פרק 3
ִ
סמטת אבולעפיה אינה המקום המובחר לטיול מלבב. פחי זבל הפוכים, קירות מלוכלכים, שלוליות נוזלים בלתי מזוהים, טיפוסים מפוקפקים, חלונות שבורים ו...
ניסים מצמץ פעמיים ובלם את האמבולנס.
...חתולים!
איך הם הגיעו לכאן כל כך מהר? הכוחות השטניים התעצמו מאד באזורים החופשיים בזמן שהוא היה סגור בבית החולים. נראה שהיום בו הם ישתלטו על העולם, כבר קרוב מאד.
הם רבצו באמצע הכביש, שלושה. כארבעים מטר ממנו. עיניהם נוצצות ברשעות ירוקה.
מבוהל הוא הביט לצדדים. משמאלו ספסל רעוע ועליו קבצן עם בקבוק ביד אחת ועיפרון בשנייה. משמאלו ערמת ארגזי ירקות מרקיבים.
ידו גיששה וחיפשה במתח,
איפה הרוורס באמבולנס הזה?!
איפה??
הוא התייאש מלמצוא ונותר לשבת ולבהות נכחו באימה.
ואז קם אחד החתולים והתחיל לפסוע בעצלתיים...
לעברו.
צרחה נמלטה מפיו והוא פתח את הדלת וקפץ החוצה.
הקבצן קם ורקע בחוזקה ברגלו "קישטא".
'הם' ברחו.
"איך עשית את זה?" לחש ניסים בעינים קמות. הקבצן כרך זרוע סביבו והושיבו על הספסל.
"ואו איך שהלב שלך דופק" אמר מניח יד על החזה החסון "אתה זקוק ללגימה" הושיט את הבקבוק לניסים, ששתה את שארית הוודקה בלגימה אחת.
"אהההה" נשף ניסים בכאב-מענג את האדים החריפים שלא הורגל בהם.
בבית החולים לא מחלקים כמובן, אלכוהול.
ניסים התבונן בבקבוק הריק שבידו.
על התווית הלבנה, מתחת למותג "וודקה סולדאט", היה משורטט בעיפרון איור של חתולה מקומרת-גב מול אמבולנס עם נהג מבועת.
ניסים שרק בהתפעלות, הציור היה מדהים!
"אני קונה את זה ממך, כמה תרצה עבורו?" שאל את הקבצן ושלף מכיסו את השטרות שקיבל קודם לכן.
"קח אותו, לבריאות. אני לא חנות ציורים" ענה הלה, וכשנפל מבטו על בקבוק המרוקן הוסיף בהיסוס "אולי, אֶה.... אם מתחשק לך, תקנה לי איזה וודקה סולדאט אחד. או שניים".
והם עלו לאמבולנס ונסעו לחנות המשקאות.
בדרך שאל אותו ניסים איך זה שהוא גמר בקבוק ומבקש חדש ועדיין לא צהרים אפילו, אין לו ענין יותר טוב לעסוק בו?!
אז סיפר הלה על בעיית השתיה שהתחילה כפיצוי בעקבות הפסקת העישון שלו.
העישון הכבד התחיל בזמן הדיאטה הרצחנית שעבר כדי לבלום את בעיית האכילה המופרזת, שנוצרה בעקבות הכסף שהפסיד בהימורים אליהם הידרדר כש...
"למה אתה לא מוכר ציורים?" קטע ניסים את שרשרת ההרס העצמי, "תעשה תערוכה".
"פחחח נראה לך שמישהו יקנה תמונה שלי..."
"בטח. הציורים שלך משגעים, הם ייחטפו. ואתה תתפרסם".
"אני לא רוצה להתפרסם, כולם יסתכלו על התמונות שלי ויתחילו להגיד ככה וככה, אין לי כוח לזה".
"תגיד אתה נורמלי?" רטן ניסים יהלום "רק דבר אחד יגידו עליך, שאתה אמן מדהים! ואתה תתעשר ותוכל לקנות ארגזים של וודקה סולדאט. ויותר מסתבר שבכלל תנטוש את האלכוהול לטובת התמכרות לתהילה, זה יהיה סיום מרהיב לשרשרת ההתמכרויות שלך".
הקבצן היה חיוור ומכווץ וקולו היה ספק כעוס ספק מפוחד "מדהים מדהים מדהים, אני אהיה אמן מדהים, ואז תרבוץ עלי האחריות להישאר מדהים, כל הזמן רק מדהים.
אתה יכול לדמיין את הלחץ הנורא לשמור על רמה גבוהה, והמתח של יצירה למען הזולת, איבוד החופש, איבוד העצמיות, מאסר עולם בכלא התהילה.
