אתגר נובמבר ספרותי #2 > אתגר כתיבה | אשכול העבודות

הטעם המושלם

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
#מגפיים
אמור לי מהם מגפייך ואומר לך מי אתה

אם
בפפיונים, הלו קיטיים, פרחים
ואל תמחקי את המיותרים
הרי הינך הולכת לגן הילדים

אם
שחורים הם, מפלסטיק עשויים
על החברה כבר חתמת מנויים
כנראה בחיידר אתה משחק שבויים

אם
עקב לעקביהן, במים מתמלאים
לא תעזי ללכת איתם בים בגלים
כנראה ערבייך בפגישות מלאים

אם
אותו מגף מימים ימימה
להחליף? בשביל מה?
הרי את מגדלת שבט ברמה.
 

-Frida-

משתמש צעיר
כתיבה ספרותית
#מגפיים

אני אוהבת את המגפיים שלי, הם חמים ורכים עם פרווה מבפנים.
יש להם פונפונים חמודים מקדימה שקופצים כשאני רוקדת.
למבוגרים יש מגפיים אחרים, גדולים.
הם דורכים על עלי השלכת שאני כל כך אוהבת ומרסקים אותם בלי לשים לב בכלל.
העלים קצת בוכים, אם מתאמצים יכולים לשמוע.
בטח רק היום הם נפלו מהעץ ועדיין כואב להם. הגננת אמרה שהעץ שמח אבל נראה לי העלים כן עצובים.
מגפיים של מבוגרים בכלל לא מקשיבים, הם רק שומרים על רגליים יבשות בתוך השלוליות.

אני כבר יודעת – צריך לשמור על העלים היפים מהרגליים שלהם.
לכן אני אוספת עלים בבוקר, בדרך אל הגן. עלים כתומים וחומים עם טיפונת ירוק בצדדים.
מבטיחה להם שהמגפיים שלי הרכים באמת מקשיבים ושאני לא אדרוך, אף פעם.
 

CN

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
ב"ה

#מגפיים

הוא קופא מקור. הבד המחוספס של האוהל רועד שוב, ורעם מתגלגל מרחוק. טיפות גדולות וכבדות זולגות עכשיו, והוא מתאמץ ממש לא לחשוב על מחר בבוקר.
נו כבר, תירדם! הוא צועק על עצמו בשקט, גופו המותש מייחל לרגע הזה.
המתח אוכל אותו, זה שליווה אותו שם כשזחלו בסבך העצים, שדרך אותו עד הקצה ברגע הדומם ההוא, בו מישש את פתח הדלת, וזה שיילך איתו גם מחר, ומחרתיים. בכל הימים שהיו ושיהיו.
ולא רק המתח.
הוא ממש ממש חייב לישון דחוף, אסור לו לחשוב על יעלי. רק לא לחשוב על יעלי!
יעלי שלו, שתקום מחר בבוקר זוהרת, כי יורד גשם. יעלי, שתדלג בעליזות בכל השלוליות בדרך אל הגן, במגפיים החדשים שקנתה לה סבתא.
אתמול זה היה מגפיים, לפני יומיים בובה ולפני שבוע מגנטים. גם על אמא אסור לחשוב, היא משתגעת מדאגה, הוא יודע. אבל מה הוא יכול לעשות?
מחר בבוקר הוא ישרוך לאט את הנעליים הצבאיות, הקשוחות. הוא יחשוב עוד רגע אחד על יעלי והמגפיים החדשות, יזכור למה הוא כאן ובשביל מה כל זה.
יעלי שלי, מותק. מותק מותק מותק. אני כל-כך רוצה שתשמחי, שתרוצי לגן, שטיפה צוחקת תקפוץ לך על האף, שתמשיכי להיות רק ילדה. שיהיו פה חיים, ושמחה, למרות ועל-אף.
יעלי, מחר בבוקר, כשתנעלי את המגפיים החדשים, תרקדי קצת, טוב? בשבילי.
 

ח.ד. וחלק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

מה הקשר בין מגפיים לספרות? זו השאלה שעלתה במוחי עת ראיתי את הנושא עליו אכתוב.
אבל התשובה ברורה כשמש. אי אפשר שלא לקשר.

את התוצאה תשפטו בעצמכם.


#מגפיים

רונן הופתע מאד מההפתעה שחיכתה לו בבית. הוא הודה להוריו בכל ליבו על המתנה שנחה ליד הדלת:
מגפיים. אמתיות. עם פרווה נעימה בפנים. כמו שתמיד חלם.

בלב נרגש עלה בלילה על יצועו, מצפה בקוצר רוח ליום המחרת שלבטח יהיה גשום ואז יוכל ללבוש את המגפיים החדשות.

