אתגר אתגר דו שבועי- מי זה קייל? (רמז: אין קשר לכרוב)

אלישבע קיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
עיצוב ואדריכלות פנים
עלילה טובה חשובה בכתיבת סיפור מעניין, אך נראה כי הדמויות חשובות לא פחות. אישית, יכולה למצוא את עצמי קוראת ספר מטופש יחסית רק מאהבתי (או סלידתי) לדמויות. באתגר הזה נשקיע בדמויות.


כולם הסתכלו עליו. הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך. הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.


ולאתגר:

לעיתים מורכב לנו להמשיך מישהו אחר בכתיבה, ולעיתים זה דווקא מקל על הבחירות שלנו בכתיבה. לי, בכל אופן, אין מושג מה ההמשך של הקטע :)
פתחו את המשפטים הנ"ל לכדי קטע סיפורי קצר העונה על השאלות:
מי זה 'הוא'? מי הם 'כולם'? מדוע הסתכלו עליו? מי זה או מי זו 'קייל'? מה קרה לאחר מכן?



הציון הוא כזה:
50% כתיבה יצירתית ותקינה (כמובן).
50% דמויות מעניינות, מתוארות היטב, ועשירות המשתלבות היטב בעלילה.


לפטפוטים מחכימים עיצות והבנות לנספח

האתגר ינעל בי' בחשוון בחצות הליל
 
נערך לאחרונה ב:

מֶנַחֵם

קופי כובש, רייטינג מנצח
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
כולם הסתכלו עליו.

הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך.

הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.


את הנרתיק הוא ליטף ביד אחת, מסיר שכבה עבה של אבק. את הרוכסן פתח ביד השניה. כמה זמן חלף מהפעם הקודמת? שנתיים?! אלפיים?! וואו, איך שעולם מתהפך לו בחצי שנה.

הדרכון הקשיח דקר אותו חלושות מהכיס הימני. מנסה להסב את תשומת ליבו. אולי גואטמלה? אולי סיישל? גואה?

ושוב, בנצי דלה מאיפשהו את הפרצוף הכי קשיח בארסנל.

לא.

הוא נשאר כאן.

"אין צורך להפשיל שרוול, בנצי, כן?" גיחך לעצמו. אין מי שיכול היה לפספס את העיטור הצבעוני שהתווסף בקיבורת מאז הפעם האחרונה שהוא ביקר כאן.

ואף אחד לא פספס. הם חושבים שהוא לא שם לב ללחשושים הרמים, לקולות המהוסים, לעיניים הסקרניות ולמבטים המרחמים - כועסים.

לא שזה לא אכפת לו.

אבל הוא כאן. כדי להישאר. שולף את ה'של יד', דמעה חצופה ולא קשורה מרטיבה שני ריסים.

ואסור לדבר עכשיו, עד אחרי ה'של ראש'.

אבל הלב, לו מותר לדבר.

והוא מדבר.

וכשהלב מדבר, הוא לא משתמש עם מילים. הוא פשוט מוצף.

ואף אחד, מלבד הוא וק-לי.

לא יודעים את הסוד.
 

חודו של כל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
כולם הסתכלו עליו.
הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך.
הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.


טוביה היה רגיל לזה שכשמסתכלים עליו הוא מאבד את הביטחון העצמי, אבל כל פעם מחדש הוא הופתע כמה זה משתק אותו, כמה הוא נכנס לסחרחורת בגלל זה.
אין ספור אימונים לא עזרו לזה, כל בוקר עמד מול המראה ודיבר ברהיטות, התאמן על הפרצוף של 'לא אפכת לי ולא מרגש אותי בכלל', אבל ברגע האמת זה לא עזר כלום. אפס. נאדה.
טוביה כבר היה על סף יאוש, נמאס לו לנסות, שבע כשלונות, רגע המשבר היה כשהכין שיעור לליל שבת למסור בבית כנסת קטן של 25 מתפללים, שיעור שהוא עבד עליו חודש, נושא שהוא ידע על בוריו ישר והפוך, וכשהגיע ליל שבת וטוביה נעמד מול הקהל הוא פשוט התאבן, שכח הכל, כאילו לא למד את הנושא מעולם.
הוא כבר חשב לעזוב את זה לגמרי.

קַיֶיל

הכל השתנה מאז שטוביה הכיר את קַיֶיל וחבריו.

טוביה נכנס לעבוד בישיבה למתמודדים, ישיבה מאתגרת במיוחד, ישיבה שכל המוסכמות הקיימות לא קיימות בה..., זה לא היה לו קל, זה היה לו אפילו קשה, קשה מאד, אבל הזמן עשה את שלו, והאהבה האמיתית שהוא נתן להם, יחד עם העבודה העצמית שהוא עשה, התחילו להשפיע לטובה.

הראשון שהוא הרגיש שהיה שווה את כל המאמץ זה קייל, מיכאל במקור אבל הכינוי קַיֶיל היה השם השימושי, הדבר קרה במהלך אחד הטיולים כשהבחורים החליטו לשגע את הנהג הרוסי עד שיצא מדעתו באופן רשמי, אבל הנהג התגלה כסבלן בלתי ניתן לשיגוע, אגוז קשוח.
זה רק איתגר אותם יותר, הם עשו את כל מה שיכלו, כל השיטות המנוסות שעבדו על האנשים הכי קשוחים והכי רגועים, אבל הוא המשיך לחייך.
הקש ששבר את גב הגמל היה כשמיכאל מיודענו התחיל לשיר בקולי קולות "השם יתברך הוא תמיד אוהב אותי" אממה, מיכאל, על אף שהיה תימני, לא היה בעל חוש מוזיקלי מפותח, והנהג, מתברר שברוסיה הוא ניהל את אחת הלהקות המצליחות ביותר פיתח לעצמו שמיעה מוזיקלית רגישה במיוחד.
באיזה שהוא שלב הוא פשוט עצר את מיכאל ושאל אותו איך קוראים לו
"מיכאל" הוא ענה בגאווה.
ואז הנהג נתן משפט שהתברר כמשפט השנה בישיבה.
"קַיֶיל, אם לא יודעת לשיר, לא חייבים לשיר"
גלי הצחוק שנשמעו במיניבוס יצרו צונאמי...

מאז זה היה השם שלו, קַיֶיל, וככה טוביה הכיר אותו, לקח להם קצת זמן עד שהם מצאו ביניהם את הקליק, טוביה היה אשכנזי אמיתי ומיכאל תימני עוד יותר אמיתי, אבל גם על זה הם התגברו ולאט לאט נוצר ביניהם קשר חזק ובלתי ניתן לפירוד, קַיֶיל מצא בטוביה איש סוד, וטוביה השתדל לתת לו את כל הלב, וזה השפיע, קַיֶיל התקדם בצעדי ענק ועשה מהפכים שלא יאמנו, צלח את הנסיונות הכי קשים, הכי מאתגרים, התמודד עם הסטיגמות הכי חוסמות, עם שנים של חוסר אמון, עם אין ספור ייאושים ואכזבות, אבל הוא עשה את זה, הוא התהפך.

השיא היה בסוף הזמן כשקַיֶיל כתב חבורה ואפילו מסר אותה בפני כל הישיבה, טוביה לא יכל עוד, הוא קם לעבר קַיֶיל, ונתן לו חיבוק ענק במשך דקות ארוכות, חיבוק שקיפל בתוכו את כל ההאכזבות, את כל ההשפלות, את כל הנסיונות.

בבין הזמנים זה קרה, טוביה התבקש למסור שיחה לנערים בשכונה, לקרב אותם, לפזר עליהם חום ואהבה, לתת להם קצת משמעות.
הוא נכנס, חיכו לו שם כ20 נערים ועוד כמה אברכים שהיו שם בבית כנסת והיו עם עין אחת בספר ועין אחת בוחנת את האירוע...
הוא התכונן להתחיל עם הסיפור שהוא הכין, אבל שוב זה קורה, טוביה נאלם דום, השתתק, שכח הכל.

כולם הסתכלו עליו.
הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך.
הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.

אחרי חצי שעה טוביה פותח את העיניים ורואה עשרים וחמש בחורים מרותקים, וכמה אברכים שמתבוננים בו בהערצה.
 

חי מינץ

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כולם הסתכלו עליו.

הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך.

הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.


כן! כדי שיהיה לו טוב הוא יעשה הכל!
--------------------------------------------------


