פרק 6:
איתי:
אחד היתרונות שצמחו מנזקי הקדמה ומעובדת נהירת החרדים כולם אל בני ברק היא שיפור פני העיר.
לא במידה מרובה, אך כזו שמקלה על חיי התושבים במצב העכשווי. חניות נחפרו תחת כל בנין, תוך כדי עבודות שיפור מאסיביות של היסודות, הוספת מעליות, הרחבת דירות ותוספת קומות נוספות. החניות בעיר כמעט ובוטלו כולן, עברו הסבה לטובת נתיבי כבישים נוספים. המדרכות, המצומצות בלאוו הכי, צומצמו עוד והוטל איסור גורף להחנות עליהן רכבים, גם לשניה בודדת. המצלמות שהותקנו בכל פינה, היוו גורם מאיים משמעותי לכך.
ועדין, כמויות הרכבים בכבישים גדלו מאד, העירייה לא מצאה פתרון סופי לבעיה ודרך שברגל היתה לוקחת לי כשלושת רבעי שעה, לוקחת בנסיעה כשעה לפחות.
לא היה אכפת לי ללכת ברגל, אולי בזמן הזה הייתי שוקל איך לתרץ עצמי מול אבא, אולי גם אבא היה בזמן הזה מעכל שוב את משובותיו של ילד הזהב שלו. אבל אבא לא הותיר לי ברירה מלבד לשבת לצידו, לנעוץ מבט בשמשת הרכב לעבר מטרה לא מוגדרת ולשתוק כל הדרך עד שהרכב גולש מטה, אל חניון הבנין שלנו.
החנייה שלנו ריקה, כמובן. לא יכול להיות אחרת. גם שאר החניות ריקות כמעט, כולם נמצאים בעבודה, לימודים תפילה או כל מקום אחר פרט למיטה שלהם. חוץ ממני, זה בדיוק מה שאני מתכנן לעשות אחרי תפילת שחרית זריזה, שוב ביחיד. איני אומר מילה לאבא כאשר אני מעיק על הידית, מתכנן לרדת. לאבא יש תוכניות אחרות.
"חכה", אני מרגיש במבטו נתלה בי, בעיניו שכמעט מחוררות את גבי. "אני רוצה לשמוע ממך קודם למה עשית את זה".
"הם חיטטו לי במזוודה!", אני מסב אליו את פני, מנסה לשלוט בטון קולי. הזעם חזק ממני. "לא התכוונתי להוציא אותו בכלל!"
אבא מסיר את משקפיו, מקפל אותם, מניח בתא הכפפות. ימינו שפה את גשר אפו. "לא שאלתי איך גילו את הרובוט", הוא מבהיר, אצבעותיו מחליקות כל הדרך אל זקנו. "אני מנסה להבין מדוע לקחת אותו לישיבה".
אשר יגורתי בא לי, פשוט כך. "זה - זה ענין אישי", אני לוחש, חושש להוציא את המילים מפי "אני חייב?".
"יש לי הרצאה בעוד שעתיים", אומר אבא בטון קול לא ברור. "אבל אם לא תהיה לי ברירה - אשלח מחליף".
תשובתו של אבא נהירה, אך אין לי שום חשק להתבשל כעת תחת מבטו. לא חמש דקות, וודאי שלא שעתיים, וודאי שלא יותר מכך.
"באדי הוא תזכורת", מבטי פונה החוצה, אל מראת הצד. מתעלם ממראה פני החיוורות, מתמקד במכונית אחת, בודדה, החונה מאחורינו.
"תזכורת?", מעודד אותי אבא. "אתה מתכוון למזכרת? מנאור?".
אני יכול כמובן להגיד שכן, שזו היתה כוונתי, שרק התבלבלו לי המילים. אבל השאלה של אבא עדין תזדעק באזני, תכלא אותי ברכב יחד עמו.
"תזכורת", אני מדייק. גוש עובר בגרוני כשאני מנסה לבלוע רוק. "לנאור. כן". וזהו. איני מצליח להמשיך הלאה, לכן גם אבא ממשיך לתהות, כפי שחשבתי שיקרה בתחילה.
"אני מבין שנאור חשוב לך, הוא חשוב גם לי", קולו של אבא עמוס רגשות, כאלה שהוא תמיד מנסה להסתיר "אבל זו לא סיבה לקחת את באדי. אתה מספיק חכם בשביל להבין את זה".
"לא- לא התכוונתי לזה", אני מנענע בראשי לשמשת החלון, מלחלח את שפתי וממשיך. "התכוונתי תזכורת, שאני לא אהיה כמו נאור".
אבא שותק. אני לא מעז להפנות לו את פני, לנסות לראות אם הבין את כוונתי. יודע שלא, הרי אף אחד לא יודע, פרט אלי, לסבתא ולבורא עולם.
