סיפור בהמשכים דמעה דוממת / חלק ג' ואחרון בס"ד

shevi123 · 21/10/24

מועדים לשמחה!
חיכיתי קצת כדי שיהיו פרקים מוכנים ברצף, מעלה אותם כרגע במתכונת של פעם בשבוע/שבועיים בס"ד.

תקציר: אפי כרגע נמצאת במסגרת של אשפוז בייתי.

לפרקים הקודמים:
חלק א
חלק ב

shevi123 · 21/10/24

בס"ד
פרק ע'

הנייד רוטט שוב, אני שולחת יד והופכת אותו. מייחלת לחזור לשינה שנקטעה. עברו כמה דקות ואולי קצת יותר והוא שוב רוטט. מעצבן. מגששת אחריו. לוחצת ארוכות על הלחצן האדום. היה לי יום צפוף אתמול. מותר לי לקחת קצת חופש. מסתבר שלא כולם חשבו כך.

כשהתעוררתי לקראת הצהריים, המתינו לי הודעות בתא הקולי. אחת מהן ממספר לא מוכר, לקחתי אויר ונכנעתי לה.
'היי, אפרת. כאן ורד, העובדת סוציאלית של מערך האשפוז, אני מנסה ליצור איתך קשר כדי לקבוע פגישה, תחזרי אלי בבקשה'.

אני לוקחת שוב אוויר. התחילו להימאס עלי הפגישות הצפופות. ככה זה יהיה כל הזמן?!
אני מעדיפה להתעלם מזה כרגע. מחפשת משהו לאכול לארוחת בוקר או צהריים או מה שזה לא יהיה. עושה סיבוב קטן בבית. מנסה להרגיש אותו. שהוא שלי. פרטי. לא בית וועד לכל אנשי המקצוע.

הנייד רוטט שוב. ארי.
"הכול בסדר, אפי?", הוא נשמע דאוג. "אני מחפש אותך כל הבוקר, וחיפשו אותך גם מהמוקד. העובדת סוציאלית לא מצליחה ליצור איתך קשר. מה קורה?".

"קורה שנמאס לי", אני צונחת על כיסא. "יש לך מושג כמה כוחות צריך בשביל כל הצוות הזה? וכל פעם זה היכרות מחדש ולספר את כל תולדות חיי. דיי, נמאס לי. מבחינתי מוותרת על הסוציאלית וכל השאר. באמת שאני לא חייבת אותם".

הוא שותק שתיקה ארוכה.
"אתה יכול לעשות לי טובה ולומר להם את זה?".
הוא נאנח. "לא ממש. זה לא בדיוק הבחירה שלנו מי יהיה בהרכב ומי נחוץ ומי לא. תני אימון, אפי, שלא סתם מעסיקים שם אנשים. תני צ'אנס לעזרה במקסימום. זאת השקעה לטווח ארוך. לא שווה?".

אני שותקת. מרגישה קצת כמו נערה בגיל ההתבגרות. אבל לא אכפת לי.
"טוב, נראה".
"אז תחזרי אליה?" הוא מתעקש.
"אני אשתדל", קשה לי לאכזב אותו. קשה לי להשאיר אותו חסר אונים. קשה לי להיכנע. הכול נהיה קשה ובלתי אפשרי עד מחנק.

כשהיא מתקשרת שוב, אני עושה נשימות ועונה לה כשהיא כבר כמעט מתייאשת.
"הו, איזה יופי שאני מצליחה לדבר איתך", היא נלהבת, "אני כבר רוצה להיפגש איתך. להכיר. מחר בעשר זה אפשרי?".
"נראה לי שכן", אני מריצה בראש את הפגישות הנוספות.
"יופי, אז ניפגש". היא מרוצה.

העיקר שכולם מרוצים. מה זה משנה שיש באמצע מישהי שצריכה לרצות אותם? וממתי נהייתי מרירה כל כך? לא מבינה מה עובר עלי. למה הכול נהיה מתיש וכבד כל כך.