יום קודם לכן

הדלת נטרקה בסערה.
"שלום אבא, שלום אמא" נשמעה צעקה מכיוון הדלת, וקייל פרץ אל הבית כמו רוח פרצים.
הוא הסתובב מפה לשם ומשם לפה, הפך את הסיר שהיה על האש ושפך על עצמו שמפו, ותוך שתי דקות הבית היה נראה כזירת קרב קשה במיוחד.
ליף ובאד הסתכלו אחד על השני בייאוש.
"לא נתת לו את הכדור היום בבוקר?" שאל ליף ומחה זיעה דמיונית ממצחו, "לכי תדעי מה הוא עולל היום בבית הספר; עוד מעט בטח נתחיל לקבל ד"שים"...
"מה פתאום? בטח שנתתי לו!" נזעקה באד.
"הבעיה היא שהכדור הזה כבר לא משפיע עליו כמעט, ואין לנו עדיין אישור לכדור החדש".
קול נפץ חזק נשמע מגזרת חדר השינה.
ליף ובאד פתחו בנוהל בקרת נזקים מהירה, פעולה שדורשת קור רוח יוצא מגדר הרגיל ועצבי ברזל.
בסיום החקירה הותר לפרסום שהלך לעולמו מדף המבשמים היוקרתיים של באד הי"ד.
"אני לא עשיתי כלום" טען קייל בחקירה להגנתו.
"רק רציתי להגיע למדף הגבוה כדי להוריד את הכדור שלי שנתקע שמה, אז טיפסתי על המדפים ופתאום המדף הזה התהפך; אני לא אשם!!!!".
ליף היה נראה לפני התמוטטות עצבים.
"תירגע, הוא באמת לא אשם - זו ההפרעה שלו שאשמה" לחשה לו באד.
"לא, המדינה אשמה! כי היא לא מאשרת לנו את הסבסוד לכדורים החדשים שעושים פלאות!" צרח ליף.
צלצול הפלאפון קטע את צווחותיו.
על הקו היה מנהל בית הספר.
ליף ענה.
באד לא הצליחה לשמוע מבעד לשפופרת, והתחילה לסמן סימונים נואשים לליף שישים על רמקול.
וליף כמובן לא הבין מה היא רוצה ממנו.
באד התייאשה.
ככל שהשיחה התקדמה היה נראה שליף הולך ונובל, הולך ושוקע לתוך עצמו.
"טוב, שיהיה לך יום טוב" סיים ליף את השיחה.
"מה הוא אמר" שאלה באד בסקרנות.
"בקיצור נמרץ, הוא אמר שקייל רצה להדגים איך נראית היום רצועת עזה, אז הוא הסתובב בכל הבנין והרס מכל הבא ליד, ולכן הוא מורחק מהבית ספר עד שיימצא לו טיפול מתאים".
"חייבים להשיג את האישור מביטוח לאומי לכדורים החדשים!" אמרה באד.
"נכון!, עכשיו אני נזכר שמישהו אמר לי היום שיש מומחה גדול למיצוי זכויות בביטוח לאומי, אלך עכשיו להיפגש איתו", אמר ליף.
"מיץ וזכויות? מה זה? לא שמעתי אף פעם על מיץ כזה!" תמהה באד.
"לא משנה" ענה ליף שגם לא היה בטוח שהוא יודע איזה מיץ זה ויצא אל המומחה שזאי שמירי.
כעבור שעתיים הוא חזר.
"מה הוא אמר?" התנפלה עליו באד.
"רגע, קודם תתני לי דו"ח נזקי קייל מפורט" ענה ליף.
"שתי נורות נופצו, שתי מעדנים נמרחו על השכן מר סמירד, ארונות המטבח רוקנו מכל תוכן, והשמיכות הפכו למדורת ל"ג בעומר ספונטנית במרפסת".
ליף נאנח בייאוש. "טוב, המומחה אמר שבדרכים הרגילות אין שום סיכוי שנקבל אישור. אבל מחר הולך להיות כנס גדול של בכירי המחלקה לביטוח רפואי של הביטוח הלאומי, ואם אצליח להכנס לשם ולדבר איתם יש סיכוי קלוש שהם יסכימו".
"אז מה אתה הולך לעשות?".
בוודאי שאני אהיה שם, אני רק צריך למצוא איך - אבל בשביל קייל אני אעשה הכל!".
----------------------------------------------------------------
למחרת
המומחה האגדי לטיפול במטופלים חמומי מח עקב מבוך בירוקרטי סיים את נאומו.
המנחה רצה לעלות לבמה ולהזמין את המרצה הבא, כשלפתע נפער חור בתקרה וממנו השתלשל אדם.
הוא נעמד ליד המיקרופון, והסתכל לעבר כל המומחים שישבו בפיות פעורים.
"שלום לכולם, אני ליף. נעים מאד".

כולם הסתכלו עליו.

הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך.

הוא דמיין את קייל (כשהוא חוזר מהבית ספר רגוע ושליו) בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.


כן! כדי שיהיה לו טוב הוא יעשה הכל!

"אני יודע שמה שעשיתי זה לא מקובל, ואולי גם עבירה על החוק, אבל אני מבקש שתקשיבו לי עד הסוף".
ליף הסתכל בתחנונים אל עבר המנחה, שלמרבה ההפתעה הנהן לו בראשו וסימן לו עם היד שיש לו חמש דקות.
"יש לי בן בשם קייל, ולא - אין לו שום קשר לכרוב.
הוא סובל מהפרעת קשב וריכוז חמורה במיוחד, שאם היא לא מטופלת עלות הנזקים שהוא יכול לגרום בחצי שעה יכול להגיע לאלפי שקלים.
עד היום הוא טופל בכדור הרגיל וזה עשה פלאות, אבל לפני כמה שבועות הכדור הפסיק להשפיע.
מהבירורים שערכתי עלה שרק הכדור החדש יכול לעזור לו.
אבל כידוע לכם הכדור הזה עולה הון תועפות, ולכן פניתי אליכם כדי שתאשרו לי את הסבסוד.
ולא אישרתם לי, וכל הקשרים שניסיתי להפעיל גם לא עזרו.
ולכן החלטתי להגיע היום כדי להראות לכם כמה זה חשוב לי ולקייל.
אני לא עושה דברים כאלה בדרך כלל, אבל כדי שיהיה טוב לקייל אני מווכן לעשות הכל!
ולכן אני מתחנן בפניכם, אנא! תאשרו לי את הסבסוד!".
ליף סיים את דבריו, וכל הנוכחים קמו על רגליהם ומחאו כפיים במשך דקות ארוכות.
יו"ר המחלקה עלה לדוכן הנואמים, חיבק את ליף ואמר "אחרי שהפגנת מסירות אבהית מרשימה כל כך, אני לא יכול להגיד לך לא, ולכן אני מאשר!".
כל הנוכחים נעמדו שוב ומחאו כפיים.
ליף מחה את דמעות השמחה מעיניו, ומיהר להתקשר לבאד כדי לבשר לה את הבשורה המשמחת.
וגם שנים רבות לאחר מכן, בכל פעם שהתקיים הכנס בדקו לפני שאי אפשר לפרוץ דרך התקרה, כדי שלא יצטרכו שוב לאשר למישהו את הסבסוד.
 

מה שניחשת

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כולם הסתכלו עליו. הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך. הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.
זמזום עמלני המשיך לרחוש באולם. שאר הנערים הורידו אט אט את מבטם, מתרכזים בעבודתם.
הוא חרק שיניים בשקט, מתעלם מויקטור אדום הפנים שעמד מאחוריו, ממתין להתפרצות.
ידיו חזרו לבדים, מתעסקות. הם צריכים כבר לקלוט שהוא כאן כדי להשאר, אין לו אפשרות אחרת.
רק בזכות קייל הוא מצליח לשרוד פה שעה אחרי שעה יום אחרי יום. אם לא היא- הוא מזמן היה נשבר.
***
דלת הכוך נפתחה, גרגרי אבק מרקדים מקרני השמש שחדרו פנימה.
"קיילי קייל, את פה?" הוא קורא פנימה, סוגר אחריו את הדלת בעדינות. מאוחר עכשיו, היא בטח נרדמה כבר.
קולות תזוזה נשמעו מפנים הכוך. גוש שמיכות נע. "מאירקה, הגעת!" פניה מאירות אליו, סמוקות.
הוא מתיישב לידה, מחייך אל אף העייפות. "למה לא הלכת לישון קייל?" זרועותיה הקטנות עוטפות את גבו. "דאגתי לך" היא צייצה. "וגם הייתי רעבה". הוא חיבק את הגוף הקטן, מצמיד אותו אליו. "אני ממש מצטערת דבשית שלי.." הוא נשך שפתיים, רואה אותה סוקרת בשימת לב את המכות שעל פניו, מצחה מכווץ. גיחוך מר נוצר בו. תינוקת שהחיים ביגרו אותה.
"אל תדאגי לי קיילי, זה עוד מעט יעבור--" ידו התרוממה למצחו, מסתירה למחצה את השריטה הגדולה. "בעזרת השם"
"גם על הרגל שלך אמרת שזה עוד מעט יעבור ואתה עדיין צולע" היא מעירה בתבונה, ידה מלטפת אותו.
מאירקה נאנח. קייל לא צריכה לדעת כיצד הוא נאחז בשיניים בעבודת המתפרה הנוראית הזו.
"זה לא משנה עכשיו" החיוך מנסה לחזור לפניו "העיקר שיש עבודה ויש כסף. נכון? יש אנשים שאין להם אפילו את זה.." הוא מזכיר. "נכון" מהנהנת קייל, דוחפת אצבע לפה. משקל שבע שנותיה ניכר עליה פתאום. מרגיע אותו.
"הבאתי אבל לחם קייל. אפילו עם ריבה!" הוא קורא, מנסה להכניס בה מעט עליצות.
היא מרימה אליו עיניים עגולות ותמות. "תודה מאירקה, אבל תדע שאתה הכייי טעים לי" עיניו מחייכות, צחוק הבס שלו מתערב בצחוק הפעמונים שלה, מטהר את הכוך הקטן שלהם. מנחם.
 

מוז'יניקית

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
כולם הסתכלו עליו. הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך. הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.

הוא המשיך לנגוס במנה במבטו המתריס, מוחו מדמיין את הרגע שיפגוש שוב את קייל, יתענג על טעמו המשובח בכל הנוגע לאוכל. זה שווה את זה.

"מייק הורנפלד!" הרעים קול הבס של טוביאס, לאחר שהאורח המהודר יצא מהחדר במבט סולד. הוא ליכסן את מבטו לכיוון הגבר רחב הכתפיים. "מה", אמר בחוסר אכפתיות, מתעלם מהנוכחים האחרים.

"מתי תבין שאתה- לא- יכול- לאכול- בזמן- שנורמן- נמצא- פה!!", טוביאס התקדם לעברו בתנוחה מאיימת.

"היי, טובי, תרגיע. נורמן צריך להבין שהוא לא מי יודע מה. זכותי לעשות כל מה שבאלי בכל זמן ובכל מקום, קלטת?", הוא המשיך, מדבר בעיקר אל בני גילו שעמדו מאחורי טוביאס במבטים מזועזעים.

