סיפור בהמשכים וירטואז - מתחילים מהתחלה

מיהי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
לדעתי זה רק מראה עד כמה הטכנולוגיה אצלם היא מעבר לקו האדום שאפילו בחורים בישיבה כזו נגדה בכזו רמה.
קיבלתי, אבל זה לא מספיק אותנטי בעיני. אולי אפשר לשנות שהם משתעשעים עם הרובוט, ולא מרסקים אותו בכוונה, אלא נניח הורסים אותו תוך כדי, כי הם לא יודעים איך לתפעל אותו...? ככה מרויחים שהם מרגיזים את איתי בגניבה ובהרס, וגם שהמשגיח עוד יותר כועס כי הוא גם לבחורים שלו להשתמש במכשיר.
כמובן זאת רק דעתי העניה ולא חייבים להסכים.
לגבי הרוע- יש שיקראו להפגנות ליד חנויות סמארטפונים רוע ולעיתים זה מגיע לרמות קיצוניות כך שזה לא עד כדי כך רחוק מהמציאות.
התכוונתי שהם לוקחים לו את המזוודה... אבל פ'סדר, בשביל האקשן והרגש זה סבבה
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
לדעתי זה רק מראה עד כמה הטכנולוגיה אצלם היא מעבר לקו האדום שאפילו בחורים בישיבה כזו נגדה בכזו רמה.
בדיוק, בהמשך יתבאר עד כמה...
קיבלתי, אבל זה לא מספיק אותנטי בעיני. אולי אפשר לשנות שהם משתעשעים עם הרובוט, ולא מרסקים אותו בכוונה, אלא נניח הורסים אותו תוך כדי, כי הם לא יודעים איך לתפעל אותו...? ככה מרויחים שהם מרגיזים את איתי בגניבה ובהרס, וגם שהמשגיח עוד יותר כועס כי הוא גם לבחורים שלו להשתמש במכשיר.
כמובן זאת רק דעתי העניה ולא חייבים להסכים.

התכוונתי שהם לוקחים לו את המזוודה... אבל פ'סדר, בשביל האקשן והרגש זה סבבה
אני עונה קודם על המזוודה - אני לא רואה בזה רוע, אלא תעלול של בני 16 שנועד, אגב, לבדוק האם איתי יודע לקרוא או שהוא צריך את העזרה שלהם...
לגבי השאר, יתכן בהחלט שזו הייתה התגובה שלהם אם איתי לא היה בוחר לנקוט בדרך אלימה ומשפילה כלפי אחד מהנערים הכי בעייתים של הישיבה ואל דאגה, אני לא אתן לכם להניח את זה לבד, יש המשך...

וכמובן - בעד לשמוע דעות נגד אם הדברים לא היו ברורים מהסיפור או סתם כך לא מסתדרים בהגיון (לא לגבי הספוילר, לו תאלצו לחכות)
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
וירטואז:

ההיגיון אומר שמקום יישוב, אם קיים כזה, יוקם סמוך למקור מים, ובאותה מידה טוען שלא מחייב שהמקור הנבחר הוא דווקא זה שאחרי פיתוליו אני עוקב.

הנחל ארוך אך פרט לעצים הניצבים משני צדדיו, אי אלו סלעים עליהם אני מדלג בקלילות וחיות הממהרות ליטוש את המים ולסגת אל עומק היער, אין דבר נוסף.

לאון, מאחוריי, כבר מתחיל לרטון על עייפותו הגוברת, על השמש העולה ועל הצעדים המהירים מדי שלי. "מתי עושים הפסקה?", הרטינות שלו הופכות להמלצות ברורות. "אנחנו הולכים כבר שעות ונהייתי רעב שוב".

"לא עושים הפסקה", אני חותם. "לא עד שאני אבין איפה אנחנו, או שאתה תואיל לעזור בעניין".

"אנחנו ליד נחל ויש פה הרבה עצים", מבהיר לי קולו של לאון את המציאות הפשוטה כפי שהיא נראית לעיניו.

"כן, שמתי לב", אני מגלגל עיניים. וקופא במקומי. שומע את נשיפות ההקלה של לאון.

עצים. אני מסיט פניי שמאלה. הרבה עצים, מיתמרים לגובה אדיר. כמה טיפש אני יכול להיות?

קפיצה קלה ואני כבר נמצא במרומי הצמרת הגבוהה הקרובה אלי ביותר, אוחז בענף הדק בכוח, דואג שמא יקרוס תחת משקל גופי. הענף לא מראה כוונה כזו, רק מתנועע בפראות מעלה ומטה עד שנעצר, האופק הנשקף לעיניי הופך להיות יציב, צבעיו מפסיקים להתערבל מולי.