כשענת מתקשרת, אני אפילו לא מנסה להיות נחמדה. היא מציגה את עצמה כמרפאה בעיסוק. נשמע לי גרוע ולא קשור אלי משום כיוון. היא מציעה יום ושעה ואני אפילו לא בודקת. רק רושמת לעצמי ומהנהנת. עוד מישהי.

קצת לפני השינה, אחרי שרוקנתי עוד תא בקלמר החדש, אני מציצה בכול אופן בפגישות של מחר. בשעה תשע תגיע ורד, הסוציאלית. ומיד אחריה בעשר תגיע ענת. אני מרגישה פתאום קצה של סקרנות שמבצבץ. שואל מה יהיה לה למכור לי בשעה שלה.

בוקר.
שוב שעון מעורר שקם לתחיה, מתווה לי סדר ים חדש. שוב מרגישה כל איבר וגיד שמתנגדים לתהליכים מייגעים שנכפים עליהם.
שוב מזכירה לעצמי מטרות ורווחים. מנסה להיתפס בהם, לפחות בקצה.
אני מספיקה קפה ופרוסת עוגה שמישהו קנה פה. והדפיקות שולחות אותי לדלת.

אני מציצה בקוקר, גברת צעירה ונמרצת עם עיניים יוקדות עומדת שם, זקופה, מרשימה. אני לוקחת נשימה עמוקה, שולחת יד אל הסוגר ופותחת לפני שהיא מספיקה לנקוש שוב.

"היי", היא שולחת חיוך רחב, "נעים מאוד, איפה את מעדיפה שנשב?"
אני מציעה לה את הספה ומתיישבת בכורסא לצידה.
"אז אני ורד, ואשמח ללוות אותך בתקופה הקרובה. אשמח לשמוע ממך קצת על מה שאת עוברת, אפרת".

אני שותקת. מנסה להתארגן, לסנן, להחליט מה יעבור ומה ימתין להזדמנות אחרת.
ורד שותקת אף היא, עיניה מעודדות אותי.
"אז ככה", הקול שלי רועד, שלא במפתיע. המילים יוצאות ממני אחת אחת, מספרות את הסיפור שלי במילים קצרות וכבידות כל כך. אני מתפללת שלא אבכה. לא מוכנה להשפלה הזו.

"זה בסדר גם לבכות", אומרת ורד, כמו קוראת את מחשבותיי, "זה בסדר וזה אנושי. חבל לבזבז אנרגיות מיותרות על דברים פחות משמעותיים. אנחנו רוצות להשאיר אנרגיות לדברים החשובים באמת. לא כך?"

הדברים החשובים באמת! אני מתנשפת, גברת ורד היקרה, שוצף דמי, את לא תקבעי לי מה הדברים החשובים בחיים! ואם כל חיי עבדתי קשות על הנראות שלי, קברתי ים של רגשות ודמעות כדי שאף אחד לא ידע ולא ירגיש כלום. את לא תבואי ותגדירי לי שזה לא נחשב דבר מהותי.

פתאום כל החשק המינימלי שעוד היה קיים, התנדף.
"רוצה לשתף אותי מה עובר לך בראש?" היא שואלת בנחמדות.

אני לא ממש מעוניינת. או יותר נכון – ממש ממש לא. אני מאלתרת מהר מילים אחרות והשיחה ממשיכה כמו אוכל ללא מלח. אני משתדלת לא להעיף מבט בשעון. רק מתפללת שכבר תעבור השעה.

"יש משהו שמפריע לך או שהיית רוצה לדון עליו?"
אני מנסה לחשוב, "כן", אני פתאום מתעוררת. "קשה לי עם זה ששיבצתם לי אח. לא תמיד נעים לי לשתף ואני מרגישה שזה מגביל אותי".
"אני מבינה אותך ממש", היא הגיבה באמפתיה ופתאום נראתה ידידותית יותר. "היינו בשמחה משבצים לך אחות, רק שבאזור המרכז יש לנו רק אחים כרגע".
נשפתי.
"מבינה שזה מתסכל", היא הדהדה אותי, "תנסי בכול אופן מה שאת יכולה. ויש לך את ד"ר יעל ואותי, אנחנו ניפגש פעמיים בשבוע ונדבר. ויש גם את ענת – היא מקסימה. מתי אתן נפגשות?".
"מיד אחרי הפגישה שלנו, בעשר".
"יופי, אני שמחה לשמוע. אז אולי נקצר קצת את הפגישה שיהיה לך זמן קצת לנשום בין לבין". היא הכניסה את הקלסר הדק לתיק.

