סיפור בהמשכים דמעה דוממת / חלק ג' ואחרון בס"ד

shevi123 · 21/10/24

מועדים לשמחה!
חיכיתי קצת כדי שיהיו פרקים מוכנים ברצף, מעלה אותם כרגע במתכונת של פעם בשבוע/שבועיים בס"ד.

תקציר: אפי כרגע נמצאת במסגרת של אשפוז בייתי.

לפרקים הקודמים:
חלק א
חלק ב

shevi123 · 21/10/24

בס"ד
פרק ע'

הנייד רוטט שוב, אני שולחת יד והופכת אותו. מייחלת לחזור לשינה שנקטעה. עברו כמה דקות ואולי קצת יותר והוא שוב רוטט. מעצבן. מגששת אחריו. לוחצת ארוכות על הלחצן האדום. היה לי יום צפוף אתמול. מותר לי לקחת קצת חופש. מסתבר שלא כולם חשבו כך.

כשהתעוררתי לקראת הצהריים, המתינו לי הודעות בתא הקולי. אחת מהן ממספר לא מוכר, לקחתי אויר ונכנעתי לה.
'היי, אפרת. כאן ורד, העובדת סוציאלית של מערך האשפוז, אני מנסה ליצור איתך קשר כדי לקבוע פגישה, תחזרי אלי בבקשה'.

אני לוקחת שוב אוויר. התחילו להימאס עלי הפגישות הצפופות. ככה זה יהיה כל הזמן?!
אני מעדיפה להתעלם מזה כרגע. מחפשת משהו לאכול לארוחת בוקר או צהריים או מה שזה לא יהיה. עושה סיבוב קטן בבית. מנסה להרגיש אותו. שהוא שלי. פרטי. לא בית וועד לכל אנשי המקצוע.

הנייד רוטט שוב. ארי.
"הכול בסדר, אפי?", הוא נשמע דאוג. "אני מחפש אותך כל הבוקר, וחיפשו אותך גם מהמוקד. העובדת סוציאלית לא מצליחה ליצור איתך קשר. מה קורה?".

"קורה שנמאס לי", אני צונחת על כיסא. "יש לך מושג כמה כוחות צריך בשביל כל הצוות הזה? וכל פעם זה היכרות מחדש ולספר את כל תולדות חיי. דיי, נמאס לי. מבחינתי מוותרת על הסוציאלית וכל השאר. באמת שאני לא חייבת אותם".

הוא שותק שתיקה ארוכה.
"אתה יכול לעשות לי טובה ולומר להם את זה?".
הוא נאנח. "לא ממש. זה לא בדיוק הבחירה שלנו מי יהיה בהרכב ומי נחוץ ומי לא. תני אימון, אפי, שלא סתם מעסיקים שם אנשים. תני צ'אנס לעזרה במקסימום. זאת השקעה לטווח ארוך. לא שווה?".

אני שותקת. מרגישה קצת כמו נערה בגיל ההתבגרות. אבל לא אכפת לי.
"טוב, נראה".
"אז תחזרי אליה?" הוא מתעקש.
"אני אשתדל", קשה לי לאכזב אותו. קשה לי להשאיר אותו חסר אונים. קשה לי להיכנע. הכול נהיה קשה ובלתי אפשרי עד מחנק.

כשהיא מתקשרת שוב, אני עושה נשימות ועונה לה כשהיא כבר כמעט מתייאשת.
"הו, איזה יופי שאני מצליחה לדבר איתך", היא נלהבת, "אני כבר רוצה להיפגש איתך. להכיר. מחר בעשר זה אפשרי?".
"נראה לי שכן", אני מריצה בראש את הפגישות הנוספות.
"יופי, אז ניפגש". היא מרוצה.

העיקר שכולם מרוצים. מה זה משנה שיש באמצע מישהי שצריכה לרצות אותם? וממתי נהייתי מרירה כל כך? לא מבינה מה עובר עלי. למה הכול נהיה מתיש וכבד כל כך.