הנחל נמשך עד קצה האופק, מתפתל ימינה ושמאלה, קובע לעצים גבולות ברורים. הבטה לאחור מגלה לי מציאות דומה.

אז העולם שלי הוא נחל והרבה עצים? וזהו?!

ההיגיון אומר שלא. אבל אני מתחיל לפקפק בהיגיון הזה. גם בשפיות שלי.

"תתעורר", אני עוצם עיניים. "פשוט תתעורר כבר", אני פוקח אל אותם עצים מוזרים ואל אותו נחל פראי ומפותל. מכווץ מצח ושולף בלהט את הקלף מכיס המעיל, פורש אותו לכול גודלו, מנסה להשוות בין הקווים השונים לבין תוואי הנחל.

כשאני מסובב מעט את הקלף אני מגלה דמיון קל בין אחד הקטעים של הקווים המפוספסים לבין הנחל הנמצא מול עיניי, אם כי קשה לי להכריע עליו כוודאי. אני סוקר את האיזור הנבחר במפה, מחליט לשייך את הקווים הקצרים והרבים לסימונם של העצים ועיגול אחד מרוחק נבחר להיות מקום יישוב.

הקרקע מקבלת את רגליי בנינוחות אדישה, לאון גם הוא לא מראה סימן תזוזה.

"ממשיכים", אני זורק ומנתר לעברו השני של הנחל.

"לשם?", לאון מתרומם באיטיות, בוחן אותי ממרחק, מוריד פניו אל הנחל ומלקק את שפמו. "חייב לעבור את המים?"

"קפצת במים לפני כן", אני מזכיר לו. "מה הבעיה עכשיו?".

"שעכשיו יש פיראניות", הוא ממשיך לתקוע את פניו בתוך המים. "הן אוהבות את שעות הזריחה".

"פיראנות?", אני מחפש במים גם כן. "אני לא רואה".

"פיראניות. לא רואים אותן עד שהן תוקפות", לאון מתיישב, מביע את עמדתו הנחרצת לגבי חציית הנחל.

אני נאנח, חוזר אל הצד שלו. לרגע בודד עולה בי הדחף להשליך אותו אל המים ולצפות בתוצאות. אני ממהר לסלק את הרעיון האכזרי, תופס בו ומעביר אותו את הנחל בדילוג קליל.

שאר הדרך עוברת עלי בליווי רטינותיו החוזרות של לאון, בצפייה ממרומי העצים והשוואת האופק למפה שבידי, מה שמשתיק את הרטינות לדקות בודדות, וציפייה הולכת וגדלה עד להתגשמותו של שלט עץ שרוט הנטוע הרבה לפני חומת אבן גדולה, אטומה. רק שעריה עשויים סורגים-סורגים, צפופים מדי בשביל לראות ממקומי מה נמצא מאחוריהם. אני חוזר להתמקד בשלט, במילים החרוטות עליו.

'נומיראד.

חוקי העיר: אין כניסה למפלצות.

העונש למצפצפי החוק: שיעבוד מהיר'


אני ממצמץ. קורא פעם, פעמיים ושלוש. מעביר מבטי אל לאון שבוחר ללקק את פרוותו מאבק דרכים שאולי נגע בה.

הוא לא מפלצת. הוא נראה ממש אריה רגיל.

אני פורש את כף ידי, מונה את ארבע אצבעותיי. מושך כתפיים. זה שאני שונה לא אומר שאני מפלצת, רק לא אנושי.

אז אני לא מצפצף על החוק. כך שאין לי שום סיבה לתהות לפשר העונש הלא ברור. "מקובל", אני מודיע לשלט בטון מחויך, ממשיך ללכת. לאון אחרי. רוטן. כמובן.
 

מה שניחשת

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"נראה אותך קורא את זה, דביל", מצייצות האוזניות את שכתוב שחור על גבי לבן מקומט ומלוכלך, מגשימות את פחדיי. "המזוודה שלך עברה דירה לחדר עשרים ושלוש".
רק עכשיו הבנתי שהאוזניות שלו בעצם מקריאות לו כל מילה שעליה הוא מסתכל..?
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
רק עכשיו הבנתי שהאוזניות שלו בעצם מקריאות לו כל מילה שעליה הוא מסתכל..?
משהו כזה.
יש כמה מצבים שלא ראיתי צורך לפרט (אולי יהיה מאוחר יותר).
כרטיס זיכרון/אוקס - כמו כל אוזניות קשת.
מצב קריאה כללי - כל טקסט שנמצא בטווח חיישן האוזניות
מצב קריאה מונחה - מעקב אחרי אצבע, שימושי יותר ללימוד מספר, ששם לפעמים צריך לקרוא שורה ספציפית, להתעכב על מילה וכו'.
האוזניות יודעות להחליט בין שני המצבים האחרונים.
בגדול צורת הפעולה שלה לא אמורה לעניין את הקורא, לכן אני לא מתישה אתכם בנתונים האלה, רק מגדירה אותם לעצמי...
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק 6:

איתי:

אחד היתרונות שצמחו מנזקי הקדמה ומעובדת נהירת החרדים כולם אל בני ברק היא שיפור פני העיר.