בהגיע יום המחר, קם רונן בהתרגשות עזה. התארגן במהירות ולפני שיצא אל בית הספר - לבש את המגפיים, הרגיש את חמימותן, חש את הנוחות במלוא עוזה והתמלא תחושה טובה ונעימה.

בדרכו לבית הספר הספיק לדרוך בלא-מעט שלוליות שמחלק מהן אף זכה לשפיצים הגונים שהעניקו לו מקלחת רעננה.
ליבו התרונן עם כל שלולית חדשה שמצא, והוא לא התכוון לפספס את התענוג של הטבילה הענוגה בהם.
הוא היה בטוח שכמוהו - גם חבריו ישישו עמו במגפיים החדשות. אחרי הכול, לא בכל יום רונן בא לבית הספר עם משהו שהוריו קנו לו.

ואכן, חבריו שמחו לקראתו ופרגנו מכל ליבם על המלבוש החדש שזכה לו רונן. הם אף איחלו לו שיזכה ללכת עמם רק בדרכים טובות וישרות. כראוי וכיאות.

רונן היה ילד טוב. באמת. הוא הרווה נחת את הוריו ומוריו בציונים הגבוהים שקיבל, וגם בלימוד השקיע מאד. לכן צוות בית הספר נהנו ממנו מאד ולא חדלו להרעיף שבחים על ראשם של הוריו שהתמוגגו מנחת.

רונן שמח על המעמד הגבוה שיש לו בכיתה. בלעדיו - היה בטוח - איש לא היה משתתף עמו בשמחתו. בשביל המעמד הזה הוא לא היה צריך להקריב משהו יקר במיוחד.

רק את מידותיו.

כבר מזמן למד שכדי למצוא חן בעיני חבריו, כדי לקבל הערצה ממכריו - צריך הוא לפתח מאד את מידת הגאווה ולשם כך יצטרך להלך אימים על החלשים ממנו. לפגוע באלו שמעמדם גם כך נמוך.

והוא הסכים. אין דבר קל מזה. גם להיפטר מהמחויבות המטרידה של מידות טובות, גם להעלות את מעמדו בכיתה.
וגם לקבל פידבק מהמורים, שהעריצו אותו בשל מעמדו הרם וכמובן בשל המופתיות שבה התנהג בכל הקשור לענייני לימוד. הוא קם בזמן, למד בהתמדה, הצליח במבחנים. בקיצור: תלמיד למופת. גאוות כל מורה.

כשבא אבי - אחד החלשים בכיתה, לברך אותו על מגפיו החדשות - הוא זכה לפרץ של זלזול הגון מצד רונן, שנהנה להשפיל אותו ולקבל מבטי הערכה מחבריו.

הוא הרגיש, יותר מתמיד, שבידו הכוח לשלוט על אחרים ולנהוג בהם כרצונו.
עכשיו כשיש לו מגפיים איכותיות וממותגות - יש בידו הרבה יותר כוח לפגוע בחבריו החלשים בכיתה.
הוא חש כי יש באפשרותו לדרוך על אחרים ביתר שאת באמצעות מגפיו.
מחיצת מגף, טען לעצמו, יותר חזקה היא מדריכה קלושה כלשהי ממישהו שאין לו מגפיים.

ואכן. בימים הבאים הפך לנערץ עוד יותר בקרב בני כיתתו, שחששו להתחיל אתו מחשש שיבואו לידי ריב שישפיל אותם . אין דבר מצמרר יותר מלהתחיל עם מלך הכיתה. הפחד הזה לא השתנה במאום בבית הספר שבו למד רונן, כיון שהמורים לא חשבו שיש צורך להתעסק בזוטות מעין אלו. מידות? מי מדבר על מידות? ברור שצריך מידות אבל להגיד שזה העיקר? חה! העיקר ללמוד ולהצליח. להתנהג למופת. זה העיקר!

וכך מצאו עצמם הורי התלמידים המושפלים - מדברים אל קירות אטומים. כך המשיך הדבר לאורך ימים ארוכים.

מה מאד הופתע רונן כשביום אחד הוכרז נגדו מרד אכזרי מצד כלל חבריו לכיתה והוא מצא את עצמו בשפל החברה.
מה מאד הופתעו גם הוריו שחשבו כי בנם הוא תלמיד מצטיין עם קשרים טובים בכיתה, ומצאוהו בוכה במיטתו.
מה מאד הופתעו המורים שחוו רק נחת מהתלמיד שהתנהג למופת ועמד בכל דרישות בית הספר ולפתע ראו שחבריו פגעו בו והשפילו אותו.

לכן דרש אביו מבנו, רונן, שיספר לו דברים כהוויתם. ורונן סיפר. על הכול. מהמחמאות של מוריו ועד המגפיים ששינו את מאזן הכיתה לטובתו אבל גם הובילו להשפלתו.