"אבל נורמן הוא המפקח! וזה שכולנו קוראים לו בשמו הפרטי לא אומר שהוא לא אחראי על התקציבים! אתה רוצה שבגללך כל התכנונים ילכו לפח?!", חמתו של טוביאס בערה בו, ותנועותיו נעשו עצבניות.

"מה יש'ך, טובי, אמא אמרה לי לאכול משהו לפני שאני הולך לקייל, אי אפשר ככה לבוא על בטן ריקה!", הוא המשיך לנגוס במתאבן בהתעלמות מוחלטת מהסיטואציה.

"לא מעניין אותי לא אמא ולא קייל הזה שלך! השגעונות שלך עלו לי לראש! יודע מה- אם כל כך דחוף לך ללכת לקייל- עוף מפה, והרגע!", שאג טוביאס בעצבים, ידו המצביעה לכיוון הדלת רועדת בזעם.

פיו נפער בתדהמה. זה לא קרה לו מעולם. טוביאס נותן לו לצאת לפני סוף היום!

הוא לא בזבז זמן, חטף את התיק שלו ואת שאריות האוכל ורץ החוצה. בדרך לקייל.

דמיונו הפורה השתולל כשתכנן את המפגש החוזר עם קייל. אמא לא הצליחה להשיג אותו המון זמן, והנה, הגיע הרגע.

הוא פרץ לבית, והריח המגרה גירה את בלוטות הטעם שלו. זרק את התיק לחדר המבולגן ורץ למטבח.

קייל חיכה לו שם, עם חיוכו המזמין וריחו המשכר. הוא התיישב ליד השולחן, ונשם עמוקות.

"הי, קייל", לחש בחיבה לכרוב הממולא ששכן לבטח בצלחת. "רק אתה יודע כמה חיכיתי לך, חבר".


שתי דקות לאחר מכן, הצלחת הייתה ריקה, וחולצתו של מייק מוכתמת בגווני אדום- כתום.

מייק
1730229635866.png
 
נערך לאחרונה ב:

חני גרשון

משתמש צעיר
כתיבה ספרותית
"אתה לא תעשה את זה". מבטו של קייל רציני עד אימה.
הוא מחפש שניות ארוכות אחר ההבהוב המוכר בעיניו הרכות בדרך כלל של המנטור שלו. ורק אז הוא מפנים שקייל לא מתבדח.
לא הפעם.
"אני שומע", קולו של סימון קריר במקצת, למרות שהוא נאבק לשמור על פני פוקר. "תודה".
קייל נאנח. "אני יודע שאתה תעשה מה שאתה רוצה ממילא, סימון. אבל תחשוב על זה שוב. בבקשה".
אם המנטור האגדי מתחנן, סימן שהוא באמת על הקצה.
ולמרות שהוא הקדיש לנושא שתי לילות רצופים ואת הימים שביניהם – הוא מתרכך. "אני אחשוב".

הוא הולך במורד המסדרונות השקטים, הנוצצים. מהרהר בכאב שזאת הפעם האחרונה לו לחצות אותם בגאווה, נושא תג עם פס אדום. חלום של כל חוקר. פירסט קלאס. ליבו הולם בין צלעותיו כמו שמעולם לא עשה. הוא, מטובי החוקרים של משטרת טקסס, מפחד.
לא, לא מפחד. הוא מעביר יד על מצחו, מופתע לגלות שהיא לחה. לחה מאוד.
הוא מתוח. מתוח, וחושש מתגובתם של מפקדיו וחבריו לצוות. אפילו המנטור שלו לא הסכים איתו, למרות הידידות רבת השנים שביניהם.
וכמו שהוא מעולם לא הפסיק להיות המנטור שלו, גם עכשיו הוא שואב ממנו כוח. זה הוא, ולא אחר, שלימד אותו לעשות מה שנכון. לא להיכנע לאיומים. לא להירתע.
כשידו השמאלית תקועה בכיסו הוא נעצר מול דלת מוכרת, ודפק עליה בשקט.
"איחרת", פניו של מפכ"ל המשטרה חמורות סבר כשפתח בפניו את הדלת. הוא ולא אחר.
גוש כיווץ את בטנו של סימון כשצעד פנימה בכתפיים יציבות, מבטו משוטט בסמכותיות הטבועה בו על פני היושבים סביב שולחן הדיונים הגדול. הכיסא שלו היה ריק, צמוד ללוח העץ המשוח בלכה. אף אחד לא נגע בו.
הוא כחכח בגרונו. בדיוק כמו שאמורים לעשות, כשבאים להצהיר בדרמטיות. זה בא בטבעי. "בהחלט. רציתי לוודא שיש לי את תשומת הלב של כולם, להודעה שאני עומד להודיע".
דממת אלחוט השתררה.
הנשימה העמוקה שהוא היה צריך לקחת לא הייתה כדי לסייע לו להתמודד עם עיניו היוקדות מזעם עצור של מפקדו הישיר או עם תווי פניו הקפואים של המפכ"ל. הוא צריך אומץ, ואת כל האומץ שהוא יכול לגייס, כדי לגדוע את עתידו.
"מישהו כאן בחדר, ואין לי מושג מי, התלבש על תיק היופריטיס". סימון נעץ מבט שליוו במפכ"ל, אבל בעצם דיבר לנוכחים כולם. "אותו ג'ון דו החליט לקבור את התיק, וכיוון שאני הוא הממונה החוקי עליו – אני לא מוכן להמשיך ולסייע בעקיפין. איך כתוב בתנ"ך? 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'. אז אני בחוץ. אחזור לתפקידי שיטור רגילים".
כולם הסתכלו עליו. הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך. הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.
כן, הוא יעשה את הדבר הנכון. תודה, קייל, על האימון חסר הפשרות.
אולי מישהו בחדר ייקח על עצמו את הטיפול בנושא. לא ייתן למושחת לקבור את התיק.
והוא?
הוא יתמודד עם פירות הבחירה שלו.
עיניהם של המפכ"ל וסגנו נפגשו לרקע קצרצר. "שב", פקד המפכ"ל בנוקשות. "אמנם הגבול המקסיקני הפרוץ הינו נושא חשוב מאוד", המשיך בטבעיות, מפנה את פניו אל היושבים סביב השולחן, "אך אין ספק שתיק היופריטיס חשוב יותר. סימון, שתף אותנו בפרטים שאינם ידועים לנו".
 

מימיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
כולם הסתכלו עליו. הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך. הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.
אחד החוקרים שמולו מתקרב בצעדים מאיימים ולוחש לו בעריסות שאם לא ימחק את הפרצוף הזה, הוא ידאג שבשעות הקרובות הפנים שלו יהיו נפוחות.
אחרי שלושים שניות הוא קולט שהחוקר לא מאיים סתם. האגרוף שהתנגש לו בפנים משאיר סימני דם מהאף ועין שמתנפחת במהירות.

אחרי חקירה נוקבת הוא חוזר לתא.
התא שלו, כמה הוא נעים לעומת חדר החקירות הנורא, וכמה הוא מזעזע ליד הסוויטה המפנקת שמחכה לו בבית, ואולי התחכה לו לנצח. יחד עם קייל.
הוא עולה לדרגש העץ העלוב שלו, מנסה להירדם ולא מצליח, מחשבה רודפת מחשבה שרודפת מחשבה, חש שאט אט שפיותו נלקחת ממנו.
כדי שלא ישכח מי הוא באמת, הוא החל לשנן את קורות חייו.
''אני ג'ון קונלי, אשתי זאת סטי ויש לנו בת אחת. קייל''.
ברגע שג'ון הזכיר את קייל, דמעות זלגו מעיניו.
קייל שלו גדלה לאבא מכור, אבא שלא מצליח לשלוט בעצמו ועושה שטויות נוראיות שלא ברצונו.
ילדה אומללה, אבא שלה חודש בכלא ושבוע בבית, אלו חיים יש לבת שלו?
בכי מטלטל ממלא את התא המצחין.
ג'ון בוכה את העבר, את ההווה.
ומתוך הבכי הזה הוא נרדם.
הסוהר שבא להעיר אותו בבוקר מצא אותו ער, רטוב מדמעות, אבל עם עיניים חדורות מטרה ותקווה.
אני אצא מכאן, ג'ון חושב לעצמו, למען קייל.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
כולם הסתכלו עליו. הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך. הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.

''נו, מתי אתה מסיים?" המשיך להביט בו מוסטפה בדאגה, "כבר פעם שמינית שאני אומר לך שהסיפור צריך לצאת עד סוף החודש!"

"אני רואה שאתם לא מבינים פרצופים", השיב להם בזעם מתריס, "אתם לא מבינים שאני לא כותב סיפורים בשביל קהילת כתיבה של גויים?"

"אז לאיזו קהילה אתה כן כותב?" שאל ג'ון, האמריקאי שבחבורה.

קהילה יהודית ייחודית לכתיבה, בראשי תיבות קיי"ל. אבל הם מעדיפים לקרוא לעצמם 'קהילת כתיבה מקצועית'".

"איפה הם נמצאים?" הסתקרן צ'אנג מלוכסן העיניים.

"בפרוג".

"פרוג?" תמהו כולם.

"כן, זה איזה מין אתר כזה ליהודים אורתודוקסים, יש בו קהילת כתיבה. אבל עזבו, אתם ממילא לא תבינו משם כלום אם אתם לא יהודיים".

הוא חמק משם מיד, ממהר להיכנס לקהילת הכתיבה המקצועית, ולרשום שם את מאורעות יומו האחרון תחת שם הניק @אוראל סולטן ...
 

מ. ש

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הם לא הגזימו החרדים?

כולם הסתכלו עליו. הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך. הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.

והמשיך.

הוא הגיע לנקודת המפגש והמתין.

הם קבעו נקודת מפגש מרוחקת, כי קייל שלו התביישה שהחברות שלה יראו אותו, אותו, את אבא שלה.