לא במידה מרובה, אך כזו שמקלה על חיי התושבים במצב העכשווי. חניות נחפרו תחת כל בנין, תוך כדי עבודות שיפור מאסיביות של היסודות, הוספת מעליות, הרחבת דירות ותוספת קומות נוספות. החניות בעיר כמעט ובוטלו כולן, עברו הסבה לטובת נתיבי כבישים נוספים. המדרכות, המצומצות בלאוו הכי, צומצמו עוד והוטל איסור גורף להחנות עליהן רכבים, גם לשניה בודדת. המצלמות שהותקנו בכל פינה, היוו גורם מאיים משמעותי לכך.

ועדין, כמויות הרכבים בכבישים גדלו מאד, העירייה לא מצאה פתרון סופי לבעיה ודרך שברגל היתה לוקחת לי כשלושת רבעי שעה, לוקחת בנסיעה כשעה לפחות.

לא היה אכפת לי ללכת ברגל, אולי בזמן הזה הייתי שוקל איך לתרץ עצמי מול אבא, אולי גם אבא היה בזמן הזה מעכל שוב את משובותיו של ילד הזהב שלו. אבל אבא לא הותיר לי ברירה מלבד לשבת לצידו, לנעוץ מבט בשמשת הרכב לעבר מטרה לא מוגדרת ולשתוק כל הדרך עד שהרכב גולש מטה, אל חניון הבנין שלנו.

החנייה שלנו ריקה, כמובן. לא יכול להיות אחרת. גם שאר החניות ריקות כמעט, כולם נמצאים בעבודה, לימודים תפילה או כל מקום אחר פרט למיטה שלהם. חוץ ממני, זה בדיוק מה שאני מתכנן לעשות אחרי תפילת שחרית זריזה, שוב ביחיד. איני אומר מילה לאבא כאשר אני מעיק על הידית, מתכנן לרדת. לאבא יש תוכניות אחרות.

"חכה", אני מרגיש במבטו נתלה בי, בעיניו שכמעט מחוררות את גבי. "אני רוצה לשמוע ממך קודם למה עשית את זה".

"הם חיטטו לי במזוודה!", אני מסב אליו את פני, מנסה לשלוט בטון קולי. הזעם חזק ממני. "לא התכוונתי להוציא אותו בכלל!"

אבא מסיר את משקפיו, מקפל אותם, מניח בתא הכפפות. ימינו שפה את גשר אפו. "לא שאלתי איך גילו את הרובוט", הוא מבהיר, אצבעותיו מחליקות כל הדרך אל זקנו. "אני מנסה להבין מדוע לקחת אותו לישיבה".

אשר יגורתי בא לי, פשוט כך. "זה - זה ענין אישי", אני לוחש, חושש להוציא את המילים מפי "אני חייב?".

"יש לי הרצאה בעוד שעתיים", אומר אבא בטון קול לא ברור. "אבל אם לא תהיה לי ברירה - אשלח מחליף".

תשובתו של אבא נהירה, אך אין לי שום חשק להתבשל כעת תחת מבטו. לא חמש דקות, וודאי שלא שעתיים, וודאי שלא יותר מכך.

"באדי הוא תזכורת", מבטי פונה החוצה, אל מראת הצד. מתעלם ממראה פני החיוורות, מתמקד במכונית אחת, בודדה, החונה מאחורינו.

"תזכורת?", מעודד אותי אבא. "אתה מתכוון למזכרת? מנאור?".

אני יכול כמובן להגיד שכן, שזו היתה כוונתי, שרק התבלבלו לי המילים. אבל השאלה של אבא עדין תזדעק באזני, תכלא אותי ברכב יחד עמו.

"תזכורת", אני מדייק. גוש עובר בגרוני כשאני מנסה לבלוע רוק. "לנאור. כן". וזהו. איני מצליח להמשיך הלאה, לכן גם אבא ממשיך לתהות, כפי שחשבתי שיקרה בתחילה.

"אני מבין שנאור חשוב לך, הוא חשוב גם לי", קולו של אבא עמוס רגשות, כאלה שהוא תמיד מנסה להסתיר "אבל זו לא סיבה לקחת את באדי. אתה מספיק חכם בשביל להבין את זה".