"היה נעים להכיר אותך, אפרת", היא נעמדת ומביטה בי בעיניה היוקדות. החיוך שלה התרחב והיה נראה אמיתי ממש. משהו בי התרכך עוד קצת. מתחתי שפתיים.
"אני אהיה איתך בקשר ונקבע לפעם הבאה, בסדר?".
"תודה", מצאתי את עצמי לוחשת.
"תודה לך, יקירתי", היא נפנפה וכבר הייתה מעבר לדלת.

שוב נשימה. ועוד אחת. אז בסך הכול היה בסדר. הכול טוב, אפי. תירגעי. שחררי מחסומים. חבל על האנרגיות – צלצלו בי מילותיה של ורד. אז בסוף התחברת אליה, אה? סנט בי קול קטן. אבל לא היה לי זמן לענות לו. הייתי צריכה להתארגן ולרוץ לשתות קפה לפני שענת תגיע.

מגבת · 21/10/24

ברוכה השבה אפי, התגעגענו..

CN · 21/10/24

ב"ה

תודה שבי על הסיפור הרגיש והמיוחד הזה.
ותודה שאת לא מתייאשת ממנו, וממשיכה למרות הפסקות ארוכות. את נותנת לנו ולאפי תקווה

shevi123 · 3/11/24

בס"ד

פרק ע"א

הפעם אני מספיקה רק קפה, העוגה נשארת מיותמת כשהדפיקות בדלת מזניקות אותי בפעם השנייה לדלת.

אני פותחת את הדלת לאישה לא צעירה, עיניים בורקות ושיער כסוף.

"אז את אפרת", היא בוחנת אותי בחיוך. "נעים מאוד. איפה את מעדיפה שאשב?", היא חוזרת על השאלה הקבועה.

אנחנו מתיישבות והיא מבקשת לשמוע עלי. אני כולאת פיהוק שמאיים לצאת. כמה פעמים עוד אחזור על עצמי? מספרת לה בקצרה ממש. מרחיבה עוד קצת כשהיא מבקשת. ומחכה לשמוע מה יש לה לומר.

"אז אני מרפאה בעיסוק כמו שאת יודעת. בריפוי בעיסוק אנחנו מתמקדים בתחומי העיסוק שלך, בתחומי העניין ומפתחים אותם. מה את אוהבת לעשות, למשל?".

"כרגע? כלום".

"מה אהבת לעשות בעבר?", היא לא מתייאשת.

"אומנות", אני אומרת בלי להסס.

"מהמם", היא מתלהבת, "מה למשל?".

"לא משהו מסוים. פשוט ליצור דברים, לצבוע, להתנסות בחומרים שונים. כל מה שקשור ליצירה ואומנות".

"יופי", היא ממש מרוצה. "אני הבאתי איתי כמה דברים אבל אם יש לך בבית משהו מסוים שאת אוהבת נוכל לעבוד עליו".

"לא עולה לי משהו מסוים". ובעיקר אין לי כוח לחפור בארון שירות הגדול ולחפש שם.

"בסדר", היא זורמת. "אז בואי נתחיל עם מנדלות, ככה ברגוע, אצלי זה מתכון בדוק לרוגע וסדר בראש".

אני בוהה בתדהמה בחוברת הצבעונית שהוציאה, בעפרונות הצבעוניים ובלורדים. זה באמת מה שהיא מתכוונת שנעשה? מרגישה כמו ילדת גן שבאים להעסיק אותה עם חוברת צביעה.

אני נעה על מקומי בחוסר נוחות.

