהיו ממולאים
בבקבוקים שעמדו במדף המשקאות, בן טיפוחיו של אבא, שכעת מרוקן מתכולתו.
רות מרימה באחת את ראשה חזרה. מעיפה את הקוקו אחורה. הקיר הלבן מתמלא בנתזים אדומים. היא ממשיכה לצחוק
בפראות, בחוסר שליטה. הצחוק שלה ממלא כל פינה שקטה בבית.
תהילה עדיין עומדת בכניסה לסלון, לא מעזה להתקרב. המומה.
מנסה להבין, לעכל, לא מצליחה. מה יש להבין פה? היא השתבשה, רות!
היא מעדיפה לשתוק. אין בה מילים. רק דמעות שגואות, חונקות את הגרון. גדול עליה. את המערכה הזו צריכים חכמים
ומנוסים ממנה לנהל.
05:15 , היא מעיפה מבט לשעון. טוב שבגלל המלחמה העבודה בבנק נגמרת בשלוש. תכף אמא תחזור משם, תתמודד.
קשה לתהילה לחשוב שאילו המראות שיקבלו את פניה של אימה, אך אין לה ברירה. היא לא מסוגלת יותר.
היא בורחת לחדר, מרטיבה את הכרית בדמעותיה. יוצרת ים נוסף. שקוף ומלוח.
צחוקה של רות ממשיך להיות נישא בחלל...
יום שני, א' חשוון התשפ"ד
בום. טראח. בום!
קולות שבירה והתנפצות חדרו אל תוך שנת הצהריים המתוקה של תהילה, קטעו אותה באחת. היא התישבה על המיטה
בבהלה, משפשפת עיניים. טילים? יירוטים? יריות? אוטומטית קישרה את הקולות אל המלחמה השוררת בארץ, משביתה
פעילות וחיים.
הקולות לא חדלו. עתה הבחינה, אלו זכוכיות מתנפצות, וזה נשמע קרוב, קרוב מתמיד.
תהילה קפאה על מיטתה, התאבנה, החווירה והלבינה. זה יכול להיות מחבלים, והם כאן באזור. אולי אני מדמיינת או חולמת?
השלתה את עצמה, אך אז הם באו : עוד בום עוד אחד ועוד. ולאחריהם- שתיקה וריח חריף שנישא בחלל. היא מזהה אותו.
ריח שקיים בכל הבקבוקים במדף היינות של אבא.
תהילה מזיעה, הרגליים שלה רועדות והשיניים נוקשות זו לזו . בשניות היא מזדחלת אל מתחת למיטה ומצטנפת שם.
מוצאת לה מקום מחסה.
הריח האלכוהולי מתחדד ומתעצם מרגע לרגע ובכל רגע שכזה הדופק שלה פועם מהר יותר, לחוץ יותר.
"אבא, אני רוצה לחיות!" פורצת מתוכה זעקה שרק הוא שומע.
פתאום, נושכת את השפתיים עד זוב דם. נזכרת ברות. איך במשך שתיים וחצי דקות מקפיאות דם דאגה רק לעצמה
כשאחותה גם היא כאן בבית? איך לא חשבה עליה?
תהילה מושכת בחוזקה בשיער, מכאיבה לעצמה. הוא מלא באבק שהצטבר תחת המיטה .
היא מעבירה לעצמה חשבון מהיר בראש: נכנסתי לנוח לפני חצי שעה. רות אז הייתה בסלון. בדיוק התחילה לקפל כביסה
בכמות שאמורה לקחת לה לפחות שעה. היא הבטיחה לעצמה שלא תעצור באמצע, רצתה שהכול יהיה מקופל עד שאמא
תחזור מהעבודה. קולות הנפץ הגיעו מהסלון, הפוגרום מתרחש שם.
אני לא אפקיר את רות בעד שום מחיר שבעולם!!! תהילה מחליטה להתגבר, להתעלות מעל הפחדים ולצאת להיאבק על
חיי אחותה הקרובה אליה ביותר, בלב ובגיל.
היא מחלצת את עצמותיה המצונפות ממקום מחבואן ויוצאת אל המסדרון , מודעת לכך שהמעשים שעושה עכשיו מסכנים
אותה, אך היא חדורת מטרה. מדמיינת את עיניה המתחננות של רות שזועקות :"בואי להציל אותי! לא אכפת לך מאחותך?"
המילים תובעות, מחייבות. כאילו נאמרו.