כשענת מתקשרת, אני אפילו לא מנסה להיות נחמדה. היא מציגה את עצמה כמרפאה בעיסוק. נשמע לי גרוע ולא קשור אלי משום כיוון. היא מציעה יום ושעה ואני אפילו לא בודקת. רק רושמת לעצמי ומהנהנת. עוד מישהי.

קצת לפני השינה, אחרי שרוקנתי עוד תא בקלמר החדש, אני מציצה בכול אופן בפגישות של מחר. בשעה תשע תגיע ורד, הסוציאלית. ומיד אחריה בעשר תגיע ענת. אני מרגישה פתאום קצה של סקרנות שמבצבץ. שואל מה יהיה לה למכור לי בשעה שלה.

בוקר.
שוב שעון מעורר שקם לתחיה, מתווה לי סדר ים חדש. שוב מרגישה כל איבר וגיד שמתנגדים לתהליכים מייגעים שנכפים עליהם.
שוב מזכירה לעצמי מטרות ורווחים. מנסה להיתפס בהם, לפחות בקצה.
אני מספיקה קפה ופרוסת עוגה שמישהו קנה פה. והדפיקות שולחות אותי לדלת.

אני מציצה בקוקר, גברת צעירה ונמרצת עם עיניים יוקדות עומדת שם, זקופה, מרשימה. אני לוקחת נשימה עמוקה, שולחת יד אל הסוגר ופותחת לפני שהיא מספיקה לנקוש שוב.

"היי", היא שולחת חיוך רחב, "נעים מאוד, איפה את מעדיפה שנשב?"
אני מציעה לה את הספה ומתיישבת בכורסא לצידה.
"אז אני ורד, ואשמח ללוות אותך בתקופה הקרובה. אשמח לשמוע ממך קצת על מה שאת עוברת, אפרת".

אני שותקת. מנסה להתארגן, לסנן, להחליט מה יעבור ומה ימתין להזדמנות אחרת.
ורד שותקת אף היא, עיניה מעודדות אותי.
"אז ככה", הקול שלי רועד, שלא במפתיע. המילים יוצאות ממני אחת אחת, מספרות את הסיפור שלי במילים קצרות וכבידות כל כך. אני מתפללת שלא אבכה. לא מוכנה להשפלה הזו.

"זה בסדר גם לבכות", אומרת ורד, כמו קוראת את מחשבותיי, "זה בסדר וזה אנושי. חבל לבזבז אנרגיות מיותרות על דברים פחות משמעותיים. אנחנו רוצות להשאיר אנרגיות לדברים החשובים באמת. לא כך?"

הדברים החשובים באמת! אני מתנשפת, גברת ורד היקרה, שוצף דמי, את לא תקבעי לי מה הדברים החשובים בחיים! ואם כל חיי עבדתי קשות על הנראות שלי, קברתי ים של רגשות ודמעות כדי שאף אחד לא ידע ולא ירגיש כלום. את לא תבואי ותגדירי לי שזה לא נחשב דבר מהותי.

פתאום כל החשק המינימלי שעוד היה קיים, התנדף.
"רוצה לשתף אותי מה עובר לך בראש?" היא שואלת בנחמדות.

אני לא ממש מעוניינת. או יותר נכון – ממש ממש לא. אני מאלתרת מהר מילים אחרות והשיחה ממשיכה כמו אוכל ללא מלח. אני משתדלת לא להעיף מבט בשעון. רק מתפללת שכבר תעבור השעה.

"יש משהו שמפריע לך או שהיית רוצה לדון עליו?"
אני מנסה לחשוב, "כן", אני פתאום מתעוררת. "קשה לי עם זה ששיבצתם לי אח. לא תמיד נעים לי לשתף ואני מרגישה שזה מגביל אותי".
"אני מבינה אותך ממש", היא הגיבה באמפתיה ופתאום נראתה ידידותית יותר. "היינו בשמחה משבצים לך אחות, רק שבאזור המרכז יש לנו רק אחים כרגע".
נשפתי.
"מבינה שזה מתסכל", היא הדהדה אותי, "תנסי בכול אופן מה שאת יכולה. ויש לך את ד"ר יעל ואותי, אנחנו ניפגש פעמיים בשבוע ונדבר. ויש גם את ענת – היא מקסימה. מתי אתן נפגשות?".
"מיד אחרי הפגישה שלנו, בעשר".
"יופי, אני שמחה לשמוע. אז אולי נקצר קצת את הפגישה שיהיה לך זמן קצת לנשום בין לבין". היא הכניסה את הקלסר הדק לתיק.