"לא מוצא חן בעינייך?", היא קולטת מהר.

"אהמ, רציתי לשאול אותך משהו שהציק לי", אני פולטת מהר לפני שאתחרט.

"בבקשה", החיוך שלה שוב מתרחב והיא מניחה את המשקפיים שלה על השולחן.

"ריפוי בעיסוק זה לא מיועד לילדים או לקשישים?" אני נועצת בה מבט חד. "אני מרגישה מוזר עם ההתעסקות פה במנדלות וצביעה, אני בדיכאון, אבל לא ברמה נמוכה". זהו. שחררתי.

היא מביטה בי בעיניים רכות ורוכנת מעט קדימה. "טוב שאת שואלת. כי זה ממש לא כך".

"באמת?" אני פולטת.

"ממש כך. אם את רוצה אקריא לך במדויק את ההגדרה", היא מוציאה מחשב מתיק הגב שלה, מקישה במהירות מפתיעה, מרכיבה את משקפי הקריאה שלה ומקריאה, "ריפוי בעיסוק הוא מקצוע ממקצועות הבריאות ומטרותיו הן השגה, שימור והשבת האדם לתפקוד בעיסוקים המשמעותיים עבורו". היא מסירה את המשקף ומתעניינת – "זה בסדר? מרגיע?".

"כן", אני מהנהנת בשקט. קצת מופתעת.

"כרגע אנחנו מתעסקות ביצירה ותראי איך תוך כדי זה מתפתח לעוד תחומי עניין. היום גם מאוד מקובל לצבוע גם כמבוגרים, יש לי אחות למשל שכל יום היא חייבת זמן צביעה, ככה זה מסדר לה את הראש והמחשבות ונותן לה רוגע. אז בואי תבחרי לך מתוך החוברת ותבחרי באיזה צבעים את מעוניינת לצבוע. זה יעשה לך טוב, תאמיני לי".

אני נוטה להאמין. משהו בטוב שקורן ממנה משכנע אותי.

אני בוחרת דף ולורדים דקים ושוקעת בצביעה. מופתעת שוב. באמת מרגישה טוב יותר, קלילה יותר, מנותקת מהמחשבות המעיקות.

"ככה זה", מפזמת ענת, "כשהראש עסוק בדבר מסוים, אין לו אפשרות גם לחשוב במקביל. ולשם אני חותרת. שתהיה לך תעסוקה טובה שתיתן לך שקט לפחות לפרק זמן".

אני מסכימה איתה. שמחה שנתתי לה צ'אנס וקבעתי איתה.

"נשאר לנו עוד קצת זמן", היא אומרת ומהרהרת, "אולי נעשה סיור קטן בבית?".

אופס, הלב שלי קופא. עד עכשיו הפגישות כולם התנהלו בסלון. גם ככה החדירה לפרטיות הייתה קשה לי. אז עכשיו לעשות לה סיור? ועוד במצב שהבית נראה?

הסומק מציף אותי כשענת ממתינה לתשובה. אני מהר מאוד מבינה שהשאלה הייתה רטורית ואני מהנהנת בראשי. 'יאללה אפי, תזרמי'. נשימה עמוקה ואני מובילה אותה למטבח, היא סוקרת את ערימות הכלים, השוקו שנשפך, שאריות האוכל על השולחן והרצפה מעוטרת הכתמים.

היא מהמהמת לעצמה ואנחנו ממשיכות לחדרי הילדים. המצב שם לא מלבב במיוחד. היא מעוניינת לראות גם את חדר השינה, האמבטיה וחדר השירות. הסומק שב וכובש אותי כליל.

"טוב", היא אומרת, "נראה שיש פה עבודה לשבוע שלם. ואני מגיעה רק פעם בשבוע, אז אולי נתחיל עם האמבטיה, נמיין את הכביסה ונעשה סדר כללי".