אני איהפך לעבד של המעריצים שלי, מה שנקרא 'עבד נרצע'..."
באצבע רזה הורה הקבצן לניסים "אתה רואה שם את החנות עם השלט האדום "הקנקן", תעצור שם ותביא לי את הבקבוקים שהבטחת. דחוף, אני זקוק לזה עכשיו".
הם נכנסו ל"הקנקן", חנות יינות אפלולית.
מאחורי דלפק ארוך מעץ טבעי ישב אדם צעיר בראש מורכן.
"שלום" קרא ניסים.
המוכר המהם משהו מבלי לשנות תנוחה.
"הכל בסדר?" שאל ניסים.
"כן" ענה הלה בראש מורכן.
ניסים גחן לעברו בדאגה עד שקלט שהוא שקוע בטלפון שבידו.
"יש לך וודקה סולומנט?"
"סולדאט" תיקן הקבצן.
"כל הוודקות בפנים, צד ימין טור שני", נשמעה ההוראה מהראש המושפל.
כשניסים נשא את מבטו פנימה הרעיד מצמוץ כפול את עינו השמאלית, על מצע קש בתוך ארגז מפואר שכבו שלשה בקבוקים גדולים בצבע סגול.
עורך הדין שנשען בחליפה מהודרת על דוכן הלוטו ובדק את מספרי כרטיס המזל שלו, קפץ בבהלה כשבקבוק סליבוביץ' התנפץ לידו והתיז את תכולתו לכל עבר.
ומיד קפץ האיש לצד השני כשבקבוק נוסף התעופף אליו מפתח החנות שמולו.
הבקבוק השלישי כבר מצא את עורך הדין מוכן יחסית.
"לא צריך את ה... דברים האלה" מלמל ניסים אל הארגז הריק.
הקבצן שתק בהלם,
המוכר עדיין לא הרים את ראשו.
עורך הדין התפרץ פנימה בצעקה צרודה ומיד כשהבחין בממדים הלא -קונבנציונליים של המטרה, החליט לשנות את ההתקפה הפיזית שתכנן למשהו מילולי יותר.
"אדוני! אתה משוגע?"
"כן" ענה ניסים בשלווה.
"הוא השתגע, הוא מנפץ לך בקבוקים" פנה עורך הדין אל המוכר כדי לקבל השתתפות רגשית.
"אהממ" ענה המוכר מבלי לשנות מצג ראש.
"אני משוגע. אבל הבנאדם הזה ממש חולה נפש" אמר ניסים, מביט ברחמים כנים על היצור המקובע שמאחורי הדלפק.
הקבצן שהתעשת בנתיים חזר מבפנים עם שני בקבוקי וודקה סולדאט.
ועורך הדין שהתאכזב מניסים ומהמוכר, ניסה לפרוק עליו את מטען הרגשות.
"שיכורים! בטלנים, כלומניקים, אתם זורקים את החיים שלכם לפח, לא מייצרים, לא עוזרים, לא משתתפים, רק רובצים כל היום בעיניים מפלבלות. לכו לכל הרוחות, פרזיטים!" הוא התנשם בכבדות, הסתכל על המכנסיים המגוהצים שלו הספוגים סליבוביץ'. נשא מבט אל מוטת הכתפיים של המתאגרף לשעבר ומיד וויתר על תביעת הפיצויים שתכנן ויצא מהחנות.
ניסים טוב הלב, שנפשו העדינה עמדה בניגוד גמור למקצועו האלים, לא יכול היה לסבול את האוירה העכורה.
ראשית חיבק באמפתיה את כתפו של הקבצן הנזוף. חיבוק שצלעותיו של הקבצן יזכרו זמן רב.
אחר כך שילם על הוודקה. והתפעל מידו של המוכר שנעה בשיטה עיוורת, זיהתה את השטר ואף החזירה עודף מהקופה, מבלי להפסיד שבריר זמן מסך.
ואז יצא לרחוב והושיט שטר כחול לעורך הדין שעמד ומילא טופס לוטו חדש אחרי שגילה שהקודם לא זכה.
"בשביל ניקוי יבש".
עורך הדין הרים אליו מבט בפליאה ואחר כך הסתכל בשטר "שטויות, זה בסדר",פלט במבוכה והמשיך למלא מספרים.
"אני משוגע" אמר ניסים והחזיר את השטר לכיסו "ובטח הבחור ההוא שבפנים, שלא מסוגל ליישר את הצוואר. אבל האמת שגם אתה לא מתנהג בשיא השפיות".
"אני?"
"מה הסיכוי שלך לזכות בלוטו אתה יודע?" העורך דין הביט בו בפנים חסרות הבעה.