"היה נעים להכיר אותך, אפרת", היא נעמדת ומביטה בי בעיניה היוקדות. החיוך שלה התרחב והיה נראה אמיתי ממש. משהו בי התרכך עוד קצת. מתחתי שפתיים.
"אני אהיה איתך בקשר ונקבע לפעם הבאה, בסדר?".
"תודה", מצאתי את עצמי לוחשת.
"תודה לך, יקירתי", היא נפנפה וכבר הייתה מעבר לדלת.

שוב נשימה. ועוד אחת. אז בסך הכול היה בסדר. הכול טוב, אפי. תירגעי. שחררי מחסומים. חבל על האנרגיות – צלצלו בי מילותיה של ורד. אז בסוף התחברת אליה, אה? סנט בי קול קטן. אבל לא היה לי זמן לענות לו. הייתי צריכה להתארגן ולרוץ לשתות קפה לפני שענת תגיע.

מגבת · 21/10/24

ברוכה השבה אפי, התגעגענו..

CN · 21/10/24

ב"ה

תודה שבי על הסיפור הרגיש והמיוחד הזה.
ותודה שאת לא מתייאשת ממנו, וממשיכה למרות הפסקות ארוכות. את נותנת לנו ולאפי תקווה

shevi123 · 3/11/24

בס"ד

פרק ע"א

הפעם אני מספיקה רק קפה, העוגה נשארת מיותמת כשהדפיקות בדלת מזניקות אותי בפעם השנייה לדלת.

אני פותחת את הדלת לאישה לא צעירה, עיניים בורקות ושיער כסוף.

"אז את אפרת", היא בוחנת אותי בחיוך. "נעים מאוד. איפה את מעדיפה שאשב?", היא חוזרת על השאלה הקבועה.

אנחנו מתיישבות והיא מבקשת לשמוע עלי. אני כולאת פיהוק שמאיים לצאת. כמה פעמים עוד אחזור על עצמי? מספרת לה בקצרה ממש. מרחיבה עוד קצת כשהיא מבקשת. ומחכה לשמוע מה יש לה לומר.

"אז אני מרפאה בעיסוק כמו שאת יודעת. בריפוי בעיסוק אנחנו מתמקדים בתחומי העיסוק שלך, בתחומי העניין ומפתחים אותם. מה את אוהבת לעשות, למשל?".

"כרגע? כלום".

"מה אהבת לעשות בעבר?", היא לא מתייאשת.

"אומנות", אני אומרת בלי להסס.

"מהמם", היא מתלהבת, "מה למשל?".

"לא משהו מסוים. פשוט ליצור דברים, לצבוע, להתנסות בחומרים שונים. כל מה שקשור ליצירה ואומנות".

"יופי", היא ממש מרוצה. "אני הבאתי איתי כמה דברים אבל אם יש לך בבית משהו מסוים שאת אוהבת נוכל לעבוד עליו".

"לא עולה לי משהו מסוים". ובעיקר אין לי כוח לחפור בארון שירות הגדול ולחפש שם.

"בסדר", היא זורמת. "אז בואי נתחיל עם מנדלות, ככה ברגוע, אצלי זה מתכון בדוק לרוגע וסדר בראש".

אני בוהה בתדהמה בחוברת הצבעונית שהוציאה, בעפרונות הצבעוניים ובלורדים. זה באמת מה שהיא מתכוונת שנעשה? מרגישה כמו ילדת גן שבאים להעסיק אותה עם חוברת צביעה.

אני נעה על מקומי בחוסר נוחות.

"לא מוצא חן בעינייך?", היא קולטת מהר.

"אהמ, רציתי לשאול אותך משהו שהציק לי", אני פולטת מהר לפני שאתחרט.