לא זה לא מפריע לו בכלל, זכותה להתבייש, מגיע לבקר אותה איזה גבר מגודל עם קעקועים מוזרים ונעלי ספורט ירוק -אפור.
הוא דמיין את זה ככה עם שורי ורבקי החברות שלה, בגינה ליד הבית, לא, זה לא מצא חן בעיניו.

הוא ניער את ראשו מהמבט הבוהה של שורי והלחישה של רבקי 'יש לו ציורים ביד'

והרים את ידו לנפנף לשלום לקייל, קיילא שלו, ביתו הקטנה.
 

RU1

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

כולם הסתכלו עליו. הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך. הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.

אם היה מביט עליו בעיני הבשר שלו באותו הרגע, כנראה שהיה שואב רק ייאוש וחרדה, לכן הוא נשאר עם הגרסה שבעיני רוחו.

"אוקי דַאמִי", הוא מלמל לעצמו, כמו שתמיד עשה כשהיה לחוץ

"אתה חייו לתת את הנאום של החיים שלך, כי אם לא תשמיט פה את הלסתות של כולם, ישמיטו את הלסת של קייל בלווי של הפה, האף, העיניים ומה שנשאר מהשיער שלו. קלי קלות, בכלל לא מלחיץ, בקטנה, מי לא יכול לעשות את זה?"

בצורה מפתיעה, הביצים והעגבניות הרקובות שנזרקות לעברו מכל עבר מההמון המתפקע, לא שיפרו את מצב רוחו.

הוא כחכח בגרונו פעמיים לפני שנעמד לפני הפודיום המאולתר, קייל זקר לעברו שני אגודלים לעידוד מבעד לחורי הגליוטינה.





יומיים קודם לכן

היום התמזל מזלו של דאמי להתעורר בקרבת השוק, כך שהיו לו הרבה אפשרויות להשיג את מחייתו.

מאז שאיבד את הוריו לפני שנתיים, הוא הפך לנווד, כשבכל בוקר מחדש הוא לא יודע איפה יניח את ראשו לשנת הלילה היום. אפשר לקרוא לזה סוג של שגרה.

"ביטחון, יציבות ומשפחה תומכת זה לחלשים", לחש דאמי לעצמו בכל ערב כשהיה עובר בשדרות המגורים, הצחוק והחמימות המשפחתית בליווי ריח הארוחות המבושלות גרמו לליבו ולקיבתו לקרקר יותר מתמיד, כך ניסה לעודד את עצמו, לא בהצלחה מרובה למדי, אבל תמיד שווה לנסות.

"סליחה גבירתי" הוא פנה אל הקשישה בדוכן התפוחים.

"את מכירה כאן אדם בשם ג'ון סמית'?" בכוונה הוא בחר את השם הנפוץ ביותר שהכיר, אין פעם אחת בה הוא איכזב אותו.

"ימינה ושמאלה ברחוב הבא, ילדי" היא ענתה במהירות ופנתה ללקוח המתקרב.

"אני זקוק לכמות גדולה של תפוחים, בכמה מסתכם הדוכן שלך?" שאל האדון הגבוה.

"50 תפוחים בדיוק, אדוני" היא השיבה.

"49 למעשה" רצה דאמי לומר לפני שהוא וכיסו התפוח התרחקו מהמקום.

בעולם בו אדם לאדם זאב, צדק לא ישאיר אותו שבע. הוא לא מכנה את מעשיו כגניבה, אלא כהלוואה, הוא יחזיר את הכול ביום מן הימים, אולי, בגלגול הבא.

שטיחון קטן ומפואר לכד את עינו מהדוכן הסמוך, אחד כזה יפרנס אותו לזמן רב אם ימכור אותו במקום המתאים.

בזמן שהביט לכל הצדדים הוא שלף במהירות את ידו ולקח את השטיחון, הוא אל הצליח למשוך אותו, משהו הדביק אותו למקום. כשהרים את עיניו הוא ראה את ידו החסונה של בעל הדוכן אוחזת בשטיחון בצד השני.

"ג-נ-ב, ג-נ-ב" קולו הצווחני נישא ברחבי השוק.

דאמי חשף חיוך מובך מלא שיניים, ונמלט מהמקום בזריזות חתולית.

היום זה לא יספיק, הוא הגיע למסקנה ששמע את פסיעותיהם של שלושה שוטרים חסונים מאחוריו.

הוא הכפיל את מהירותו, פנה בחדות בסמטאות, נכנס בפינות צרות וקפץ מעל גדרות, אבל השוטרים היו מאומנים ממנו.

בהחלטה של רגע הוא פנה ימינה לסמטה ארוכה וחשוכה, בתקווה ששם השוטרים לא ימצאו אותו. הוא רץ בלי לראות לאן הוא הולך, קולותיהם של השוטרים התרחקו ממנו ובדיוק כשהתקווה נראתה באופק, כל מהירותו נבלמה בקיר לבנים, מבוי סתום.

ההתנגשות הייתה קולנית ותוך שלוש שניות הוא שמע את קולותיהם של השוטרים יותר ויותר מקרוב.

אין לאן לברוח, נראה שברור מי המנצח היום בשוטרים וגנבים.

בדיוק שנייה לפני שהושיט את ידיו לאזיקה, כדי למנוע מעצמו כאב מיותר, יד עלומה הגיע משום מקום ושלפה אותו משם.

חושך, עשן, ורעש בלתי נפסק, זה כל מה שהצליח דאמי לחוש כשנכנס אל המבנה שגאל אותו. הוא יכול היה לשמוע את קולות השוטרים מהדהדים הרחק ממנו באכזבה.

קופסה מוזרה, אותה לא ראה מעולם, בה לכודה אש הופיע כשני סנטימטרים מפניו, מובילה אחריה פנים קטנות ומצומקות עם שני עיניים חומות גדולות ובורקות.

דאמי קפץ אחורה בבהלה.

"אז, צעירצ'יק" הדמות התזזיתית שאלה אותו בגבה אליו.

"זה לא קצת מאוחר מדי בשביל להסתבך בצרות הערב?"

בזמן שדאמי ניסה לעכל את מצבו החדש, מושיעו כבר הספיק לטפס על סולם רעוע, לטפל במשהו לא ברור בתקרה, ובבת אחת החדר כולו נמלא אור.

עכשיו מקור הרעש ברור, היכן שלא הניח את עיניו, ראה דאמי גלגלי שיניים בכל הגדלים והצבעים שהסתובבו ללא הפוגה, ממלאים את החדר בעשן סמיך ומאובק.

החל משלוש פלטות מתכת עם ספוג בקצה ש נעו בצורה ספירלית וקרצפו את מגדל הכלים בכיור בסרט נע, דרך עמוד עץ ענק בעל שלושה להבים שהפיח רוח נקייה בחלל החדר, שום דבר בחדר סביבו לא היה כמו שהכיר, הכול זז ופעל בדרך מסתורית ומכושפת,, הוא לא יכול היה להתיק את עיניו מהמחזה.

"הי, פשפשון" צעק לעברו בעל הבית.

"כולא הזבובים עדיין בפיתוח, אז אני ממליץ לסגור את הפה" דאמי הנהן וסגר את לסתו שנשמטה.

"אה.. אדוני" הוא פנה אל הדמות המשונה ביותר שנתקל בה מעודו, הוא היה בגובהו בדיוק, למרות שדאמי היה רק ילד בן שלוש עשרה. על שיערו האפור והדליל עמדו זוג משקפיים ענקיות בכלות שלוש שכבות של עדשות בצבעים שונים. אל מותניו הייתה מחוברת חגורת עור עבה בה היו נעוצים כלי עבודה שונים, מחזיקה את בגדיו שהיו גדולים מאוד מכפי מידותיו.

"תוכל אולי לומר לי כיצד אוכל לצאת מהעיר בלי שאף אחד יראה אותי" האמת היא שלא הייתה לו ברירה, כי אם הייתה לא, לא היה פונה אל האיש, חזותו הפחידה אותו מעט.

"ומדוע שתרצה לעשות את זה?" מסתבר שגם הכיסא עליו ישב לא היה רגיל, מכיוון שבבת אחת קפץ האדון עם הכיסא מהקצה השני של החדר לעבר דאמי, מתבונן עליו בעיניים עמוקות וטובות.

"אה... אני והמשטרה לא בקשרים כל כך טובים" הוא גמגם את המשפט החוצה.

"הבנתי, יש לך הספקים צעירצ'יק, אתה יודע מה, גם אני עוזב את העיר הלילה, אלווה אותך" אשר יגור לו בא לו.

מה שהיה חסר לא ברזומה זה להיתקע עם זקן מטורלל שאי אפשר לצפות את הפעולה הבאה שלו.

"לא... אדוני, ממש אין צורך, אני לא רוצה להטריח, וגם, אני ממש ממהר, ייקח לך זמן לארוז את הכול".

"שטויות, שתי דקות ואני מוכן ליציאה, רק תן לי כמה שניות, ומומלץ שתחזיק חזק" דאמי הביט סביבו וחיפש דרך מילוט.

"להחזיק חזק במה" הוא צעק אליו, ולפני שהספיק לגמור את המשפט כבר הספיק לקפץ לחצר האחורית.

"מומלץ בגלגל הגדול על הקיר המזרחי.... רק, צריך, לשחרר, את, פו, המוט, העקשן, הזה, או, סוף סוף".

מבלי שיכל להתכונן לזה, הרצפה התחיל לרעוד, לעלות ולרדת, עד שבקול חבטה עמומה ארבעה גלגלים עצומים הופיע בארבעת דפניה החיצוניים של הבקתה.

הבית התחיל להידרדר לאחור, לעבר ירכתי הגבעה עליה היה ממוקם.

"אה.... אדוני, זה היה אמור לקרות" הוא צעק בפאניקה למבוגר שנתלה על החלון האחורי.