ואז לבשו פני אביו הבנה. הוא קרב לבנו ולחש באוזנו:

"רונן יקירי, את המגפיים קיבלת בשביל לעשות עימם דברים טובים. כדי להרגיש איתם טוב ונעים. כדי לחמם אותך ולהנעים לך את ההליכה והקפיצות בשלוליות.

לא כדי להשתמש בהם בגאווה כדי לפגוע באחרים. לא בשביל להרגיש איתם חזק שיכול לבייש חברים."

רונן הבין. והפנים.

ואתה עם העט. עם המקלדת. שיכול ומסוגל לכתוב הכול.
אתה עם הלשון המושחז. עם המילים החדות והשפה הקולחת.
מי כמוך מודע ליכולת שיש בידך.

לא תפנים זאת?
 

צביה ר.

משתמש רשום
כתיבה ספרותית
3# - מגפיים
לילה –

סינוורים של ברקים חדרו לי לאישון,
"בומים" חזקים הפריעו לי לישון,
וזגוגית החלון שממול המיטה
ממש נרטבה ונזלה לאיטה...

בוקר –
אמא, הכל רטוב והמון שלוליות,
אבל אין לי בכלל שום בעיות-
אני נועל מגפיים, לוקח גם סוודר
ואולי גם צעיף, אמא, בסדר?

צהריים –
סינוורים של שמש חודרים לי לאישון,
שמיים ריקים חורצים לי לשון,
הולך לאיטי, מדשדש בעצלתיים,
חם ודביק לי בתוך המגפיים...
 

חי מינץ

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
3# מגפיים

מגפיים הם כמו נעליים
רק קצת גבוהים יותר

מגפיים הם כמו נעליים
רק קצת קשוחים יותר

מגפיים הם כמו נעליים
רק קצת חזקים יותר

מגפיים הם כמו נעליים
רק קצת מגינים יותר

מגפיים הם כמו נעליים
רק קצת עוטפים יותר

מגפיים הם כמו נעליים
רק קצת מחממים יותר

מגפיים הם כמו נעליים
רק קצת יותר טובים מהם
אבל ה'רק קצת' הזה
הופך אותם למשהו אחר לגמרי
 

יוסף יצחק פ.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
#3 - מגפיים.

בנצי נצמד אל רצפת העץ הקרה. הוא השתדל שלא לזוז, וכן לפקח על שני אחיו הקטנים שימשיכו לישון ולא ישמיעו הגה. העץ החורק לא הפך את המשימה שלו לקלה יותר.
מעליו, דרך חריץ קטן ששימש גם לאוויר וגם לראות, הוא ניסה להביט על דירתם הקטנה, תר בעיניו אחר כל סכנה שתוכל לצוץ.

"אני ואבא נבוא בקרוב", הוא נזכר במילותיה האחרונות של אמו, בטרם סגרה עליו את קרש העץ, והניחה על מקצתו שידה ישנה ומוזנחת, "בנצי", אבא פנה אליו, סמוק מהתרגשות, ואולי גם מפחד, "יש לך כעת משימה חשובה ביותר, תשמור על אחיך הקטנים, אל תשמיעו הגה". ונאמן לדבריו של הוריו, הוא עמד במשימה בעקשנות.

מרחוק ומקרוב, נשמעו קול הלמות נקישות מגפיהם של הנאצים הארורים ברחובות גטו קרקוב. מדי פעם נשמעו צרורות יריות, ואחריהם קול צחוק מרושע לצלילי שירי ערש גרמניים. הבניין רעד, בנצי שמע דלתות רבות נפתחות ואחריהם צעקות רמות וכמה יריות, הוא אטם בידיו את פיהם של אחיו, והתנשף בכבדות. את התאריך ו' אדר ב ה׳תש״ג, הוא לא ישכח.


לא אופייני לי לכתוב על השואה, אבל חיפשתי אסוציאציות ל'מגפיים' שאינם נפגשים עם גשם, וזה מה שעלה.
 

חני גרשון

משתמש צעיר
כתיבה ספרותית
#3 – מגפיים

מגפיים.

כל מה שהוא רואה כשהוא הולך ברחוב, הם מגפיים. לא אנשים, לא ילדים, גם לא מכוניות או שלטי רחוב חד גוונים. העולם סוער סביבו, מבול ניתן על הארץ בעוד המחתרות תוססות ומפילות על הבריטים גשם של פיצוצים.

אבל הוא – רק רואה מגפיים.

מגפיים הוא ראה כל ימי חייו. עוד בקובנא הוא היה מפורסם כסנדלר הטוב ביותר בעיר. אבל יותר משהגיעו אליו עבור נעליו החזקות, תורים השתרכו בפתח הכוך הקטן שלו בחורף. אין, לא היו ולא יהיו מגפיים כמו שיוסף הסנדלר עושה.

והתיקונים שלו – אי אי אי. מגפיים כמו תיבת נח. אף טיפה לא חודרת פנימה.