"לא- לא התכוונתי לזה", אני מנענע בראשי לשמשת החלון, מלחלח את שפתי וממשיך. "התכוונתי תזכורת, שאני לא אהיה כמו נאור".

אבא שותק. אני לא מעז להפנות לו את פני, לנסות לראות אם הבין את כוונתי. יודע שלא, הרי אף אחד לא יודע, פרט אלי, לסבתא ולבורא עולם.

"אחרי שסילקו אותי מבית מתיתיהו", אני משפיל מבט, כואב את הרגע ההוא, שעבר מזמן. "חשבתי - חשבתי לעזוב הכל. ללכת", אני מתנשף, עיניי מלאות דמעות. "התקשרתי לסבתא, שאלתי - שאלתי אותה אם אני יכול -", אני מושך באפי. מחליט לדלג על סיפור הרגעים האלה, בהם הרגשתי מושפל כל כך, עלוב עוד יותר. "התחלתי לארוז מזוודה ואז - אז נתקלתי בבאדי. במגירת הגרביים", אני עוצר. מפה גם כך הסתיים הכול, מהר פירקתי את תכולת המזוודה בחזרה לארון, חושש שמא אתחרט ואחליט לעשות את הצעד ההוא, עליו כבר הייתי מנוי וגמור.

"לא סיפרת כלום", קולו של אבא עולה מאחורי גבי. עצור, כמו תמיד.

"מה יש לספר?", אני מנסה להיות אדיש, אבל טון קולי אינו אחיד. "לא קל לי ככה. והעולם בחוץ יותר קורץ לי, שם האפשרויות פתוחות בפני. פה הכול חסום, הכול!"

"החומריות פתוחה", מציין אבא. כמו מנסה להבהיר לי את מה שהבנתי אז, מול דמותו הדוממת של באדי. "הרוחניות לא קיימת כלל".

"כן", אני מסכים איתו בלחש. "אבל עדין, העובדה שאני מבין את זה לא הופכת את היומיום שלי לקל יותר".

"אני מבין", אבא מהמהם, מקולו אני חש שהוא מדבלל כעת את זקנו סביב כף ידו.

"אני יכול לרדת עכשיו?", וללכת לחדר שלי, לטמון את ראשי בכר ולבכות. על כך שאף אחד לא יכול להבין, שקל לדבר, קשה לעשות. ואני עדין מבולבל כל כך, חושש מעצמי, ממה שיקרה לי אם בטעות אחצה יום אחד את הקווים. הרי אם היצר משחק בי כשאני פה, מה ימנע ממנו לנצח אותי שם?

"כן", אבא אינו מרגיש בפחדיי, או שהוא אינו יודע כיצד לטפל בהם. "אני אבוא אחריך, עוד מעט".

איני צריך יותר מזה, המילים מספיקות לי בשביל לפתוח את דלת הרכב, ליטול את המזוודה מהבגאז' ולטפס איתה במדרגות עד קומה שישית. לוותר על מעלית, פן יראה מישהו את דמעותיי. לקבור את פני במרצפות, מאותה הסיבה.

אבא לא הגיע לבית לפני והפרטיות שניתנת לי לשטוף את פני במטבח, ליטול מהמקפיא ארטיק קרח וורוד בטעם לא ברור, אותו אגלה כשאטעם, ולהסתגר בחדרי, מקלה עלי מעט.

אבא לא חוזר גם אחרי שאני לוקח אחד אחר, ועוד אחד נוסף, נזכר להתפלל שחרית, משתטח על המיטה בבגדיי ומנסה לחטוף תנומה, כזו שתשכיח ממני את מאורעות היום האחרון ותאפשר לי לבלוע את דמעותיי סוף כל סוף.

התנומה, בשונה מאבא, מגיעה. אך אני מבין זאת רק כשהוא מנער את כתפי, מבטו שוב לא ברור. לעיתים אני תוהה האם גם בזה הדיסלקציה אשמה.

"דיברתי עם המשגיח של הישיבה", הוא אומר כשאני מתיישב ומנסה למחוק מפרצופי את הדמעות ששטפו אותו קודם. "הוא מאשר לך לחזור בתחילת שבוע הבא".

אני שותק. מחכה לרצף התנאים שיומטרו על ראשי כעת, כאלה שהונפקו גם מטעמו של אבא, לא רק של המשגיח.

"זהו?", אני שואל כשדבר לא קורה ואבא אינו מראה כוונת המשך.

"זהו", אבא מאשר. ידו נשלחת לכיסו, שולה משם שקית סנדביץ' מרשרשת, מוסרת לי.

"הוא שבור", אני לוקח את אוסף חלקיקיו של באדי, ידי סוגרת על השקית בכאב. "זה לא -".