"וודאי פשפשון, תפוס את ההגה וסובב אותו שמאלה, שמאלה" דאמי חיפש נואשות אחר החפץ העגול. שברירי שנייה לפני שהידרדרו לנהר, תפס דאמי את ההגה וסובב אותו שמאלה, לא מאמין למראה עיניו, הוא נסע, בלי סוסים ובלי עגלון, אם חייו לא היו תלויים בהגה שלפניו, היה מרשה לעצמו להתעלף.

הבית המשיך להתגלגל בהמשך הרחובות הנטושים, מעיף בוץ ואבק לכל עבר, מזל שאין להם קהל צופים.

"ככה, פשפשון, מרגישים בחיים" הוא צעק אל דאמי כשהם מתקדמים במהירות מסחררת.

"כששמים אותם בקצה, חווים את כל מה שיש להם להציע"

דאמי ניסה להשיב את ליבו לקצב הסדיר, זיעה של חרדה זולגת על פניו, אבל בתוך כל החרדה, הוא התחיל להבין על מה הוא מדבר, הוא מעולם לא הרגיש חי יותר מאשר הרגע הזה. נותן את כל מה שיש לו, ויש לו הרבה מה לתת.

ברק עבר בעיניו כשהבין שלצד האיש הזה, הוא יוכל להיות מה שלעולם לא יהיה כנווד.

"אה.. אדוני, מה שמך בעצם, אם אפשר לשאול?" האדון כבר נכנס דרך החלון ותפס את מקומו לצד ההגה.

"אמ... תן לי כמה דקות להיזכר, כבר הרבה זמן לא השתמשו בו.."

הבזק של חמלה עבר אצל דאמי על האיש הבודד הזה.

"הו, נזכרתי, קייל זהו שמי, למרות שעבור חינוכך הטוב, אעדיף שתמשיך לקרוא לי אדוני. ושמך, פשפשון?".

"דאמי"

"דאמי... דאמי... זה שם מוזר, אני עדיין אמשיך להשתמש בפשפשון".

הוא היה בסדר עם זה, כל עוד בטנו תישאר מלאה בסוף היום.

"אה.. אדוני, חשבתי שמכיוון שאין לי משפחה או מקום לחזור אליו, רציתי, זאת אומרת אם זה אפשרי, לגור איתך כאן".

"להצטרף אלי לדירה הנאה והנעה שלי? יש לך אומץ פשפשון, מה בדיוק תוכל לתרום לי?"

"אה... אוכל לסדר קצת את כל החפצים".

"יצירות, צעירי, יצירות אומנות של קפיצים ומתכת, יבוא יום והעולם יהיה מוכן לכל הטוב הזה, ואז יעמדו בתור לקנות את המצאותיי, לבינתיים, תוכל לעזור לי למכור את הטריקים הפשוטים יותר כמו מספריים וקומקומים חשמליים".

שתי מיטות נשלפו מהקיר, וקייל נשכב על אחת מהם בבגדיו.

"אני תמיד מוכן לאורחים" הסביר בשעה שחילץ את נעליו, משקפיו וחגורתו והתכונן לשקוע בשינה.

"אה.. אדוני"

"כן פשפשון"

"האם אתה מכשף, אדוני?".

"אוי, מה שאנשים פרימיטיביים עושים למוחות צעירים, לא יקירי, אני משתמש בכוחות הטבע שחנן הבורא בעולמו ומתאים אותם לצרכי. אתה יודע, החשמל שגורם לליבך לפעול, יכול לגרום למים לרתוח מהר".

"אתה עומד להשתמש בי לניסוייך אדוני?".

"לכל הרוחות יקירי, ממש לא, להוציא חשמל מתפוח אדמה פשוט הרבה יותר".

בנימה מרגיעה זו, נרדם דאמי בביתו החדש.

"שני זוגות מספריים עבורך אדוני" וצפצוף הציפורים היו הרקע להתעוררותו של דאמי בבוקר.

"סליחה אדוני, לא שמתי לב לשעה" אמר דאמי בהתנשפות כשהוא מקפץ על רגלו השמאלית בניסיון לקשור את שרוכיו.

"הסר דאגה מליבך יקירי, הלוואי וכולם כמוך היו מבינים ששינה ביום היא הדבר המבורך ביותר, אז הייתי מצטרף אליך והיינו מנמנמים בנחת עד חצות, עד אז נֵאַלֶץ למכור בשעות הבוקר, אז תפוס לך עמדה".

הוא התחיל לחבב את האיש המוזר יותר ויותר.

"את מתעניינת בקומקום גבירתי? הו, כמובן, את הלקוחה הראשונה שלנו" קייל פעל בתזזיתיות כפולה להפעלת הקומקום, הוא הניח קערת תפוחי אדמה מחוברת לשלל חוטי נחושת.

"הוא מתרגש" הסיק דאמי.

השלושה הביטו בקומקום שרתח תוך 3 דקות בלבד, מי מהם בסיפוק, מי מהם בהתפלאות ומי מהם בחרדה.

הגברת התרחקה במהירות מהדוכן המאולתר כשכף ידה מונחת על מפתן ליבה.

"אני מניח שאינך מעוניינת" צעק קייל לעברה.

"נו טוב, אי אפשר לכפות את הקידמה" אמר בשאננות.

שלושים הדקות הבאות עברו עליהם במכירת זוגות מספריים נוספים, כשקול המון זועם קטע את השלווה.

"מוות למכשף!" הם שמעו את הקול מהדהד קרוב יותר ויותר.

כנראה הלקוחה הראשונה הלכה לחוות את דעתה בפני יושבי העיר.

"אתה יודע מה השעה פשפשון"

"אה... לא אדוני"

"אומר לך, השעה לברוח"

בהבזק של שניות הם קפצו לדירה הנאה והנעה עם כל מרכולתם, אך ההמון השיג אותם לפני שדאמי הצליח למשוך את הידית.

בעיניים כלות הביט דאמי בהמון שלקח את קילל הרחק ממנו, אזוק בשרשראות מתכת, לכיוון כיכר העיר.

הוא חייב לעשות משהו.




"פרקליטו של הנאשם יציג את דבריו" קרא שופט המחוז, לבן הפאה ושחור הזקן.

כולם הסתכלו עליו. הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך. הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.

אם היה מביט עליו בעיני הבשר שלו באותו הרגע, כנראה שהיה שואב רק ייאוש וחרדה, לכן הוא נשאר עם הגרסה שבעיני רוחו, בה קייל מציל את המצב עם רעיונותיו הלא שגרתיים בעליל.

"אוקי דַאמִי", הוא מלמל לעצמו, כמו שתמיד עשה כשהיה לחוץ "אתה חייו לדפוק את הנאום של החיים שלך, כי אם לא תשמיט פה את הלסתות של כולם, ישמיטו את הלסת של קייל בלווי של הפה, האף, העיניים ומה שנשאר מהשיער שלו, פו, בכלל לא מלחיץ, בקטנה, מי לא יכול לעשות את זה?"

בצורה מפתיעה, הביצים והעגבניות הרקובות שנזרקות לעברו מכל עבר מההמון המתפקע, לא שיפרו את מצב רוחו.

הוא כחכח בגרונו פעמיים לפני שנעמד לפני הפודיום המאולתר, קייל זקר לעברו שני אגודלים לעידוד מבעד לחורי הגליוטינה.

"גבירותי ורבותי, נכבדי כולם" (זה משפט שלמד מדודו בצעירותו)

"אתם טוענים שהאיש היקר שלפנינו, כישף את המים החמים תוך מספר דקות. ובכן, אני שואל אתכם, אתם אינכם מכשפים את האש באח כשאתם מדליקים אותה? אינכם מכשפים את גופכם כאשר אתם מזיעים ממאמץ? כוחות הטבע שברא הבורא סביבנו הם אדירים ומסתוריים, ורק מחכים שנחכור אותם, אדון קייל הנכבד רק עוזר לנו לעשות זאת, לא מכשף דבר, ולא פוגם בכבודם של בני הקהילה".

הקהל היה בדממה, הוא חשב שכבר השיג את שלו כאשר אחד מהאוולים שבקהל היה חייב לצעוק:

"מה הם סיבוני השכל האלו, מעולם לא שמעתי הוכחה מטופשת כזו".

הקהל נדלק כאש בשדה קוצים, האנשים צמאי הדם לא יתנו להופעה שלהם בכזו קלות.

דאמי לא ידע אנא יבוא עזרו, בגדיו כבר היו נראים כמו מטבל עגבניות וביצים, וכל הקהל חיכה לגזר הדין של השופט.

בחסות ההמולה, השתחל קייל דרך חורי הגיליוטינה שהיו גדולים בהרבה מכפי מידותיו ונעמד על במת הפודיום.

"רואים, אמרתי לכם שהוא מכשף, הוא יצא לבדו מהגיליוטינה" צעק אותו אוויל מרודך.

"הס" פקד קייל על קהל השומעים המרותק.

"בעבור טוב ליבכם, הניחו לילד המדומיין, לא נתתם לי אפשרות להסביר את עצמי, מאז ומעולם אני מגדל ומאלף גחליליות, חשבתי שהגיע הזמן לנצל אותם לטובת בני האדם, בניתי להם כלובים קטנים בתחתית הקומקום, ועם אורם וחום גופם המים מתרתחים במהירות".

ניצני הבנה התגלות על פני ההמון.

"ומה בדבר תפוחי האדמה?" שאלה הלקוחה הראשונה בקול חרד מעם הקהל.

"הו, זה האוכל המועדף על הגחליליות, ולגבי הגיליוטינה – אני ממליץ להתאים אותה לגודל הנאשם בפעם הבאה".

השופט לחץ את ידו של קייל כשהוא מנקה אותו מכל אשמה.