"אחת לשש עשרה מיליון מאתיים שבעים ושלוש אלף ארבע מאות שמונים ושמונה", אמר הקבצן שיצא מהחנות וחייך, "אחת ההתמכרויות שלי הייתה להגרלות לוטו, עד שגיליתי מה ההסתברות המדויקת ונגמלתי".
"זה טירוף. הסיכוי לזכות הוא כמו, שהאחות איריס ששוברת עכשיו את הראש לאן נעלמתי, תדפוק בדלת של דירה אקראית בארץ ישראל ותשאל אם אני אולי שם".
עורך הדין תלה מבט תוהה בקבצן, ואחר כך בניסים, ולבסוף בחלון ביתן הלוטו.
"אכן אדוני" אמר האיש שישב שם, "זהו מספר הסיכויים בדיוק".
"מי זאת איריס?" שאל הקבצן.
'האחות הראשית בבית החולים, בטח כבר צלצלה למשטרה".
"ברחת מבית חולים?!"
"רק טיול קטן" אמר ניסים ופנה שוב לעורך הדין "ומה בכלל אתה מנסה להשיג, אתה נראה לי אחד שמסודר היטב בחיים מה הדחף שלך לזכות בלוטו?"
"אם אזכה בחמישים המיליון האלה" התעשת סוף סוף העורך דין "אוכל לעזוב את העבודה".
"ומה אז...?"
"ואז... אוכל לשבת לי בשלווה במרפסת על כסא נדנדה עם כוסית ברנדי".
"להפסיק לעבוד ולהתחיל לשתות, הא?!" אמר ניסים, ואז ניסה לחקות את קולו של העורך דין "שיכורים בטלנים כלומניקים, לא מייצרים, לא עוזרים, לא משתתפים, רק רובצים כל היום בעיניים מפלבלות ו..."
"די די" מלמל עורך הדין כשלחייו מסמיקות "אני מתנצל אדוני, באמת..."
"הכל טוב" צחק ניסים והעניק לו טפיחת חיבה על שכמו, עורך הדין נאחז בשתי ידיו בחלון הביתן כדי לא ליפול.
אופנוען עם קסדה עצר לידם והניח ארבע חבילות עיתונים טריים על דוכן הלוטו, האיש שבפנים חתם לו על איזה טופס והאופנוע נעלם בשאגת מנוע.
ערמת העיתונים הקרובה לניסים יהלום הייתה של צהובון בשם "עסיס". עיניו נפלו על הכותרת הראשית, "בנו של מנכ"ל קיורקם נחטף ונדרש עבורו כופר של עשרה מיליון שקלים".
ניסים הביט בתמונה של אמיר ציקלין בן החמש, ומצמץ בהתרגשות, עורך הדין והקבצן גחנו אף הם אל האותיות הקטנות שבכתבה.
"לכתבנו נודע כי המשטרה חושדת שיד המאפיה של ויקטור ברזילי מעורבת, אך מנועה מלקיים חקירה עמוקה בשל חוסר ראיות. יתכן שאמיר הקטן מוחזק בארמון המפורסם של ויקטור ברחוב שפינוזה 15, אבל רק משוגע יכנס לשם כדי לברר זאת".
ניסים פלט קריאת זעם והכה באגרופו על ערמת העיתונים.
"אני משוגע!" קרא בקול מפחיד "אני מוציא אותו משם". והוא ניער מאגרופו שלוש גיליונות עיתון שנדבקו אליו.
הקבצן פתח את אחד מבקבוקי הוודקה סולדאט ולקח לגימה ארוכה. אחר כך העביר את הבקבוק לניסים ששתה אף הוא קצת והושיט את הבקבוק לעורך הדין שסירב באדיבות מהולה בתיעוב.
"שפינוזה זה ליד החוף מאחורי אזור התעשיה, נכון?" שאל ניסים כשהוא פותח את דלת האמבולנס. הקבצן ועורך הדין הנהנו.
הסירנה הופעלה, האורות החלו להסתובב והאמבולנס טס לו משם.
עורך הדין הרים את העיתונים שנפלו, הקיפול של אחד מהם נפתח וחלקו התחתון של העמוד הראשון נפרש לנגד עיניו.
ניסים יהלום חייך מתוך תמונה צבעונית גדולה, "המשטרה מבקשת את עזרת הציבור..."
"הו אלוקים אדירים" אמר העורך דין
"הו אלוקים אדירים" אמר הקבצן
"הו אלוקים אדירים" אמר היושב בביתן הלוטו.
וחייג אחת אפס אפס.
"כמובן" רטן רב פקד אהרונוב ושלח יד שמנונית אל הטלפון השחור.
***
והפרק הבא, כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, יהיה ממש מעניין.
ִ