"לפעמים דווקא חפץ שבור שווה יותר משלם", קוטע אותי אבא. הוא מניח יד על כתפי, עיניו נפגשות בשלי. אני משפיל אותן, מהר.

"לא באדי", אני ממלמל, חנוק. "אין לו ערך. ככה".

"אז תעשה שיהיה לו ערך", טופח אבא על שכמי. "אני בטוח בזה שאתה יכול. ואם תיתקע כספית, אתה תמיד יכול לבקש".
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איזה פרקקק
מתוק איתי.
רק לא הבנתי- באדי כאילו מסמל את הקידמה של הטכנולוגיה. אבא שלו לא אמור להיות נגד בצורה קיצונית.
אבא שלו נגד. כל החרדים (האמיתיים) נגד. עדין לא הבהרתי עד כמה. זה יבוא.
 

RIVKA W

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ואוו. בכיתי. באמת.
בקריאה שניה:
"אבל זו לא סיבה לקחת את באדי. אתה מספיק חכם בשביל להבין את זה".
איך אבא שלו יודע מה השם של הרובוט? הוא לא היה אמור להיות סוד (הרובוט- לא השם)?
אם אמא שלו מצאה פעם את הרובוט ולא אמרה לו כלום והם אף פעם לא דיברו על זה אז הם אמורים לדעת שהוא קיים. אבל לא איך קוראים לו.
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ואוו. בכיתי. באמת.
😔
בקריאה שניה:

איך אבא שלו יודע מה השם של הרובוט? הוא לא היה אמור להיות סוד (הרובוט- לא השם)?
אם אמא שלו מצאה פעם את הרובוט ולא אמרה לו כלום והם אף פעם לא דיברו על זה אז הם אמורים לדעת שהוא קיים. אבל לא איך קוראים לו.
שאלה טובה. הצפת נקודה מעניינת. בגדול נקודת הזמן של הפרולוג היא אמנם מלמעלה, אבל די ממוקדת באותה תקופה שבה נאור נעלם.
ובדיוק כמו הנקודה שבאדי לא נותר מוחבא לנצח במגירת הגרביים, אלא עבר אל המזוודה של איתי, הוריו גם נודעו לענין.
כלומר - באדי היה מוחבא לתקופה מסוימת, עד שאיתי הבין שאין בזה באמת טעם ואז המחבוא הפך פשוט להיות המקום של באדי ומשם עבר הלאה...
בכל אופן - זה פרדוקס שיכול להיות הגיוני מבחינת הקורא. אראה איך לטפל (לא מן הנמנע שהמשגיח עדכן את האבא בשם של הרובוט, אבל זו רק נקודת הנחה, שאני פחות אוהבת...)
 

פירי

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
אבא שלו נגד. כל החרדים (האמיתיים) נגד. עדין לא הבהרתי עד כמה. זה יבוא.
אם האבא נגד למה הוא אומר לאיתי ומוכן בעצמו להשקיע בזה?

את לא חייבת לענות כאן את התשובות לשאלות. זה מצביע על דברים שלא ברורים לגמרי. זה אצלך או שצריך לתקן או שזה יתבהר בפרקים הבאים
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אם האבא נגד למה הוא אומר לאיתי ומוכן בעצמו להשקיע בזה?

את לא חייבת לענות כאן את התשובות לשאלות. זה מצביע על דברים שלא ברורים לגמרי. זה אצלך או שצריך לתקן או שזה יתבהר בפרקים הבאים
האמת שזה אמור להיות מובן חינוכית גם בלי שאסביר...
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
וירטואז:

שערי העיר נעולים, אף אחד לא ניצב מצידם השני ואיש לא נראה ברחבה שמשתרעת מאחוריהם.

אני יכול לנסות להשחיל את ידי דרך המתכת הצפופה כדי לקרוע את שלשלאות הברזל הקושרות את השערים זה לזה, חותמות אותם במנעול עבה וגס. אני יכול גם להבקיע לי דרך באמצעות בעיטה עזה בשערים או בחומת האבן. אבל אין לי טעם לעורר מהומות. פשוט יותר לדלג מעל החומה.

"תתכווץ", אני מורה ללאון שעסוק בבחינת פרח כחול כותרת, עליו מחליפים צבעים בקצב מסחרר.

הוא הופך קטן ואני מרים אותו על זרועותיי, מרים את ראשי לאמוד את המרחק הדרוש ומקפץ אל מעל החומה.

העיר גדולה, גגות בתיה נמוכים ואדומים, רחובותיה מרוצפים באבן, במפגשם קיימות כיכרות עמוסות פרחים שמהווים חגיגת צבעים מסחררת, נוראית.