עשרות יחידות של קומקומים נמכרו כאות סליחה על הכפשת שמו הטוב, כל לקוח קיבל אזהרה מיוחדת שלא לפתוח את כלוב הגחליליות, או שייכווה.

"אדוני... אוכל לשאול אותך שאלה?"

"אחרונה להיום פשפשון"

"למה לא יצאת מהגיליוטינה מוקדם יותר?"

"ולהפסיד כזו הופעה טובה? בעד שום הון שבעולם".

הדירה הנעה והנאה התגלגלה הלאה להרפתקה חדשה.

סליחה על האורך ( :
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
יש צוואות ויש צוואות. אבל הצוואה של סבא רבא שלו, במחילה מכל אבות אבותיו בפרט, ומקייל בכלל, הזויה במיוחד.

"אל תעקם פרצוף", נוזפת בו אמא שלו בגבות זעופות. "אם זה מה שסבא שלי ביקש – אתה תעשה את זה בדיוק כמו שצריך".

"אבל יצחקו עלי!", הוא בועט ברגלו על הרצפה, ממש לא מתנהג כמו שצפוי מהבחור המגודל בן תשע עשרה שהוא, שתכף מחליף קידומת. "אני לא הולך לשאת הרצאה בפני כל כך הרבה אנשים", הוא מעולם לא אהב במות. "ועוד יותר לא ככה!".

"אתה חייב את זה לקייל!", אמא שלו לא עושה הנחות. "הרצאה של חצי שעה למען דור העתיד. עם מיטב הח' והע' שתמצא. ככה יוצרים גאווה".

"גאווה, גאווה", ראשו נע לצדדים. "נו שוין".

"אני מקווה שאת זה לא תדחף להרצאה, אלא אם אתה רוצה שבני הקהילה יעשו ממך סלוף".

"נראה לי שזה יקרה באוטומט כשאני אתחיל להתאמן על הגיית ח' וע' כמו שצריך".

"באמת כדאי שתתחיל", אמו מהנהנת. "הח' שלך נשמעת כמו חריקה של טרקטור והע' שלך מתה יותר מסבא של סבא שלי".

"אני אתכככככיל. אד הארב לא תכירי את ככככיים שלך".

"חיים שמעון נהרי!", אמא שלו לא אהבה את הבדיחה. "עוד פעם אחת תעשה צחוק מהצוואה של סבא שלי ומקייל כולה ואני אכריח אותך למתוח ארבע קילו ג'חנונים!".

"רק זה לא", חיים נבעת, מתחיל לסגת לכיוון חדרו. "אני על זה. קייל תהיה גאה בי כפי שלא הייתה מעולם!".

"יופי. תתאמן גם על הה' שלך. היא יותר מדי דומה לא'. גם הק' שלך על הפנים, היא אמורה להישמע כמו ג'! וכמובן אל תשכח לסיים בשיר מוצלח. אתה יודע מה השיר האהוב על אמא שלך, נכון?".

טריקת דלת עונה לה. חיים נשען על הדלת מצידה השני. הלך עליו.

*

האורחים באו מכל קצוות הארץ, לבושים קמיץ, עוטים כופיה, חלקם גם עם מאצ'ר. השולחנות ערוכים לעייפה, ריח סחוג וחילבה ממלא את האולם רחב הידיים, גובר על ריח הסלוף והלחוח. כולם מחכים לבן העשרים החדש שיתחיל בהרצאתו המלבבת. לאחריו יגיע מרק העוף. אחחחח, מרק עוף תימני אמיתי שבושל בסירי גדוד ענקיים. ואחר כך, אוהו, אחר כך – יוצא הגת. סליחה, הקאת.

"ובכן, רבותיי. או שמא נכון יותר לומר – ג'מעה נכבדת", חיים עומד מתוח על הבמה, משתדל לא להיפגש במבטי האנשים סביבו. "לתפארת גדולתה של קייל, ובטרם אדבר בגדולתו של סבי רבי ואקנח בשיר האהוב על אימי – שור ממעון קודשך, ברצוני לצחצח מעט את הגרון, מבחינתי, תוכלו לקרוא לחלק זה אופרה הקטנה. הרי היא לפניכם".

כולם מסתכלים עליו. הוא נושם עמוק ודולה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' וממשיך. הוא מדמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.

"חה חה חה חחחחחחחחחחחה", אף אחד לא זע.

"עה עה עה עעעעעעעעעעעעעה", כולם שומרים על כבוד המעמד. אחחח, איזה קייל.

"הה הה הה ההההההההההההה", כבוד להם. מעולה.

"אה אה אה אאאאאאאאאאאה", אין מדהים.

"קה קה -". סחוג מוטח בפרצופו. חילבה ושאר ירקות. אופס. סלוף אחד מכסה לו את שדה הראיה.

"חיים שמעון נהרי!", זה הקול של אבא שלו. האוזן שלו עולה באש פתאום, נמשכת הצידה עם כל גופו.

הלך עליו. סלוף כבר לא יעשו ממנו, זה קטן על הפאשלה שלו. עוד שנייה ישליכו אותו לסיר המרק, ולא. אין סיכוי שהוא מחסל את כולו לפני הטביעה. זה סיר לגדוד!

*

תודה לGPT על מתן ראשי תיבות הולמים לקייל – קהילת ייחוס לאומית.
 

ח.ד. וחלק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

כולם הסתכלו עליו. הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך. הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.

אבל מול צמד השוטרים חמורי הסבר, זה לא כל כך עזר לו. בלשון המעטה.
השניים התעקשו בתקיפות על כך שיש בידיהם צו מעצר ושהוא צריך להתלוות אליהם אחר כבוד.

נו באמת, מה הם חושבים לעצמם, האלה עם המדים המכוערים ועם האזיקים - המכוערים עוד יותר - שתלויים להם בחגורה, שהם יצליחו לאיים עליו? הם לא מצאו מישהו אחר להתחיל איתם?

שוין, כנראה לעולם לא יבין את יצורי האנוש האלו, שמתיימרים להיראות נורמליים אבל בפועל, מי כמוהו יודע עד כמה אינם כאלה.

הוא ייכנע הפעם, לא בגלל שאין לו כוח להתווכח עכשיו, אלא בעיקר כי נמאס לו מאלו שיורדים באורח קבע לחייו, אולי כעת, אחרי שילך איתם לאן שהם רוצים - יצליח סוף-סוף להיפטר מכל המציקים למיניהם.

ככל שהוא מתעמק לחשוב על כך, ההבנה מקבלת אצלו הסכמה גבוהה יותר.
די כבר! איך בן-אדם, סביר וסטנדרטי, יכול לנהל ככה את חייו? בגלל שקוראים לו 'חייקי' זו סיבה להתנכר אליו?
בגלל שיש מישהו שהכל הוא עושה למענו - האם משום כך אנשים לוקחים היתר להצר את צעדיו על כל צעד ושעל?

ודמעה קטנה נוטפת מעינו הימנית כשהוא נזכר בערגה ב'קייל'. האיש והאגדה. האדם והרוח.
אחח, את הכל יעשה למענו. את כל-כולו ייתן למען האיש הזה שעל פיו הוא צועד מאז יומו הראשון עלי אדמות.

נראה שאת השוטרים זה לא כל כך מרגש, היות והם דוחפים אותו בקשיחות לעבר הניידת שחנתה בסמוך, אינם מתייחסים לפליאותיו המופלאות ולהתפעלותו הפלאית והמפליאה.

טוב, כאחד שכבר שנים לא פגש בני אנוש מהסוג עימם הוא מתמודד כעת - קל לו יותר להבין שאין הם עומדים בסטנדרט הנורמלי הישר והרגיל.

הנה, אפילו קייל לא מעניין אותם. כמה שצרח וצווח בכל מיני אופנים שיש - הרי שהם לא שעו לתחנוניו אלא לא שהו לרגע ממרוצתם ומפזיזותם המוזרה בדרכם לניידת.

אויש, שוב אותה דמעה נטפה-לה מהעין. הוא עוד ילמד אותה לקח!
האידיוטים האלו אינם צריכים לחשוב שיש להם עסק עם איזה מוג-לב כלשהו שדמעותיו מצויות ונוטפות כל אימת שדבר-מה מרגש אותו.

כולם מסביב הביטו בו, נגרר אחר השוטרים כאחרון העבריינים, אבל כאמור - זה לא הזיז לו בקצה של ציפורן הזרת ברגלו. יתירה מכך - אם ייצא מכך משהו טוב, שקייל ייהנה ממנו בסופו של דבר, זה שווה את זה, יהי המחיר אשר יהיה.
הוא שמח להרגיש שוב, איך דמותו של קייל מעניקה לו עידוד ותמיכה גם ברגעיו הקשים.

חייקי גולדשטרייך כבר מזמן איבד את קשריו עם בני האדם. לפני שנתיים - אלו (הקשרים) היו מסועפים ומורכבים ביותר וככל יצור אנושי, גם הוא עשה הכל למען הסובבים אותו.

אבל כל זה נגדע באחת עם היוודע לעולם דבר התאונה המחרידה שאדם אחד נפגע שם בראשו וכתוצאה מכך איבד את שפיותו.

חייקי הופתע עד מאד לראות מול עיניו את הכיתוב מעל השער הגדול אליו הוכנס: 'מוסד פסיכיאטרי משקם ע"ש פרופסור ג'ון קיצטרון'. אך בזמנו, זה לא הפריע לו כל כך, אם המיטה שקיבל הייתה מספיק נוחה והאוכל היה מספיק משביע. אבל כבר אז הרגיש שכולם מתנכלים אליו ואינם נותנים לו מנוחה.

כך בילה שם באושר עם 12 כדורים שונים בכל יום. עד שהכיר את קייל.

באותו יום הלך לישון כרגיל, מוקדם יותר מכל חבריו לחדר, שחלק מהם אספו כוכבים מהאוויר שאיימו על שלום יושבי העולם והשאר הסתפקו בקולות מזוויעים ומחרידים שהקימו כדי לגרש את הכוכבים הנ"ל.