"בבקשה", החיוך שלה שוב מתרחב והיא מניחה את המשקפיים שלה על השולחן.

"ריפוי בעיסוק זה לא מיועד לילדים או לקשישים?" אני נועצת בה מבט חד. "אני מרגישה מוזר עם ההתעסקות פה במנדלות וצביעה, אני בדיכאון, אבל לא ברמה נמוכה". זהו. שחררתי.

היא מביטה בי בעיניים רכות ורוכנת מעט קדימה. "טוב שאת שואלת. כי זה ממש לא כך".

"באמת?" אני פולטת.

"ממש כך. אם את רוצה אקריא לך במדויק את ההגדרה", היא מוציאה מחשב מתיק הגב שלה, מקישה במהירות מפתיעה, מרכיבה את משקפי הקריאה שלה ומקריאה, "ריפוי בעיסוק הוא מקצוע ממקצועות הבריאות ומטרותיו הן השגה, שימור והשבת האדם לתפקוד בעיסוקים המשמעותיים עבורו". היא מסירה את המשקף ומתעניינת – "זה בסדר? מרגיע?".

"כן", אני מהנהנת בשקט. קצת מופתעת.

"כרגע אנחנו מתעסקות ביצירה ותראי איך תוך כדי זה מתפתח לעוד תחומי עניין. היום גם מאוד מקובל לצבוע גם כמבוגרים, יש לי אחות למשל שכל יום היא חייבת זמן צביעה, ככה זה מסדר לה את הראש והמחשבות ונותן לה רוגע. אז בואי תבחרי לך מתוך החוברת ותבחרי באיזה צבעים את מעוניינת לצבוע. זה יעשה לך טוב, תאמיני לי".

אני נוטה להאמין. משהו בטוב שקורן ממנה משכנע אותי.

אני בוחרת דף ולורדים דקים ושוקעת בצביעה. מופתעת שוב. באמת מרגישה טוב יותר, קלילה יותר, מנותקת מהמחשבות המעיקות.

"ככה זה", מפזמת ענת, "כשהראש עסוק בדבר מסוים, אין לו אפשרות גם לחשוב במקביל. ולשם אני חותרת. שתהיה לך תעסוקה טובה שתיתן לך שקט לפחות לפרק זמן".

אני מסכימה איתה. שמחה שנתתי לה צ'אנס וקבעתי איתה.

"נשאר לנו עוד קצת זמן", היא אומרת ומהרהרת, "אולי נעשה סיור קטן בבית?".

אופס, הלב שלי קופא. עד עכשיו הפגישות כולם התנהלו בסלון. גם ככה החדירה לפרטיות הייתה קשה לי. אז עכשיו לעשות לה סיור? ועוד במצב שהבית נראה?

הסומק מציף אותי כשענת ממתינה לתשובה. אני מהר מאוד מבינה שהשאלה הייתה רטורית ואני מהנהנת בראשי. 'יאללה אפי, תזרמי'. נשימה עמוקה ואני מובילה אותה למטבח, היא סוקרת את ערימות הכלים, השוקו שנשפך, שאריות האוכל על השולחן והרצפה מעוטרת הכתמים.

היא מהמהמת לעצמה ואנחנו ממשיכות לחדרי הילדים. המצב שם לא מלבב במיוחד. היא מעוניינת לראות גם את חדר השינה, האמבטיה וחדר השירות. הסומק שב וכובש אותי כליל.

"טוב", היא אומרת, "נראה שיש פה עבודה לשבוע שלם. ואני מגיעה רק פעם בשבוע, אז אולי נתחיל עם האמבטיה, נמיין את הכביסה ונעשה סדר כללי".

אני מהנהנת, מבוישת. מעולם לא הכנסתי אנשים זרים לבית כשהוא לא היה במיטבו. בטח לא כדי שיתבוננו היטב בבלגן ויעזרו לי לסדרו. בחוסר ברירה אני פונה לערימות הכביסה, ממיינת, דוחפת אחת מהן למכונה ומפעילה. בכל אותו זמן עומדת ענת בפתח, נשענת על המשקוף ומתבוננת. שולחת מדי פעם הערות מכוונות. אני פונה להוציא את הכביסה מהמייבש כשקולה עוצר אותי – "איפה הגיגית?".