מאז הימים הללו עברו מים רבים. ולא רק בירדן הקטנטן אותו תושבי הארץ אוהבים לכנות 'נהר'. הגיעו ימים בהם הוא ישב, מסתתר מאת רוצחי עמו, ישוב בתוך ערימת...

מגפיים.

לא, לא היו שם רק מגפיים. היו גם עשרות נעליים, אם לא מאות. אבל הוא זיהה כל אחד ואחד מהמגפיים שתיקן במו ידיו. פניהם המתוקות של בעליהם שאינם עוד בין החיים רדפו אחריו בלילות. ייסרו אותו בימים. חצבו חלל שחור ומאיים בנשמתו.

אחר כך הגיעו ימים, שהוא מעדיף למחוק מזיכרונו. הם היו איומים כל כך, אפילו יותר מימי המגפיים.

ועכשיו, אחרי חור של שלוש שנים אותם הוא מוחק ועוד שנתיים של התגלגלות על אדמת אירופה, הוא הולך על אדמת ארץ ישראל.

וליבו בל עימו.

רק מגפיים הוא רואה בכל מקום.

קבוצה קטנה של ילדים הלכה לפניו. משתובבים. שלושה זוגות מגפיים. ילד אחד הולך קצת בצד. זוג נוסף. עם חור.

לא. הוא כבר לא מתעסק במגפיים. לעולם.

"הי, המגפ'ל רעב כמו חצק'ל", הגבוה אמר, והשניים האחרים שפסעו לידו צחקו יחד עימו. הילד שהלך בצד, חצק'ל מן הסתם, התכווץ לעבר הקיר.

אגרופיו התקמצו. לא, הוא לא יכול לחזור לימים האלו. הוא לא יכול לתקן עוד מגף אחד. לא.

אבל הילד... נראה כל כך מסכן, וחיוור, ובקובנא הוא ידע מה לומר לילדים כאלו. ידע איך לעזור להם.

הוא לא מסוגל. אבל חצק'ל...

"חצק'ל!" הקריאה נמלטה ממנו בשקט, במפתיע. אפילו הוא לא היה שלם עם עצמו.

הילד הסתובב.

"אני סנדלר", אמר במהירות, לפני שיתחרט. "תבוא לכאן מחר עם אבא, אתקן לך את המגפיים. בחינם. טוב?"

עיניו החומות של חצק'ל גדלו. סומק פרח בלחייו.

הוא מתבייש. "בוא. זה ממש ישמח אותי", הוא מצא את עצמו מפציר. "אקנה את כל מה שנדרש, ומחר תבוא אלי. בסדר?"

חצק'ל הנהן, עיניו רצדו לרגע לכל עבר, ואז הוא לחש תודה ונמלט בריצה מהירה לתוך אחת הסמטאות.

ומאותו היום, יוסף הסנדלר מקובנא החריבה ראה לא רק מגפיים.

הוא ראה גם ילדים, ילדים טהורים שזקוקים לעזרה שלו.
 

בובה בובה

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
#מגפיים
אפילו המשגיח שם לב ושאל את השאלות הרגילות. אין לך מגפיים, ואולי תתחמם, ומה עם ונשמרתם. רציתי לשלוח אותו לגננת אורנה ולרב'ה חיים ממכינה ולעויזר של כיתה א' ולרב שוורץ ולמזכיר, לשכן מקומה ראשונה וליענקי, החבר מהשנה.
אבל רק הוא מכל הרשימה הוציא מהכיס שטר ירוק ישן, מעניין מאיפה יש לו כזו ענתיקה... ושלח אותי לקנות גרביים יבשות ולהחליף.
באמת לא היה נעים כל כך להיות רטוב, בדרך כלל אני נזהר משלוליות ויוצא ממש מוקדם בימים של גשם. אז הלכתי, קניתי, החלפתי, חזרתי.
איכשהו, גיליתי את עצמי יושב מולו בחדר סגור ומספר. על אבא שתמיד במגפיים - גדולות, עמוקות ושחורות. על הבושה. על הפסיעות הכבדות. עלי, ילד ונער, שלא לובש מגפיים לעולם.
 

לגדול נכון

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
המגף הדורס את צווארי ולא מרפה,
אותו המגף שנקש ברחוב בחצר ביתי, באותו לילה חשוך ודי נעים, שהופר בנקישתו של מגף.
המגף מבשר הרעות שלא מתחשב.
או אולי זה שדורש לעצמו ומרגיש יותר?
ארץ המגף.
דורכת על ההיסטוריה ומנציחה את העיוות.
מכניסה אותו אל תחום המגף כביכול מחסן הוא לנשמות.
שואת בעלי המגפיים לא פסחה על מסעות הצלב האישיים של האיטלקים הארורים.
מגפי מסמרים, או פרוותיים?
נשות ארץ המגף גם כן לא טמנו ידן בצלחת.
מגף שמכסה על רגל שלא רוצה להירטב.
שמפחדת לחוש את הקור.
שמאבדת שפיות כשאני בשטח.
ארדוף את המגף ולא אשוב עד כלותו.
המגף האישי שלי לא מתחנף, אין בלתו.
עשוי הוא מפיסות היסטוריה קטנות,
פסיפס של נעליים זרוקות במשרפות, ממויינות על ידי נשמות מותשות.
 