באמצע הלילה שמע קול בס שטלטל את כל ישותו: 'חייקייייי! חיייקייייייייייי!'
הוא זינק ממטתו באימה וראה דמות עטופת לבנים שעומדת ליד מטתו ונעה באיטיות עם כל קריאה שהיא קוראת:

'חייייקייייייייי!!'
.
אמא! הצילו! חייקי רעד בכל נימי גופו וזעק אל האיש בחרדה: "מה אתה רוצה ממני? את כל מה שתבקש אעשה אבל אנא, עזוב נא אותי ותן לי לנוח בשלום בלילה!"

כך התפתחה לה מערכת יחסים איתנה בין חייקי לקייל בעוד שהראשון מבצע באדיקות כל מה שקייל מבקש או מצווה.
פעמים רבות חייקי הצליח לדבר עם קייל אף באמצע היום. לראשונה הבין את אלו המוציאים קולות משונים מגרונם סתם-כך, לפני השינה.

כנראה גם להם יש מישהו קרוב שאף אחד אחר אינו יכול לראות.


וכשקייל ביקש ממנו לברוח - שום כוח בעולם לא מנע את הדבר בעדו.
הוא ניסה לבקש ממנו שאולי יניח לו מכיוון שבחוץ ישנם את אלו שמציקים לו בכל רגע נתון, אך הלה לא שת ליבו לכך והורה לו בתקיפות לעזוב את המקום.

ואכן, כחלוף חודשיים של תכנון קפדני ומקיף, הצליח חייקי להביט על גדרות המקום מן הצד השני. החופשי.
הוא המשיך לשמור על קשר קרוב ואמיץ עם קייל, צועד בדרכו ועושה ככל שהוא מבקש. תוך כדי חיפושו אחר מיטה ואוכל ברחובות.

אבל חששותיו התקיימו.
לא חלפו שבועיים מאז פגש בני אנוש 'רגילים' (קייל לימד אותו שאלו שבחוץ הינם שוטים לכל דבר ועניין ורק מייחסים לעצמם את התואר הזה) ואחד מודאג הביט עליו בחרדה, תפס רגליים וברח כל עוד נשמתו באפו, תוך כדי הקמת צרחות נוראיות שגרמו לעוברים ושבים לעשות בדיוק כמו אותו אחד.

הנה, רואים כמה טיפשים הם. רק ראו מישהו עושה משהו - וכבר עושים כמוהו.. לא ייאמן כמה זה מגוחך.. צדק קייל. כרגיל.

גיחוך, גיחוך - אבל המרדף הנוראי שהתפתח בינו לבין לבושי מדים גרמו לו לברוח ולהימלט מהשוק הומה-האדם לעבר מקום מפלט ומקלט. וכך, בעודו מנהל בריחה קשוחה מאנשים רעים בעליל שרדפו אחריו עם כל מיני אמצעים שממש לא הכיר, החל מאופנועים מאירים באדום-כחול ועד מרדף רגלי מטורף שהוציא ממנו את כל המיץ שעוד נותר בו, מצא את עצמו חייקי זועק וקורא לאהובו, קייל, שיבוא ויצילו מן המיצר שאליו נקלע באדיבות בני בלייעל החפצים ברעתו.

"קייל! קיייילללל!!!" צווח בגרון ניחר כל הדרך אל הרחוב הסמוך. ואז הוא מצא את מפלטו. היה זה בית רגיל למראה שממש קרץ לו להיכנס מאימת השוטרים. וזה מה שהוא עשה. הבית היה ריק מאדם אבל מלא בכל מה שצריך כדי לחיות.

או-אז שמע את קולו המושיע של קייל, שהורה לו בתקיפות להישאר במקום בימים הקרובים ולא לצאת מלבד מצבי חירום. הוא הבטיח לקיים, וקיים.

אך יומיים לאחר מכן, העירוהו משנתו קולות טרף של ממש שלבשו צורה של דפיקות מחרידות על הדלת, בליווי קריאות גסות: 'משטרה, לפתוח מיד, ולא - נפרוץ לבית!'.

טרוט עיניים ועייף משינה, ניגש אל הדלת ופתחה לרווחה.
איך שההיא נפתחה - מיד קפצו עליו רוגזם של השוטרים וגם הם בעצמם קפצו עליו וכבלוהו בעבותות למען לא יברח.

בדרכו אל הניידת ניסה להסביר להם כי ככל הנראה חלה טעות אנוש ואנוש שכן אינו עשה שום דבר רע אלא מילא בדייקנות אחר הוראותיו של קייל. אך השוטרים לא אבו לשמוע וגררוהו לעיני כל אל מכוניתם.

כולם הסתכלו עליו. הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך לצעוד אחריהם. הוא דמיין את 'קייל' בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.

וכפי שהורגל במצביו הקשים - גם בתחנה בה נעצר עד למשפטו, תמיד העלה את קייל לנגד עיניו ושאב עידוד ותמיכה.

כך גם היה במשפטו, שכלל אנשים רבים שחפצו לחזות בעצמם באיש שהצליח לברוח מהמוסד המפורסם לחולי נפש ע"ש ג'ון קיצטרון.

ושוב - בפעם האלף ושלש מאות ואחת, הגן חייקי בכל כוחו על מעשיו, ותלה אותם בקייל. שום דבר, טען, לא עשה מרצונו או מטיפשותו. הכול נעשה בתיאום הדוק ובהוראה מפורשת ממנו. הוא רק מילא אחר ציוויו באדיקות ובקנאות.

ואז השופט שאל את השאלה שאף אחד לא שאל עד כה:

קייל? מי זה קייל???

או-אז גיחך חייקי בקול גדול וקרא:
"חה! נראה לך תצליח לדעת מיהו?

מיטב המוחות מהטובים ביותר עמלים על השאלה ואף לא אחד הצליח לגלות זאת.
הנה תראו כאן בעצמכם:" הוא הצביע על המסך הגדול שהיה קבוע בבית המשפט.
"אתגר דו שבועי - מי זה קייל? אפילו מצוין כאן שאין לזה קשר לכרוב" חייך חייקי בחשיבות.

"ואם הם לא גילו - תרצו אתם לגלות?
פחחח... בחלומות!"

וכך זוכה חייקי והמשיך את חייו בטוב ובנעימים חופשי ומאושר. והעולם המשיך לשאול בתמיהה ולתמוה בשאלה:
.
"מי זה קייל?"...
 

חנש

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
יוצרי ai
ב"ה
מאז ומעולם הייתי ביישן, עם שלל מאפיינים נלווים לביישנותי, כאילו התקבצו כולם במטרה להילחם בי.
גוון עורי הבהיר וההסמקה המודגשת, תמיד הופיעו ברגעים המכריעים כדי להסגיר אותי. אפילו רעד קל בשפתיים היה מלווה את דבריי.
העדפתי להסתגר בתוך עצמי. מה לי ולדיבור בפני קהל? מה לי ולפרסום?
אבל לעיתים היה בלתי נמנע שיתפתח מחזה אשר לא השאיר את הסובבים אדישים – ואני, כמובן, הייתי במרכזו. המעמדים הללו, כצפוי, לא הוסיפו לי נקודות זכות.
ככל שברחתי מהצורך להתבלט, כך נוצרו מצבים שלא השאירו לי ברירה אלא לחוות שוב את תחושת הבושה, את הגוש החונק בגרון ואת חוסר האונים המתסכל.
יום אחד פגשתי את קייל, בחור כריזמטי במיוחד, ועיניי נשאו אליו במעט קנאה. איך זה שהוא לא צריך לחשוב פעמיים לפני שהוא מדבר מול קהל?
יום אחד אזרתי אומץ וניגשתי לקייל. כבר היו לי מספיק בושות; מה זה משנה אם תתווסף עוד אחת? אני פשוט חייב להבין איך הוא עושה את זה.
"אאאתתה... יכוללל להסססביר לי משהו?" התגמגמתי בהססנות.
לפעמים הנפילה היא גם חבל ההצלה שלך. אני חושב שרק מתוך רחמים קייל העניק לי את תשומת לבו.
הוא הקשיב וייעץ לי.
"אתה כל הזמן חושב על עצמך," הוא אמר, "איך אני נראה בעיני אחרים? מה אחרים חושבים עליי? המחשבה הזאת משתקת אותך. היא מפריעה לך עד כדי כך, שאחרים אכן חושבים עליך דברים שהיית מעדיף שלא יחשבו."
הוא הוסיף: "אני מציע לך לנסות לחשוב שאתה מישהו אחר, כאילו אתה מתבונן בעצמך בגוף שלישי: 'הוא מדבר', 'הוא חושב', 'הוא מבין'. כשתוריד את הלחץ מעצמך, תוכל להביע את עצמך יותר בחופשיות."
פתאום שמעתי את קולו הבוטח של קייל קורא: "חברים, כנסו לכיתה! הוא רוצה לומר לכם משהו."
לרגע הרגשתי בלאק-אאוט. מה אני רוצה להגיד? מי אני בכלל? הרגשתי איך הדם עולה לי לפנים, והפכתי כולי לאדום.
קייל הביט בי ואמר, "אתה זה הוא, זוכר?" וחייך.
נשמתי עמוק וניסיתי לאמץ את הדמות החדשה.
כולם הביטו בי. עצמתי עיניים לרגע, ודמיינתי את קייל – את הביטחון, את השקט.
דמיינתי שאני זה הוא.
כולם הסתכלו "עליו". "הוא" נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך.
"הוא" דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.

"אני רק רציתי לומר לכם," אמרתי, "שאני זה הוא."
הסתכלתי סביבי, וכולם הביטו בי כאילו יצאתי מדעתי. אבל בפעם הראשונה בחיי, לא היה אכפת לי בכלל.
 