נו, באמת. גם את זה אני אמורה לדעת? בטח מסתובבת באחד החדרים. "זה בסדר, אני מסתדרת עם הידיים". אני עונה בקצרה.

אבל היא לא מרוצה. "בצורה כזאת יכולה הכביסה ליפול לך מהידיים. תמיד עדיף לעבוד מסודר". היא ספק ממליצה, ספק פוקדת.

אני נושכת שפתיים ובולעת דמעה. ממהרת לחדר השינה עם הערימה שנותרה שלימה להפליא.

"נעבור עכשיו לארון ולשיש", היא מחכה לי כשאני חוזרת, "מה עושה K300 ליד הכיור? האם אתם מצחצחים שיניים אתו?"

אני שוב נושכת וממקמת. וכך פריט אחר פריט מקבל הכוונה מדויקת. שוב מתכופפת ושוב מסדרת. מרגישה את גבי הכואב מתנגד בתוקף. הוא רגיל לפינוקי עמינח רוב היום. מה לו ולעבודה שכזו?

אבל בתום הזמן שהוקצב, חדר האמבטיה הפך לחדר נעים ומסודר. נותר לי לשפשף עיניים ולהאמין שאני עשיתי את זה. לבד. למרות הכול!

מחכה לתחושת סיפוק אבל זו לא מגיעה. היא מבקרת רק אצל ענת שמודיעה בעליצות שאין לתאר את ההבדל ובעלי בטח יהיה המום מהמראה. אני מהנהנת בסתמיות ותחושה חמוצה מזדחלת לי במעלה הגרון.

"זה בעיקרון עבודתה של סומכת, מאמינה שבהמשך יצמידו לך", היא מוסיפה.

ואני יודעת באותו רגע שלעולם, לא משנה מה יקרה, לעולם לא אסכים לליווי של סומכת. השפלה כזו יכולה להיות רק פעם בחיים -לא מעבר.

ודבר נוסף אני יודעת, שזו הפגישה הראשונה והאחרונה של ענת. יותר לא אסכים להתפתות לדברי החלקלקות שלה. ולא של אחרת שתהיה במקומה. מחכה שהדלת תיסגר רק כדי להיכנס לאמבטיה המסודרת, לנעול אותה ולצנוח על הרצפה.

כשארי הגיע, חיכתה לו אמבטיה מסודרת ורחוצה בדמעות.

"מה קרה?", הוא נבהל.

"איתה אני סיימתי", אני מודיעה לו נחרצות. "ושלא יעזו לשכנע אותי לחזור אליה. כמות הנזק שהיא עשתה עולה על התועלת שלה באלפי אחוזים. אתה מאמין שהיא אילצה אותי להראות לה את הבית? את כל הבית? ככה, איך שהוא נראה?"

ידעתי שרק ארי יבין אותי באמת.

"היא עימתה אותך מול המציאות הכואבת", הוא לואט. "וזה כאב. אוף. כואב לי ממש".

"יותר לא יכאב לך", אני מרגיעה אותו. "לא בנושא הזה לפחות".

הוא שותק שוב ומביט בי. "מה שתחליטי. אני רוצה שיהיה לך טוב. תחשבי טוב מה יעשה לך את זה".

"כבר חשבתי, ארי", אני מחייכת חיוך מאולץ. "כרגע מה שיעשה לי טוב זו המיטה".

בדרך אליה, עברתי במטבח. שלפתי כמה כדורים קטנים מהמגירה הסודית ובלעתי. ככה בשקט. בלי לספר אפילו לארי.

נכנסתי לחדר ושקעתי מהר מאוד בשינה ארוכה. ארוכה מדי.

shevi123 · ביום ראשון בשעה 12:36

בס"ד

פרק ע"ב

אני מתעוררת לחדר חשוך. הכול מעורפל לי והראש דחוס בצמר גפן. מגששת אחרי הנייד, מנסה להיצמד לשעה. 2:45. הספרות מפתיעות אותי. לא זוכרת מתי פעם אחרונה נתקלתי בשעה הזאת. ואיך בכלל הגעתי למצב כזה. אני מנסה לקום אבל משקולות חזקות ממני מונעות ממני את הפעולה הפשוטה. פותחת פה כדי לקרוא לארי. אפס. הפה צחיח לחלוטין.