אני יורד אל הקרקע, אל הרחבה הריקה, חדגונית באפרוריותה. מבחין בדוכנים הרבים הסובבים אותה מעט לפני בתי האבן המסמנים את סיומה.

גם סביב הדוכנים אין איש, קרשי עץ חוסמים את פתחם, אינם מאפשרים לראות את המרכולת הקיימת בהם.

"מוזר", אני ממלמל לעצמי, זורק מבט אל השמש. "השעה לא כל כך מוקדמת".

לאון נע בין זרועותיי. אני מרפה מעט מאחיזתי בו, מאפשר לו לרדת אם ירצה. הוא בוחר לטפס על כתפי בלוליינות מרשימה ולהתבצר בכובע מעילי. נשימותיו החרישיות עולות משם שניה בודדת אחר כך.

כנראה התעייף מן הדרך. אני לעומתו חש עירני, כמו תמיד, מוכן לסרוק את התעלומה שבשיממון העיר.

"יש פה מישהו?", אני קורא בקול רם, מעניק לדוכנים מבט קל בעוברי על ידם, סוקר גם את הבתים, חלונותיהם המסורגים ודלתות המתכת הסגורות.

"יש פה מישהו?", אני מרים את קולי עוד כאשר שורת בתים שלמה ניצבת מאחוריי וכיכר קטנה ניצבת למולי, צועקת על קיומה.

אין מענה. שום-כלום. זעף ממלא אותי. סתם עשיתי את כל הדרך הנה? מה ההיגיון בכך שכל אנשי העיר ישנים, שאין שומרים על החומות?!

ריח עולה באפי פתאום, מצחין, מעלה בחילה. "מה זה?", אני מתנשף, ממהר לחסום בכף ידי את הריחות.

"הכול בסדר, בחור?", הקול מאחוריי ברור. אני מסתובב, בוחן את הדמות האנושית לגמרי שתווי פניה משתנים ברגע.

"אתה - אתה -", הבחור, נמוך ממני בראש, נרתע לאחוריו. ידו נשלחת אל צד שמאלו, שולפת את חרבו מהנדן. "אלפיגוט!", הוא צורח. בגדיו הססגוניים מתכסים פתאום במתכת עבה, מוזרה. גם ראשו מתכסה בה. רק פרצופו מגולה, תקוע בי בהלם.

אני מכווץ גבות. "אני לא אלפיגוט", אני תופס בלהב חרבו, מחלץ אותה מידו במשיכה חזקה וזורק אותה אל הכיכר. "אני וירטואז", ככה לפחות לאון ציין, פעמיים אם לא יותר.

הבחור המתכתי ממצמץ, צועד צעד נוסף לאחור ואז מפנה לי את גבו ובורח בצרחות אימים.

"משוגע", אני מצחקק. מתרצן כשהוא נעלם בעיקול הרחוב, מניד בראשי. "אני מקווה שלא כל תושבי העיר כאלה".

תקוותי מתבטלת מהר. קול פעמונים צורמני נשמע, לאחריו מחל נהר אנשים מתכתיים לשעוט ברחוב, לכיווני.

הם אוחזים חרבות, פניהם קשוחים, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, מכוונים אותן לעברי.

זה מוזר, אבל גם מסוכן. ומכיוון שאין לי אף טיפת חשק להפוך למסננת ולהוסיף צבע כחול לאבני הדרך, אני בוחר לסובב את גבי בכדי לברוח. מגלה שנהר דומה זורם גם משלוש הפניות של הכיכר.

"זה באמת אלפיגוט!", צועק אחד שנוצה אדומה מתנוססת מהמתכת שעל ראשו. "תפסו אותו!".

אם הבחור הראשון טען שאני אלפיגוט והנוכחי מורה לתפוס את אותו אלפיגוט - משמע שהוא מתכוון לתפוס אותי. אני מקפץ אל הגג הראשון שלוכדות עיניי. מסתכל בחיוך מתוח בתגובותיהם ההמומות של האנשים.

"ירו בו! הבעירו את הבית!", זועק נוצה-אדומה. ייתכן שהוא ראש המשוגעים?

"אני לא אלפיגוט!", אני צועק חזרה. מבחין באנשים כולם מחליפים את חרבותיהם בקשתות, שולפים חיצים יש מאין, ראשיהם מוצתים באש אדומה. "אני לא-".

חץ נורה לעברי, מבהיר לי שהאנשים לא מוכנים לשמוע. הוא מהיר, מבזיק כמו ברק. אני נסוג. החץ, שכנראה כוון אל חזי, שורט את זרועי.