ימים טובים יבואו

משתמש פעיל
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
#3 - מגפיים
אוף. שוב הגיע החורף.
מגפיי הגומי האדומות, עם הפרחים הורודים התינוקיים - שוב מציצות אליי מהמגירה, להכעיס.
אני ילדה בכיתה ד'! גדולה מדי בשביל קישוטים כאלה.. בכיתה ד' לובשים מגפיים שחורות או לבנות, עם קצת פסים או נקודות בפינה.
הבעיה היא שדודה חדווי הביאה לי אותם לפני שנתיים, ואמא לא חושבת שצריך להחליף אותן - 'מגפיים שלימות וטובות, שממלאות את תפקידן כראוי' - ככה היא אומרת.

אוף. הלוואי ולא יהיה גשם, ואני לא יצטרך ללבוש אותם.

***

אוף. שוב הגיע החורף.
מגפי הגומי האדומות, עם הפרחים המיוחדים נוצצות לי בדמיון.
לחברה שלי, דבורי, יש מגפיים כל כך יפות, ומיוחדות. הלוואי וגם לי יהיו כאלה..
לי אמא קנתה מגפיים לבנות, לפני כמה ימים - לרגל התחלת החורף. חלקות, ללא שום דוגמא. אמא אוהבת את זה, היא קוראת לזה 'אצילי'.
אני חושבת שזה פשוט, ומשעמם.

הלוואי והיו לי מגפיים אדומות..

***
אוף. שוב הגיע החורף.
המגירה הריקה בולטת לי בעיניים, להכעיס.
כבר לפני שבוע ביקשתי מאמא לצאת לקנות מגפיים והיא אמרה לי שנצא.
בסוף היא הייתה חייבת להתעכב במשרד, וכשחזרה הביתה כבר לא נשאר זמן לצאת.
ביום ראשון אמא הציעה לי לקנות, אבל לא יכלתי כי היה לי חוג.
בשני שוב סיימה אמא מאוחר, ובשלישי החנויות סגורות.
ועכשיו אין לי מגפיים!

אוף. למה אמא שלי עובדת במשרד עד מאוחר. הלוואי ואמא הייתה מורה, כמו אמא של שרי, ואז היו לי מגפיים חדשות.

***
בשבע וחצי יוצאות מביתן שלוש ילדות מאוכזבות. מקנאות.
במקום לראות את מה שיש, וכך אפשר להמשיך קדימה, העיניים שלהן עסוקות, מופנות הצידה.
חבל.

אולי כדאי פשוט להתחיל לשמוח בחלקי?..
 

אניגמאמין

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
מקווה שיצא נורמלי.
פעם ראשונה שאני כותב תסריט

#3 מגפיים.
פנים. חנות נעליים. שעת צהריים
מוכר (יהודי מבוגר, מזוקן) עומד ומדבר עם לקוח (נער צעיר)

לקוח
אני רוצה את המגפיים האלו

מוכר
אלו לא בשבילך.

לקוח.
למה לא בשבילי? אני רוצה אותם.

לקוח מסתכל לצדדים.
אני אשלם. במיטב כספי.

מוכר
זה לא קשור לכסף.

לקוח
למה זה קשור?

מוכר
זה פשוט לא המידה שלך.

לקוח.
אני רוצה אותם בכל זאת.

מוכר.
אני יודע, בני. אבל חשוב לי שיהיה לך טוב, לא שתקבל מה שאתה רוצה

סוף


 

לגדול נכון

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
המגף שלו הגיף את תריס חיי.
נקישותיו מתפשטות כמו מגיפה,
מגפְּפות את השדים שבתוכי.
לגוף אין טוב ממנו, המגף.
אך לנשמה, כמו מחכה היא להפוגה מהגפת התריס שלי.
האישית,
הפרטית.
שהגיפה את התריס שלי.
מפיג את הגיפוף,
פגיונו מגפף את הגפת החושך.
שוב.
ושוב.
עד אשר יוגף לו החלון כולו,
ואשאר עם המגף האבוד בחשיכת החיים מפיגת הפחד.
פוגת לב שכמותי.
מסיר את מגופת הרגש,
אל תוכי.
 

מימיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
#מגפיים

מגפיים ורודות
זה היה חלום חייה
כל פעם שעברה ליד החנות
העיניים נצצו בתקווה

מגפיים ורודות
הרצון בער בה
לכל החברות יש אותן
ולה סתם אפורות

מגפיים ורודות
הילדה שבה עדיין מבקשת
חלום ישן שלא הוגשם
נוקש בדלת

מגפיים ורודות
קנתה לבת הקטנה
מתנה בשביל ביתה
מתנה בשביל עצמה
 

לגדול נכון

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
לנעל הזו בהתחלה לא קראו מגף.
היא היתה החיתול שלי.
לו הייתי אז עם עט ודף,
היא היתה כלום בשבילי.

איכשהו היא הפכה לנעל,
ומשם לאבזם
חפפה את רגלי מתחת ומעל,
לא משהו מוגזם.

כן כן, שברתי את הקרסול.
הקרסול השמאלי.
והחיתול כמו מפתח סול,
התלפף לו בסיבוב חתולי.

הוא רק נראה כמו מגף,
הוא בעצם חיתול.
אז איך היה עוזר העט, או הדף?
כי אז הייתי פחות מסטול.
או שתול.
או שבלול.
מה שמתחרז עם חיתול.

הייתי מכלכל את צעדיי,
ולא קופץ מאותה הספה,
הייתי אומר לשיעמום די,
וכותב את חיי ללא חנופה.
או מפה.
אולי טיפה.
מה שמתחרז עם מגף.
מגפה,
או מגפּה.
 

שירת הכוכבים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
#3מגפיים

הלילה היה שקט מאוד.

החלון היה סגור, וטיפות הגשם נקשו על המדרכות בחוץ.

הם היו מתחת לשולחן, צפונים בשקט. כולם ישנו, אבל הם נשארו ערים.

"מחר הרחוב יהיה מלא בשלוליות" לחש השמאלי, והביט סביב בזהירות. איש לא שמע אותו.

"סוף סוף ישתמשו בנו" עלז הימני, "ויוציאו אותנו מכאן... כמה זמן אנחנו כאן?".

"אני חושב שכמעט חצי שנה" השמאלי נשף, "אבל לא אכפת לי בכלל. אני מעדיף להישאר כאן גם עוד שנתיים".

הימני כבש אנחה. למה הוא תמיד כל כך אנוכי ורוגז. "הכי טוב זה למלא את התפקיד שלנו, פיים. מה נעשה כאן שנתיים?".

"מה שעשינו כאן חצי שנה" הגיב השמאלי, שחברו מכנה אותו 'פיים'. "נהיה בשקט ונחשוב מחשבות".

הימני עצם עיניים, "אני מעדיף לטייל ברחוב. הוא תמיד כל כך נחמד ורטוב! והשלוליות... הן כל כך קרירות ונעימות. הבוץ כל כך מופלא, ואני כל כך שמח כשחזקי הולך איתנו!".

"אתה סתם עליז מדי" פיים עיקם את פיו, "השלוליות קרות מדי, ומרטיבות אותי מאוד... ברר... והבוץ? איכס, הוא מלכלך אותי עד שלא רואים את הצבע שלי. אתה לא שם לב לזה, מגה?".

"אני שם לב שאנחנו מתלכלכים מהבוץ" השיב חברו בנחת, "אבל אתה לא צריך לדאוג בכלל, חזקי תמיד מנקה אותנו בסוף. אתה סתם רואה שחורות". הוא רצה להמשיך ולדבר, אך אז אימו של חזקי נכנסה אל החדר וניגשה להעיר את הבנים. בוקר טוב!

....

השלוליות היו רבות, וחזקי נכנס אליהן מבלי מחשבה.

מגה השתדל לחייך כל הזמן, ופיים היה ממש צריך להתאפק שלא לבכות. בבית, לאחר שחזר חזקי מהלימודים, הם נחתו על הרצפה בחדר הבנים.

"אמרתי לך שיהיה נורא ואיום" פיים השתעל, מנסה להסיר מעצמו את הטיפות והבוץ שכיסו אותו.

"היה ממש נהדר" מגה הזדקף בחן, והבוץ שדבק בו היה נראה כמעט כמו קישוט. "אני מחכה כבר למחר".

ורק חזקי לא הבין למה רגע הוא ממש שמח להיכנס אל שלולית ברגלו הימנית, ורגע לאחר מכן ממש מרגיז להכניס לשם גם את רגל שמאל. ממש מוזר.
 