מנסה לא להיתפס לבהלה. משחזרת מה היה ולמה. פיסות קטנות של מידע מתחברות לי בראש. מגירה קטנה. וכמה כדורים יותר מדי. כן, אני זוכרת. כנראה שהמצב לא כזה נורא. אני מרפה קצת. שוקעת שוב לתרדמה ומתעוררת אחרי שעה. ערנית קצת יותר. מה עושים עכשיו? אני שואלת את התקרה הלבנה. עדיין לא בוקר, ואני פה לבד בבית דומם. אני מנסה לקום בשלב ראשון, וברוך השם, מצליחה. מגששת למטבח. נוטלת ידיים ושותה 2 כוסות בצימאון אדיר.

שוב מכים בי הזיכרונות. ואיתם התחושה המנותקת שבאה אחרי. ברור לי מאוד מה אני הולכת לעשות עכשיו. עוד כמה כדורים התנתקו מהלוח בתנועות חדות. ואני חוזרת חזרה לחדר. למיטה. לשקט שלי. לעולם שאין בו כאב והתמודדות. כל כולו עטוף בענן מחבק ומגונן.

"אפי?", הקול שלו חדר מבעד לעננים הסמיכים.

אני מנסה לענות, באמת מנסה. אבל שוב הכול צחיח ויבש מדי.

"תעני לי", הוא מתחנן. "יש לך מושג מה השעה כבר?", הוא שואל כאילו אני ערה, "כבר צהריים ואת עדיין ישנה מאתמול!".

'לא נכון', אני רוצה לענות, 'קמתי באמצע וחידשתי מלאי, לכן זה נראה לך ברצף. אבל בעצם זה מאוד הגיוני יחסית לכמות שלקחתי'. אני פתאום משתוקקת לשתף אותו באמת. ודווקא עכשיו לא מצליחה להוציא מילה.

"את מיובשת?", הוא מזהה.

"הנה הבאתי לך שתיה", הוא חוזר אחרי דקה. "רק תקומי, את יודעת מה? תפתחי עיניים. תראי לי שאת בסדר".

אני מרימה קצת את היד.

"יופי", הוא מתעודד, "עכשיו את העיניים. ואת חייבת לשתות לפחות".

היד שלי צונחת ואני נשאבת שוב לשינה אינסופית.

"אפשר להיכנס?", הפעם הקול שונה, אני לא מצליחה לזהות. רק מתהפכת לצד ומושכת את השמיכה.

"אפשר להיכנס, אפרת?" שואל שוב ערן. כן, עכשיו אני מצליחה לזהות. אז ארי הזעיק אותו, שיהיה בריא. אני מהנהנת בעיניים עצומות, מסדרת מהר את המטפחת.

"אני רוצה לבדוק שאת בסדר ולקחת סימנים", הוא אומר בסמכותיות. אני שותקת. שייקח, שימדוד, העיקר שייתן לי להמשיך לישון.

"אוקיי, היא נראית בסדר", הוא מדווח לארי, "תדאג שהיא תיצור איתי קשר כשהיא מתעוררת". כמה פסיעות, טריקת דלת קלה. ואני מרשה לעצמי לפקוח עיניים.

זוג עיניים גדולות מביטות בי בבהלה.

"אימא, מה קורה פה?", שימי שלי. מה הוא עושה פה? "מי זה היה? מה קרה לך?", הוא ממשיך להמטיר. איפה ארי שיושיע אותי.

"הכול בסדר, שימי", אני אוספת כוחות יש מאין ומסמנת לו להתקרב. "אני קצת לא הרגשתי טוב ולכן הזמנו אח שיבדוק שהכול בסדר".

"ומה הוא אמר?" הקול שלו רועד מדי.