נערך לאחרונה ב:

הטעם המושלם

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
יש אנשים שלא מסוגלים, מה יש?
אם כולם הולכים גם קטוע הרגליים יילך?
אם כולם מדברים, גם האילם ידבר?
אז כן, הוא לא מסוגל.
גם אם כל הציירים מציגים את יצירות הפאר שלהם בתערוכה, הוא לא! לא מסוגל. בדיוק כמו האילם והפיסח.

"שון, מה זה?" לקייל יש חוש מיוחד למצוא אותו בכל מצב ובכל מקום. גם אם הוא בקצה הבית, היא תמצא אותו בסוף.
"לא קשור אלייך" קייל חמודה, אבל לשון אין עכשיו גרם אחד של סבלנות לחקירות ולתוכחות.
"אבל אתה נראה עצוב בגלל מה שאתה מחזיק ביד", לילדים קטנים יש את הכוח לסחוט ממך הכל במתק שפתיים. גם מה שחשבת שבחיים לא תגיד להם- בסוף זה ייצא.
"יש תערוכה עולמית של ציירים ידועים מכל העולם." הטון של שון היה סתמי ולא מתלהב.
קייל לא התרשמה מהטון שלו. דמיונה כבר נשא אותה אל התערוכה, ואל עשרות הציורים של אחיה האהוב.
"אתה, אתה תהיה ממש ממש עשיר, ולם יקנו ויקנו ויקנו ו---ככככככככל הציורים שלך ילכו לאנשים ולך יהיה מלאנטות של כסף לקנות את כללללל החנות של הסבא מוקו" שון כמעט לא נשמה מהתרגשות, היא מבחינתה כבר ביום שאחרי התערוכה, אחותו של מי שקנה את כל חנות הממתקים, משאת נפשם של ילדי השכונה.
"קייל" נצנץ רעיון במוחו של שון, "מה למה את רוצה שאני אקנה את החנות של הסבא מוקו"?
העיניים של שון נעשו חולמניות "אתה תביא לי מלא מלא ממתקים כי רק אני אחות שלך, ואני יביא לכלללל מי שתהיה חברה שלי".
שון נשבר סופית. כן הוא יכול! שום פחד קהל או יד קטועה לא ירתיעו אותו. אם אחותו יכולה גם הוא יכול.
******
שבוע לאחר מכן

שון על הדוכן הריק. כן- הוא לא חשב שהוא יכול.
היה בטוח שבזמן הזה הוא יישב בבית, נושא עיניו בערגה אל חבריו היוצאים על שלל מכובד, ורק הוא לא.

אבל- אם קייל יכולה- גם הוא יכול!

נכון, כולם הסתכלו עליו, על ידו הקטועה, אבל הוא- נשם עמוק, עשה פצוף של מה איכפת לי, העלה בעיני רוחו את קייל, וידע- אם היא יכולה לנסות שוב ושוב למצוא את אותה חברה שלא תסתכל על גלגלי הכסא אלא על הילדה הטובה שבתוכה- הוא יכול! אדם בן עשרים מסוגל למה שילדה בת שבע מסוגלת!
 

סגול לילך

משתמש רשום
כתיבה ספרותית
כולם הסתכלו עליו. הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך. הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.

קייל. הדמות האחרונה אותו ראה, ויוכל לראות. גם כי קייל, האדם אותו העריץ, מת מול עיניו, וגם, כי עיניו שלו, מתו באותו הזמן, ביחד עם קייל שמת.

׳׳בבקשההה׳׳ הוא, אחיה, צעק וצרח. ׳׳תתנו לי ללכת! רק הלילה הזה. וזהו. בבקשה׳׳ הוא ממש התחנן. בעט והפך כל מה שיכל. לא עניין אותו, המבטים שכולם, כל בני הבית שבטח מביטים בו עכשיו. לא מרגש אותו כלום. הוא מתגעגע לקייל. מתגעגע אליו, וחייב ללכת אליו ע כ ש י ו.

׳׳אי אפשר׳׳ אביגיל אימו, אומרת בסבלנות, בפעם האלף. ׳׳לילה עכשיו, ומסוכן להסתובב לבד בחוץ. ועוד לישון בבית הקברות׳׳. היא נאנחת. כמעט ובוכה בעצמה. מאז שקייל מת, אחיה לא בן אדם. הוא השתגע. והיא כמעט משתגעת בעצמה.

׳׳רק הלילה. מבטיח׳׳. ומקווה לקיים. אחיה חושב לעצמו. ׳׳שמישהו יבוא ללוות אותי. יהיה בסדר׳׳. הוא נרגע לרגע. מתלהב מהרעיון של עצמו.

׳׳מלווה אתה חייב בטוח׳׳. אבא שלו אומר כמובן מאליו. הילד לא רואה בעיניו, מאז הפציעה שלו, ואין לו דרך ללכת לבד ללא עזרה. ׳׳אבל מצטער חמוד, זאת לא אופציה. אתה ישן הלילה בבית ובמי--׳׳

׳׳אבא!׳׳ אחיה קוטע אותו. ׳׳אני לא חמוד. אני ילד גדול!! עוד מעט בר מצווה׳׳ הוא אומר, ומראה לכולם כמה הוא לא נראה ׳כמעט בר מצווה׳. עיניו נפוחות מבכי, קולו כבר צרוד, ומיטתו מבולגנת והפוכה. כמו כל החדר שלו בערך. והחיים שלו מאז שקייל מת.

אביו מתיישב לידו במיטה. מנסה לדבר אל ההגיון של הילד. אביגל מסתכלת מהצד. כבר מיואשת. ׳׳מה זה יעזור אם תישן כל הלילה ליד הקבר של קייל?׳׳ ידו נשלחת לנגב את לחייו של הילד. הוא ניתרע לרגע. הילד חם מאד. ׳׳יש לך חום, אחיה?׳׳ הוא שואל ברכות.

׳׳לא, אני בסדר׳׳ הוא שולל מיד בראשו. ניזכר בקייל, הוא אף פעם לא התרגש מחום. גם הוא לא מתרגש מיזה. ׳׳ואולי זה לא יעזור לקייל. אבל זה יעזור לי׳׳ הוא מסיים בלחישה. נאלץ להודות שזה הלב שלו שמושך אותו לשם. הגעגוע.
הוא נזכר בימים שקייל היה כמו אח שלו הגדול. ישן לידו בחדר, מאז שעזב את ביתו, אחרי שהקשר שלו עם הוריו רק הלך והתחלש. הוריו התייאשו ממנו, מהתעלולים, השטויות והדברים המסוכנים שעשה, ולא הסכים לעצור או להקשיב להם.

קייל אומנם היה גדול ממנו בכמה שנים, מה שלא הפריע להם. להפך. קייל נהנה מהערצה של אחיה אליו, ואחיה נהנה מהיחס של קייל הגדול, הגיבור, והכריזמטי, אליו.
הכריזמה של קייל, מסתבר, היה הגורם למוות שלו עצמו. ולעיורון של אחיה.
ערב אחד, קייל שכנעה את אחיה לצאת איתו למסע רכיבת סוסים בשטח הפראי. רק שנייהם והסוס. אחיה הסכים.
הם גנבו בשקט סוס לאחד השכנים, את הסוס הגדול והחזק ביותר שראו, ויצאו לדרך. קייל טיפס בזריזות על הסוס.
עם אפס ידע, והרבה אומץ, הוא התחיל לרכב על הסוס המסוכן. לאחרי כמה דקות, כשהם כבר התרחקו מעייני אדם, לעבר היער הסמוך, הסוס, אחוז ביידי אדם לא מיומן, החל משתגע. הוא בעט לכל עבר. קייל המסכן עף מהסוס, והוטח על הסלעים הקשים. שם, באופן טראגדי הוא מצא את מותו. אחיה לעומתו, התעוור בשתי עיניו, כתוצאה מבעיטה בפניו, ונפילה על פניו שספגו מכה חזקה.

ואחרי כל זה, אחיה יושב שם במיטה, בוכה ומתחנן. רוצה ללכת לקייל. להיות איתו. הוא חסר לו, מאד.
הוא גם חייב לדבר עם קייל. חייב. להגיד לו שהוא סלח. ממזמן הוא כבר סלח לו.

׳׳טוב׳׳. אביגיל משתכנעת. ׳׳אני אלווה אותך. ניהיה שם הלילה ביחד.׳׳ היא הולכת בכניעה לארגן להם תיק לדרך.
כמה שלא אהבה אף פעם את קייל, אין לה ברירה. אחיה אוהב אותו כמו אח שלו, והוא הזיכרון האחרון שלו בחיים בהם עוד ראה. אוייי קייל. איזה שובב היית, תראה מה גרמת לעצמך. רק שאחיה לא ימשיך את דרכך, היא לא תעמוד בזה. מחילה.
אויייי קייל.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ת'

קסט תִּקְרַב רִנָּתִי לְפָנֶיךָ יי כִּדְבָרְךָ הֲבִינֵנִי:קע תָּבוֹא תְּחִנָּתִי לְפָנֶיךָ כְּאִמְרָתְךָ הַצִּילֵנִי:קעא תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי תְּהִלָּה כִּי תְלַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:קעב תַּעַן לְשׁוֹנִי אִמְרָתֶךָ כִּי כָל מִצְוֹתֶיךָ צֶּדֶק:קעג תְּהִי יָדְךָ לְעָזְרֵנִי כִּי פִקּוּדֶיךָ בָחָרְתִּי:קעד תָּאַבְתִּי לִישׁוּעָתְךָ יי וְתוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי:קעה תְּחִי נַפְשִׁי וּתְהַלְלֶךָּ וּמִשְׁפָּטֶךָ יַעֲזְרֻנִי:קעו תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי:
נקרא  5  פעמים

אתגר AI

בעלי חיים בראשי תיבות • אתגר 134

לוח מודעות

למעלה