הכאב משתק, אבל אין לי פנאי להתפנק. אני חומק מחיצים נוספים, הפעם בהצלחה רבה יותר, מכבה את האש שנאחזה בבגדיי בטפיחה קלה וקופץ אל גג סמוך, ממשיך אל ההוא שאחריו.

הגגות חולפים תחת רגליי במהירות, האנשים על הקרקע ממשיכים לירות בי את חיציהם, רודפים אחרי במטרה לא מוגדרת.

הם משוגעים. כולם. אבל תכף, ממש עוד מעט, אתפטר מהם. חומות העיר כבר נראות לעיניי, גם האנשים הצובאים עליהן.

אני מגחך. הם לא חשבו שאם יש לי היכולת לקפץ מהקרקע אל הגג, יש לי היכולת גם לדלג מעליהם?!

רגליי נוטשות את הגג האחרון, ראשיהם של האנשים עוקבים אחריי מלמטה, חיציהם מנסים לעקוב אחר נתיב קפיצתי.

הקפיצה גבוהה יותר משרציתי, ראשיהם של האנשים הופכים קטנים יותר ויותר, מנקדים פס חום במתכת כסופה. היער שמחוץ לחומות נגלה לעיניי, ענק ומרהיב. גופי מעופף לכיוונו, כמעט ועובר את גבולות החומה.

ברק פוגע בי, מתנחשל בעצמותיי, מפוקק כל אחת ואחת מהן לאלף חתיכות צווחות. אני מוטח אחורה בעוצמה אדירה, פוגע בגג הקורס תחתיי, מתגלגל עד לקיר אבן שמתפרק במפגש גופי עמו.

האבק מסובב אותי, חודר אל עיניי הממצמצות בקושי. גופי רועד תחת עוצמת הכאב שהסבה לו החומה הבלתי נראית, שצצה משום מקום. קול יללה נשמע לא רחוק ממני. לאון.

אני מתרומם, מגלה שרגליי אינן יציבות, אך שלמות. מחפש את לאון בין ההרס, האבנים והאבק. מוצא אותו מדמם בחום חיוור, גודלו כגודל גור שזה עתה נולד, מיילל נואשות בעיניים עצומות, עיוורות.

"הנה הוא", מישהו צועק. אני מרים את ראשי, נועץ עיניים בנוצה אדומה העומד על גל אבנים שהיווה לא מזמן קיר התוחם את הבית מן הרחוב. "הנה האלפיגוט!", עוד אנשים מופיעים פתאום, מתגשמים מתוך הערפל.

נוצה אדומה קרב לעברי, צעדיו קלילים, בטוחים. הקשת האחוזה בידו מתחלפת בחרב, חיוך מזדחל על פרצופו הנחוש, מלא האכזריות. וטירוף.

אני מתכווץ. אוסף אלי את לאון, מצמיד אותו לליבי. לוחש לו שהכול יהיה בסדר. יודע שלא בטוח שאכן כך יהיה.
 
נערך לאחרונה ב:

מיהי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איזה מרגש הפרק של איתי והאבא! מרגש ולא צפוי!
הצפת נקודה מעניינת. בגדול נקודת הזמן של הפרולוג היא אמנם מלמעלה, אבל די ממוקדת באותה תקופה שבה נאור נעלם.
ובדיוק כמו הנקודה שבאדי לא נותר מוחבא לנצח במגירת הגרביים, אלא עבר אל המזוודה של איתי, הוריו גם נודעו לענין.
כלומר - באדי היה מוחבא לתקופה מסוימת, עד שאיתי הבין שאין בזה באמת טעם ואז המחבוא הפך פשוט להיות המקום של באדי ומשם עבר הלאה...
לדעתי זה לא מספיק ברור שכך היה עם באדי... אני הבנתי מזה ש"באדי" זה השם של החפץ הזה...

ממש אהבתי את היצירתיות, הכל כל כך מפתיע, שונה ומעניין!
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איזה מרגש הפרק של איתי והאבא! מרגש ולא צפוי!

לדעתי זה לא מספיק ברור שכך היה עם באדי... אני הבנתי מזה ש"באדי" זה השם של החפץ הזה...

ממש אהבתי את היצירתיות, הכל כל כך מפתיע, שונה ומעניין!
תודה :)
לגבי באדי - בפרולוג הובהר שהוא רובוט. אוסיף שורה - שתיים לגבי ההבנה של האבא את שמו של באדי...
 

קנה סוף

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
העיר גדולה, גגות בתיה נמוכים ואדומים, רחובותיה מרוצפים באבן, במפגשם קיימות כיכרות עמוסות פרחים שמהווים חגיגת צבעים מסחררת, נוראית.

אני יורד אל הקרקע, אל הרחבה הריקה, חדגונית באפרוריותה. מבחין בדוכנים הרבים הסובבים אותה מעט לפני בתי האבן המסמנים את סיומה.