מיהי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
#מגפיים

העולם סער, סער כל כך, למרות שאף לא ענן זעיר נראה בשמיים.
ליתר דיוק, מאחר ואף ענן זעיר לא נראה בשמיים.
המים המתוקים החלו להעלם, מחיר המים בעולם זינק כמדחום קיר ביום שרב, והמטריות חוררו והסבו מקצוע לשמשיות.
בחשכת הלילה, שתי דמויות קטנות התגנבו אל הפח הרחוב.
ביעילות מילאו ציפות מהוהות בחפצים הרבים שנערמו שם.
דקות ספורות לאחר מכן, התגנבו הברנש והברנשית על קצות אצבעותיהם, כשעל גבם שקים מלאים.
לו היינו ממשיכים לעקוב, היינו צופים בהם נכנסים למחסן של השכן המבוגר, ובעידודו שופכים את שללם על הרצפה. באור הצהבהב פניהם העגלגלות היו מגלות לנו שגילם אינו חוצה את מספר ימי השבוע, ועיניהם הטובות היו מבהירות לנו היטב מדוע הקשיש כה מחבבם.
אבל אין לנו פנאי לכל זאת. לפיכך, הבה ניגש הישר לסוף סיפור.

***

"סבתא, את באמת הסבתא הכי סורגת שאני מכירה!" ילדונת בלונדינית מתרפקת על כתפיה של הסבתא קמוטת הפנים, שאצבעותיה נעות בקצב מסחרר. "אבל אני בכלל לא מבינה למה צריך את הצמרים האלו, אמא אומרת שאף אחד לא הולך עם דברים כאלה חמים! אפשר להתייבש מללבוש כל היום סוודרים!"
הסבתא מחייכת חיוך עצוב.
"שירלי!" נער גבוה נכנס לסלון המטופח שלהם, "זה לא מנומס!" נוזף בה "שלום סבתא, מה שלומך? זכרת להגיד 'ותן טל ומטר'?"
אחח. היא נאנחת. הם בכלל לא יודעים מטר מהו.
נכדים מתרוצצים סביבה, מסיחים את דעתה, לפחות מנסים. אך שום דבר אינו יכול להשכיח ממנה את ריחו המתוק של היורה, את מגע הסורגים הרטובים, הטיפה על האף, משב הרוח המרענן.
"סבתוווש" שירלי מיללת "תספרי לי איך זה היה כשהשמיים השפריצו עליכם!"
ענן קטן מרחף מעליהם לפתע, וחיוך זקנקני מציץ מאחורי מקטרת "לא נמס לכם כבר?" הוא סונט וצובט בלחייה.
"אולי היום אספר לכם על היום שבו הכל הפסיק?" מציעה סבתוש, והנכדים מריעים.
"היינו ילדים רטנים - זאת אומרת, גדולים ממש, כמעט כמוכם. והעולם כולו הבין שיותר לא נזכה למי גשמים. שהחורף יפסיק לבקר אותנו, שהוא הלך לו לכוכב אחר."
"מ'כפת לכם?!" ילדון שובב מנתר על הספה. "מי צריך ת'חורף הרטוב! הרבה יותר כיף שהולכים לים!"
הקשישים מחליפים מבטים.
"החורף היה נהדר, הוא קריר ונעים." סבתא עוצמת את עיניה ומחייכת "אין כמו לשבת בבית עם כוס שוקולטה סמיכה, כירבולית וספר טוב, ולשמוע את הגשם מתדפק לו על החלון..."
"איייי מה כיף בכלל!" הנחליאלי הקטן לא משתכנע. "כל היום לשבת בבית! לשבת לשבת לשבת!" הוא נלחם מול אויב דמיוני בקפיצות מרשימות.
"אתה יודע מה אתה היית מקבל?" סבא זונח את מקטרתו, ומרים אותו על כתפיו. בשיירה ארוכה צועדים כולם אל החצר העליזה והפורחת. לא הרבה פרחים צמחו בעולם, מאז פסק הגשם. אך ליבם התמלא באושר מכל עלעל שהציץ בסקרנות באור השמש. הם לא חסכו, ומטר עליז פיזז תדיר בחצרם המטופחת.
סבבתא מובילים את השיירה התוססת אל החומה שמקיפה את הגן.
עציצים צבעוניים בצורות משונות ניצבים עליה בשורה ארוכה ארוכה ומצחיקה, פרחים שונים וצבעוניים רקדו מהם.
"פרחים? בחורף מקבלים פרחים?" הילד מעקם את אפו הסולד "לא שווה! סבא, נראה'לך שאני בת?!"
סבא מרים עציץ גומי כחול, כדורסלים קטנים מאוירים עליו.
"זה כדורסל!" מריע הילד, ואז משתתק בפנים זעופות כשכולם צוחקים.
"לא," סבא וסבתא מביטים זה בזו. ברנשים קטנים מרצדים מול עינם בחיוך קונדסי.
"זה מגפיים."
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

#מגפיים


מגפיים, חמודים שכאלו, פונפונים.
'לכל הכיתה יש, בבקשה אמא!'

מגפיים, אפורים שכאלו, גוונים.
'כי שחור זה בוגר מידי, ואני כזו קטנה'.

מגפיים, חסינים שכאלו, גשמים.
'הכי הכי חשוב שלא יחדרו אליהם מים'.