"אל תדאג, מותק. הכול בסדר. אני רק צריכה קצת לנוח וזה יעבור". השם יסלח לי על האשליות שאני מוכרת. "רוצה להביא לי כוס מים?" חייבת אוויר.

הוא ממשיך להביט בי עוד רגע ארוך לפני שהוא מתקדם למטבח. אוי, אלוקים. איך הוא הגיע בדיוק ברגע הזה? וזה אחרי כל ההשתדלויות שהפגישות יקבעו בבוקר. אבל מי חשב על סיטואציה כזו?! תשמור עליו, אבא. הוא יקר לי כל כך.

"הנה, אימא", הוא מגיש לי את הכוס והיד שלו קצת רועדת. "אני אתפלל עלייך שתרגישי טוב". והוא נמלט מהחדר.

אני נאנחת ומניחה את הכוס על השידה. עוד מעט תחזורנה הבנות. ושוב אצטרך להתייחס, לשמוע, לחבק. כבד לי כל כך. איזו מן אימא את, צולף בי קול מוכר, אפילו יחס מינימלי גדול עלייך? אני לא מספיקה להרהר ולענות לו ואלישבע מתפרצת. "את לא מבינה, אימא, מה היה היום בכיתה", היא אפילו לא מתרגשת שאני במיטה. "הייתי החזנית והמורה החמיאה לי על התפילה היפה", היא זורחת כולה ומתקרבת אלי, לוחשת. "היא לא יודעת שהתפללתי כל כך בכוונה כדי שתבריאי כבר ולא תהיי חולה יותר לעולם!". אני מסמיקה, זיכרון קלוש של השם שלי מתנוסס על לוח הכיתה מדגדג במוחי. מקווה שהפעם שמרה את זה בליבה.

"מתוקה שלי", אני ממלמלת, "אני אוהבת אותך כל כך. ואל תדאגי, אני כבר מרגישה טוב יותר".

"באמת?", היא מתרגשת, "התפילה שלי עזרה! השם שמע אותי! מהיום אבקש כל יום להיות חזנית ואת תהיי בריאה לגמרי!".

"זה בסדר, מתוקה שלי", אני מנסה להרגיע, "השם אוהב את התפילה שלך גם כשאת מתפללת בשקט, העיקר הכוונה. אני כל כך שמחה שיש לי ילדה כזו מיוחדת שאוהבת להתפלל".

וזהו. נגמרו לי הכוחות. לא יודעת מאיפה הצלחתי לשאוב אותם עד עכשיו. איילה זוכה לחיבוק קטן וליטוף. ויוני מטפס כהרגלו על המיטה ומשתחל ביני לבין הקיר.

אני נושמת עמוק. 'השתדלת להיות בסדר, למרות הכול', אני מעודדת את עצמי. משאירה סימן שאלה קטן על שימי. מקווה שהוא בסדר, איפה שלא יהיה. כנראה שבחדר. יותר מאוחר אלך לבדוק או אשלח את ארי.

"בנות", ארי נכנס במחיאות כפיים קצובות, "הארוחה מוכנה, אתן מוזמנות להגיע". הן מזנקות, כנראה שוב לא אכלו בצהרון, מפונקות שלי.

"מה קורה עם שימי?", הוא לוחש לי. אני מחווירה. הלב שלי ידע משהו.

"הוא... הוא ראה את ערן. שאל שאלות. ניסיתי להרגיע אותו אבל אני לא בטוחה שהוא מאמין לי".

"אוי!", ארי מניח יד על ליבו. "איך לא זכרתי שהוא מסיים היום מוקדם יותר? בדיוק יצאתי להביא את הילדים. זה היה ממש בחלקיק שניה. אוף".

"מה אתו?" הלב שלי דופק.

ארי שותק ובוחן אותי, כמו בודק אם אני כשירה מספיק.

"נו?"

"הכאבים, כאבי הבטן שלו התחילו שוב, הוא ממש מתפתל במיטה. את חושבת שזה רגשי או שזה קשור לדלקת שלו? איך אפשר בכלל להבדיל?"

אני חושבת שמתחשק לי עוד כמה כדורי הרגעה. אבל יודעת שיש גבול איפשהו. בטח עכשיו, כששימי צריך אותי.