"אחרי שסילקו אותי מבית מתיתיהו", אני משפיל מבט, כואב את הרגע ההוא, שעבר מזמן. "חשבתי - חשבתי לעזוב הכל. ללכת", אני מתנשף, עיניי מלאות דמעות. "התקשרתי לסבתא, שאלתי - שאלתי אותה אם אני יכול -", אני מושך באפי. מחליט לדלג על סיפור הרגעים האלה, בהם הרגשתי מושפל כל כך, עלוב עוד יותר. "התחלתי לארוז מזוודה ואז - אז נתקלתי בבאדי. במגירת הגרביים", אני עוצר. מפה גם כך הסתיים הכול, מהר פירקתי את תכולת המזוודה בחזרה לארון, חושש שמא אתחרט ואחליט לעשות את הצעד ההוא, עליו כבר הייתי מנוי וגמור.
"לא סיפרת כלום", קולו של אבא עולה מאחורי גבי. עצור, כמו תמיד.
"מה יש לספר?", אני מנסה להיות אדיש, אבל טון קולי אינו אחיד. "לא קל לי ככה. והעולם בחוץ יותר קורץ לי, שם האפשרויות פתוחות בפני. פה הכול חסום, הכול!"
"החומריות פתוחה", מציין אבא. כמו מנסה להבהיר לי את מה שהבנתי אז, מול דמותו הדוממת של באדי. "הרוחניות לא קיימת כלל".
"כן", אני מסכים איתו בלחש. "אבל עדין, העובדה שאני מבין את זה לא הופכת את היומיום שלי לקל יותר".
"אני מבין", אבא מהמהם, מקולו אני חש שהוא מדבלל כעת את זקנו סביב כף ידו.
"אני יכול לרדת עכשיו?", וללכת לחדר שלי, לטמון את ראשי בכר ולבכות. על כך שאף אחד לא יכול להבין, שקל לדבר, קשה לעשות. ואני עדין מבולבל כל כך, חושש מעצמי, ממה שיקרה לי אם בטעות אחצה יום אחד את הקווים. הרי אם היצר משחק בי כשאני פה, מה ימנע ממנו לנצח אותי שם?
"כן", אבא אינו מרגיש בפחדיי, או שהוא אינו יודע כיצד לטפל בהם. "אני אבוא אחריך, עוד מעט".
איני צריך יותר מזה, המילים מספיקות לי בשביל לפתוח את דלת הרכב, ליטול את המזוודה מהבגאז' ולטפס איתה במדרגות עד קומה שישית. לוותר על מעלית, פן יראה מישהו את דמעותיי. לקבור את פני במרצפות, מאותה הסיבה.
אבא לא הגיע לבית לפני והפרטיות שניתנת לי לשטוף את פני במטבח, ליטול מהמקפיא ארטיק קרח וורוד בטעם לא ברור, אותו אגלה כשאטעם, ולהסתגר בחדרי, מקלה עלי מעט.
אבא לא חוזר גם אחרי שאני לוקח אחד אחר, ועוד אחד נוסף, נזכר להתפלל שחרית, משתטח על המיטה בבגדיי ומנסה לחטוף תנומה, כזו שתשכיח ממני את מאורעות היום האחרון ותאפשר לי לבלוע את דמעותיי סוף כל סוף.
התנומה, בשונה מאבא, מגיעה. אך אני מבין זאת רק כשהוא מנער את כתפי, מבטו שוב לא ברור. לעיתים אני תוהה האם גם בזה הדיסלקציה אשמה.
"דיברתי עם המשגיח של הישיבה", הוא אומר כשאני מתיישב ומנסה למחוק מפרצופי את הדמעות ששטפו אותו קודם. "הוא מאשר לך לחזור בתחילת שבוע הבא".
אני שותק. מחכה לרצף התנאים שיומטרו על ראשי כעת, כאלה שהונפקו גם מטעמו של אבא, לא רק של המשגיח.
"זהו?", אני שואל כשדבר לא קורה ואבא אינו מראה כוונת המשך.
"זהו", אבא מאשר. ידו נשלחת לכיסו, שולה משם שקית סנדביץ' מרשרשת, מוסרת לי.
"הוא שבור", אני לוקח את אוסף חלקיקיו של באדי, ידי סוגרת על השקית בכאב. "זה לא -".
"לפעמים דווקא חפץ שבור שווה יותר משלם", קוטע אותי אבא. הוא מניח יד על כתפי, עיניו נפגשות בשלי. אני משפיל אותן, מהר.
"לא באדי", אני ממלמל, חנוק. "אין לו ערך. ככה".
"אז תעשה שיהיה לו ערך", טופח אבא על שכמי. "אני בטוח בזה שאתה יכול. ואם תיתקע כספית, אתה תמיד יכול לבקש".
סיפור בהמשכים וירטואז - מתחילים מהתחלה
או המשוגע בעבודה שהייתי צריכה לצרוח עליו חזרה כדי שיקשיב לי ויתנהג כמו בן אדם. (ולכן התסכול. מישהי אמרה לי אחר כך: כן, הוא שכח את הכדורים בבית).
הנושאים החמים