מגפיים, גבוהים שכאלו, עננים.
'כדי שהסוליה הגבוהה תציל אותי'.

ואמא קנתה.

מגפיים, רטובים שכאלו, סחוטים.
'הכל מוצף בחוץ'.

מגפיים, מלוכלכים שכאלו, חומים.
'זה הבוץ שפתאום קפץ עלי'.

מגפיים, מדובללים שכאלו, מרוטים.
'הייתי חייבת לבדוק מה הגובה של השלולית!'

ואמא שתקה.


.
 

רבקהנ

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
#יום 3 - מגפיים

הדלת נפתחת לכדי חרך צר. אט אט מתרחב הסדק וראש מציץ פנימה. חרש נפתחת הדלת והוא נכנס אל החדר.
כעת, כשהרבי הגדול נם את שנתו, זאת ההזדמנות שלו.
בחרדת קודש הוא צועד על בהונותיו, נזהר שלא להשמיע רחש. נשימותיו של הרבי הישן מכתיבות את קצב פעולותיו. הן לא כל יום הוא זוכה לשרת רבי שכזה.
אמנם מי הוא שיוכל לשער את גודל מעלתו, אך החיוך הזוהר שמעניק לו הרבי הגדול, די בו כדי להרחיב את נשמתו ולזקוף את גבו. ועבור הרבי הגדול, הוא רוצה לעשות כל שביכולתו.

בעדינות הוא מנקה כל פרור אבק, נראה ושאינו. במסירות הוא אוסף מכל פינות החדר את הלכלוך שהצטבר. כעת הוא פונה לשטוף את החדר, אך לפני שהוא מכבד את הרצפה בדלי מים, הוא מבחין במגפיים שעל הרצפה.

המגפיים הפשוטות של הרבי הגדול. בלויות הן ומרוטות, אפילו מעט קרועות. את תמיהתו מדוע הרבי לא משתמש במגפיים טובות יותר, כבש בליבו היטב, כשהוא חוזר ומזכיר לעצמו שכל צעד ופעולה של הרבי מכוונים בתכלית.

אין הוא מעלה בדעתו לשנות מהמיקום שבחר הרבי לנעליו.
אך כיצד יוכל לשטוף את החדר מבלי להזיז את הנעליים, הוגה מוחו בשאלה.

הוא חוכך בדעתו עד לפתרון המיוחל. במרץ ניגש אל הדלי, מספיג סמרטוט ומתכופף ארצה. הוא עובר כך בכל החדר פסיעה אחר פסיעה, ומקרצף בתשומת לב את הרצפה.

ליד המגפיים זהירותו גוברת שבעתיים. הוא מעביר את הסמרטוט סביב סביב ואפילו ברווח שבינהם, אך במגפיים עצמם אינו נוגע חלילה.

לבסוף הוא מתרומם ומיישר את גבו, מעיף מבט מרוצה על החדר המבריק. בלאט הוא פונה לאחור וסוגר את הדלת.

בצעדים קלים הוא מתרחק מן החדר, ואינו משער כלל שהאפיזודה הזאת, ביום שישי אחר חצות, עוד תיחרט במוחו. הוא אינו מעלה על דעתו שעוד שנים יספר כיצד ניקה את החדר מבלי לדעת שהרבי ישאל אותו על כך, מבלי לחזות את החיוך הרחב שיעלה על פניו של הרבי למשמע התשובה התמה. הוא אינו יודע שברכותיו של הרבי יקנו לו עוד שנים רבות בעולם. הוא לא חולם על אריכות ימים שכזאת, על כוח נעורים ובריאות איתנה, על מראה צעיר וחסון.

הוא רק עליז ושיר מתנגן על שפתיו כי ניקה לרבי את החדר מבלי להזיז את חפציו הקדושים.
גם לא את המגפיים.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ת'

קסט תִּקְרַב רִנָּתִי לְפָנֶיךָ יי כִּדְבָרְךָ הֲבִינֵנִי:קע תָּבוֹא תְּחִנָּתִי לְפָנֶיךָ כְּאִמְרָתְךָ הַצִּילֵנִי:קעא תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי תְּהִלָּה כִּי תְלַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:קעב תַּעַן לְשׁוֹנִי אִמְרָתֶךָ כִּי כָל מִצְוֹתֶיךָ צֶּדֶק:קעג תְּהִי יָדְךָ לְעָזְרֵנִי כִּי פִקּוּדֶיךָ בָחָרְתִּי:קעד תָּאַבְתִּי לִישׁוּעָתְךָ יי וְתוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי:קעה תְּחִי נַפְשִׁי וּתְהַלְלֶךָּ וּמִשְׁפָּטֶךָ יַעֲזְרֻנִי:קעו תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי:
נקרא  5  פעמים

אתגר AI

בעלי חיים בראשי תיבות • אתגר 134

לוח מודעות

למעלה