"אני חושב שאקח אותו למיון, כמו שהנחו אותנו בשחרור. זה ממש נראה רציני ואני לא רוצה לקחת סיכונים. תסתדרי פה?"

'לא'. אני רוצה להתנגד. 'איך בדיוק אני אמורה להסתדר?'.

"יהיה בסדר", אני אומרת בקול. "מקסימום נקרא ליעלי. מה שצריך לעשות, עושים".

ומשום כך אני מוצאת בעצמי כוחות לקום מהמיטה. להתארגן. ללכת לחדר של שימי, לבדוק את המצב. הוא מתפתל בדיוק כפי שארי תיאר, והלב שלי יוצא אליו.

"מה קורה, שימי שלי?", אני מתיישבת על קצה המיטה בזהירות. הוא שולח מבט דומע ומתקפל שוב.

"אני לא יכול עם הכאבים, זה פתאום קרה, כאבים חותכים כאלו, נוראיים".

אני מתכווצת מהתיאורים. מדחיקה קולות לא רצויים.

"אבא ייקח אותך למיון ויהיה בסדר. זו כנראה התפרצות של הדלקת", אני מרשה לעצמי להגניב ליטוף קל על הכתף. הוא מתכווץ שוב.

מאוחר יותר, כשיעלי כבר עזבה וארי עדיין לא השמיע קול. אני יושבת בסלון ההפוך, מחפשת דף ועט. וכותבת, כותבת ופורקת את ים האירועים שהצטופפו להם ביומיים האחרונים. הדמעות קצת מטשטשות את הדיו הכחול. אבל זה לא מפריע לי. לאט לאט משתחררות משקולות. מתפוררות אבנים. קילוגרמים שלמים מתמוססים.

וכשארי ושימי מגיעים, הם פוגשים מישהי אחרת, נקייה יותר, אסופה יותר, מחוברת וקלילה יותר.

"סליחה שלא עניתי", מתנצל ארי, "היה שם באלגן רציני, את יודעת. שוב בדיקות והמתנות ובדיקה חוזרת עד ששחררו אותנו. בשורה תחתונה – הכול בסדר ב"ה. משככי כאבים חזקים וזה תיכף יעבור. נכון, בן?" הוא טופח בעדינות על הכתף.

"אני כבר מרגיש יותר טוב", הוא לוחש. "נראה לי שאזוז לישון".

ובשקט שנוצר נשארים רק שנינו, ארי ואני. והמחשבות.

"איך היה פה?", הוא שואל בדריכות.

"ההכרח אבי ההמצאות", אני מחייכת חצי חיוך, "וכנראה הוא גם יודע לדלות כוחות שלא חשבתי שהם קיימים. יעלי הייתה פה, אבל גם אני תפקדתי לא רע, בהתחשב בכמויות החומרים הכימיים שעדיין השפיעו לא רע בכלל. בעצם, ממש רע. ואני גאה בעצמי. ממש".

"אני שמח לשמוע", הוא לוחש, וקורס פתאום אל הכורסא. "לא היה לי פשוט בכלל ביומיים האלו. חשבתי שמשהו קורה לי. והאמת שגם ממש כעסתי עלייך שככה הרשית לעצמך להתפרע עם כדורי ההרגעה. רק שלא יכולתי אפילו לכעוס, את פשוט התנתקת, וזהו. עכשיו הכול מציף אותי. איך עשית את זה, אפי? איך אני יכול להיות בטוח שלא תעשי את זה שוב?".

אני המומה. לא מבינה מאיפה הכעס הגיע פתאום.

"אני מתנצלת", אני לוחשת, "זה לא הגיע לך".

"זה לא הגיע לי ולא הגיע לך", הא נועץ בי מבט עמוק, "ולא לילדים המתוקים שלנו. תחשבי כמה סבל נגרם מהחלטה פזיזה של מינון יתר. תבטיחי לי שתחשבי על דרכים אחרות להתמודד".

"כבר חשבתי", החיוך שלי חוזר למקומו הבטוח, "שלושה עמודי פוליו בתור התחלה".