גם סביב הדוכנים אין איש, קרשי עץ חוסמים את פתחם, אינם מאפשרים לראות את המרכולת הקיימת בהם.
כאן זה רצף ארוך של תיאורים, שאיבדתי מעט ריכוז. אבל יכול להיות שזה בסדר, ורק בגלל שזה לא כל כך אופייני לכתיבה שלך זה הפריע וצד לי את העין.

"משוגע", אני מצחקק.
צד חדש של וירטואז'?
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כאן זה רצף ארוך של תיאורים, שאיבדתי מעט ריכוז. אבל יכול להיות שזה בסדר, ורק בגלל שזה לא כל כך אופייני לכתיבה שלך זה הפריע וצד לי את העין.
לגבי לא אופייני - זה תלוי. אני משתדלת לתאר בקצרה. פה חשבתי שמתאים יותר פירוט. וסתם כך, תראי קטע שכתבתי אתמול (מתוך שלם), סגנון התיאורים שלי משתנה בהתאם לצורך, דינאמי מה שנקרא...

אבל פעולתם של אלו אינה דבר לעומת הנוף הנראה לעיניי כאשר עוצרים הסוסים במעלה צוק הנושק לים. משמאלנו מנקדות עששיות אמיה את האדמה הרחוקה, הנמוכה, מימין יער מתוחם בצוקים מצד אחד ובחומת אבן אדירה מצד שני, מעלינו כיפת השמיים, חסרת ענן ומלאה כוכבים, וממול - גלי הים, זועפים ומתפצחים על מורדות הצוק, מייללים בעוז עם כל חבטה.

ועוד אחד:

מפילוס הוא אי השוכן דרום - מזרחית לראליי וזמן השיט אליו לא אורך יותר ממחצית השעה. המים רגועים ושקטים בשעה זו של טרום – שקיעה ומפגשם של המשוטים במים יוצר קול פכפוך עדין המלווה אותם עד לחוף, אליו צמודות סירות משוטים גדולות וקטנות, קשורות אל עצי הדקל הרבים שניטעו למטרה זו בדיוק.

אחד נוסף:

לאט הוא גולש מהסוס, מושך אותו אחריו, יורד מן השביל אל טווח העצים, ממשיך ללכת גם כשהעצים נעשים מעט צפופים, קושר את הסוס אל אחד מהם וממשיך ללכת הלאה, מעמיק עוד.

העצים חוזרים והופכים דלילים עד לא קיימים, האדמה נוטה מעט מעלה, מתמלאת מהמורות, מתחדדת בסופה. הוא מתיישב על קצה הצוק, מניח לרגליו להתנדנד לרגע באוויר, בוהה באורות העיר הנפרשים תחתיו מאופק עד אופק, מרים את ראשו לשמים, בוחר להניח את גבו על הארץ.

אלו סתם דוגמאות שליקטתי. אולי ברצף של קריאה זה היה עובר לך בגרון (ואגב, את הקטע הנ"ל כתבתי ישירות לפרוג, קטע של פריקת תסכול באמצע יום עבודה, כך שהוא כנראה יעבור שכתוב רציני..)
צד חדש של וירטואז'?
חושבת? אולי התת מודע שלי מחבר את המשוגעים האחרונים בפרוג - אלו שבאמבולנס ואלו שחולמים על קייל 😂 או המשוגע בעבודה שהייתי צריכה לצרוח עליו חזרה כדי שיקשיב לי ויתנהג כמו בן אדם. (ולכן התסכול. מישהי אמרה לי אחר כך: כן, הוא שכח את הכדורים בבית).
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ת'

קסט תִּקְרַב רִנָּתִי לְפָנֶיךָ יי כִּדְבָרְךָ הֲבִינֵנִי:קע תָּבוֹא תְּחִנָּתִי לְפָנֶיךָ כְּאִמְרָתְךָ הַצִּילֵנִי:קעא תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי תְּהִלָּה כִּי תְלַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:קעב תַּעַן לְשׁוֹנִי אִמְרָתֶךָ כִּי כָל מִצְוֹתֶיךָ צֶּדֶק:קעג תְּהִי יָדְךָ לְעָזְרֵנִי כִּי פִקּוּדֶיךָ בָחָרְתִּי:קעד תָּאַבְתִּי לִישׁוּעָתְךָ יי וְתוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי:קעה תְּחִי נַפְשִׁי וּתְהַלְלֶךָּ וּמִשְׁפָּטֶךָ יַעֲזְרֻנִי:קעו תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי:
נקרא  3  פעמים

אתגר AI

בעלי חיים בראשי תיבות • אתגר 134

לוח מודעות

למעלה