היא עושה את דרכה לעבר הסלון, צמודה לקיר המסדרון. מתקרבת מדודות, צעד אחר צעד, בשקט ובהיחבא.
מהסלון עולה שקט מהול בארומה חריפה. הוא גורם לה להעביר במוחה תסריטי אימה, לדמיין את הגרוע מכל.
ברררר! המיקי מאוסים שעל גרביה מאדימים, המסכנים. כפות הרגליים שלה חשות במגע רטוב וצונן, איכס!
נחלי האדום האדום הזה מצאו יציאה מהסלון, זרמו ממנו הלאה. באו עד אליה. בערוצי הנחל משייטים בשלווה רסיסי זכוכיות,
נעים עם הזרם.
תהילה מנסה לפלס דרך בין ים ליבשה, להימלט מזכוכיות, מצליחה חלקית. רגליה אמנם חפות מכל פגע ושריטה אך
מדשדשות הן בערבוביית משקאות אלכוהוליים.
רגע האמת הגיע. רגע השיא. היא בפתח הסלון.
הלב שלה קופא. עוצמת עיניים, כאילו שהמציאות תיעלם.
חלקיק שנייה עובר והיא פותחת חזרה, לא נותנת לעצמה להשתהות. הזמן יקר מדי.
עמוד | 2
המוח שלה פועל, מניע גלגלים, נערך לכל תרחיש. פניה לבנות, חיוורות. השפתיים כחולות, רועדות. העיניים אדומות,
בוכיות, דואגות ו- מציצות פנימה.
שום מחבלים. שום מחבלים ושום נעליים.
רק רות. רות שיושבת בתוך ים אדום כאילו הייתה סירה. בידיה שני בקבוקים, משמשים לה כמשוטים. וויסקי ועראק. אחרונים
מתוך עשרות.
ברגע הראשון עיניה של תהילה מצומצמות, ממצמצות בחוסר הבנה. ברגע השני העיניים גדלות, יוצאות מחוריהן. הלם.
ברגע השלישי הפה נפער, מוציא מעצמו גמגום: " רות, א, א, איפה ה, המחבלים?"
רות מביטה בתהילה בעיניים מזוגגות. "מחבלים ,איזה מחבלים, אין פה שום מחבלים." רות מושכת את המילים, מורחת
אותם כאילו היו מסטיק בלתי נגמר. "מה יש לך, תהילה?"
תהילה נועצת מבט בשיבאס ריגל שביד השמאלית של רות. באותו הרגע מעיפה אותו רות בקשת ישירה לכיוון הספה והוא
מתנפץ למאות רסיסים.
"את שואלת אותי מה יש לי? מה יש לך, רות??? מה קורה פה?" היא צורחת. השאלות שלה מהדהדות ברחבי הסלון באלפי
סימני שאלה, לא זוכות למענה.
כמה שניות של שקט ואז פורצת רות בצחוק מתגלגל, פרוע.
היא מורידה ראש לרצפה, טובלת את תלתליה בערבוביית נוזלים שנאמדו פעם בשווי אלפי שקלים, כשהיו ממולאים
בבקבוקים שעמדו במדף המשקאות, בן טיפוחיו של אבא, שכעת מרוקן מתכולתו.
רות מרימה באחת את ראשה חזרה. מעיפה את הקוקו אחורה. הקיר הלבן מתמלא בנתזים אדומים. היא ממשיכה לצחוק
בפראות, בחוסר שליטה. הצחוק שלה ממלא כל פינה שקטה בבית.
תהילה עדיין עומדת בכניסה לסלון, לא מעזה להתקרב. המומה.
מנסה להבין, לעכל, לא מצליחה. מה יש להבין פה? היא השתבשה, רות!
היא מעדיפה לשתוק. אין בה מילים. רק דמעות שגואות, חונקות את הגרון. גדול עליה. את המערכה הזו צריכים חכמים
ומנוסים ממנה לנהל.
05:15 , היא מעיפה מבט לשעון. טוב שבגלל המלחמה העבודה בבנק נגמרת בשלוש. תכף אמא תחזור משם, תתמודד.
קשה לתהילה לחשוב שאילו המראות שיקבלו את פניה של אימה, אך אין לה ברירה. היא לא מסוגלת יותר.
היא בורחת לחדר, מרטיבה את הכרית בדמעותיה. יוצרת ים נוסף. שקוף ומלוח.
צחוקה של רות ממשיך להיות נישא בחלל...