אני מהנהנת, מבוישת. מעולם לא הכנסתי אנשים זרים לבית כשהוא לא היה במיטבו. בטח לא כדי שיתבוננו היטב בבלגן ויעזרו לי לסדרו. בחוסר ברירה אני פונה לערימות הכביסה, ממיינת, דוחפת אחת מהן למכונה ומפעילה. בכל אותו זמן עומדת ענת בפתח, נשענת על המשקוף ומתבוננת. שולחת מדי פעם הערות מכוונות. אני פונה להוציא את הכביסה מהמייבש כשקולה עוצר אותי – "איפה הגיגית?".

נו, באמת. גם את זה אני אמורה לדעת? בטח מסתובבת באחד החדרים. "זה בסדר, אני מסתדרת עם הידיים". אני עונה בקצרה.

אבל היא לא מרוצה. "בצורה כזאת יכולה הכביסה ליפול לך מהידיים. תמיד עדיף לעבוד מסודר". היא ספק ממליצה, ספק פוקדת.

אני נושכת שפתיים ובולעת דמעה. ממהרת לחדר השינה עם הערימה שנותרה שלימה להפליא.

"נעבור עכשיו לארון ולשיש", היא מחכה לי כשאני חוזרת, "מה עושה K300 ליד הכיור? האם אתם מצחצחים שיניים אתו?"

אני שוב נושכת וממקמת. וכך פריט אחר פריט מקבל הכוונה מדויקת. שוב מתכופפת ושוב מסדרת. מרגישה את גבי הכואב מתנגד בתוקף. הוא רגיל לפינוקי עמינח רוב היום. מה לו ולעבודה שכזו?

אבל בתום הזמן שהוקצב, חדר האמבטיה הפך לחדר נעים ומסודר. נותר לי לשפשף עיניים ולהאמין שאני עשיתי את זה. לבד. למרות הכול!

מחכה לתחושת סיפוק אבל זו לא מגיעה. היא מבקרת רק אצל ענת שמודיעה בעליצות שאין לתאר את ההבדל ובעלי בטח יהיה המום מהמראה. אני מהנהנת בסתמיות ותחושה חמוצה מזדחלת לי במעלה הגרון.

"זה בעיקרון עבודתה של סומכת, מאמינה שבהמשך יצמידו לך", היא מוסיפה.

ואני יודעת באותו רגע שלעולם, לא משנה מה יקרה, לעולם לא אסכים לליווי של סומכת. השפלה כזו יכולה להיות רק פעם בחיים -לא מעבר.

ודבר נוסף אני יודעת, שזו הפגישה הראשונה והאחרונה של ענת. יותר לא אסכים להתפתות לדברי החלקלקות שלה. ולא של אחרת שתהיה במקומה. מחכה שהדלת תיסגר רק כדי להיכנס לאמבטיה המסודרת, לנעול אותה ולצנוח על הרצפה.

כשארי הגיע, חיכתה לו אמבטיה מסודרת ורחוצה בדמעות.

"מה קרה?", הוא נבהל.

"איתה אני סיימתי", אני מודיעה לו נחרצות. "ושלא יעזו לשכנע אותי לחזור אליה. כמות הנזק שהיא עשתה עולה על התועלת שלה באלפי אחוזים. אתה מאמין שהיא אילצה אותי להראות לה את הבית? את כל הבית? ככה, איך שהוא נראה?"

ידעתי שרק ארי יבין אותי באמת.

"היא עימתה אותך מול המציאות הכואבת", הוא לואט. "וזה כאב. אוף. כואב לי ממש".

"יותר לא יכאב לך", אני מרגיעה אותו. "לא בנושא הזה לפחות".

הוא שותק שוב ומביט בי. "מה שתחליטי. אני רוצה שיהיה לך טוב. תחשבי טוב מה יעשה לך את זה".

"כבר חשבתי, ארי", אני מחייכת חיוך מאולץ. "כרגע מה שיעשה לי טוב זו המיטה".

בדרך אליה, עברתי במטבח. שלפתי כמה כדורים קטנים מהמגירה הסודית ובלעתי. ככה בשקט. בלי לספר אפילו לארי.

נכנסתי לחדר ושקעתי מהר מאוד בשינה ארוכה. ארוכה מדי.