הנושאים החמים
הנושאים החמים
אוטוסטרדה מהירה היכנשהו בין ויסקונסין לאילינוי. שעת כמעט-לפנות- בוקר, מדי פעם כמה רכבים שחולפים על פניי במהירות של למעלה משבעים מייל, לא שמים לב לבחורה צעירה, עם אפוד מגן זוהר, הלא היא אני. הג'ט לג עשה לי משהו ובהחלטה של רגע החלטתי לצאת לדרך הארוכה מבית דודי אל משפחתי המחכה לי באילינוי בשעת לילה מאוחרת זו במקום לעשות זאת בבוקר, כפי שתכננתי מראש. ועכשיו, כמה נחמד, אני עומדת מאחורי הטויוטה האפורה של ההשכרה ששבקה חיים בלי להודיע מראש, על השוליים הדקים מדי, ומנסה נואשות לגרום לטלפון שלי לקלוט אנטנה כלשהי על אף שאין כאן אפילו לא טיפה של קליטה לרפואה. יש ריח דק של עשן באוויר וקור עז, וחוץ מללחוש תהילים בשפתיים שמתחילות לקבל גוון כחלחל- אין לי מה לעשות. אין לי כל רצון לנסות לעצור אחד מהרכבים שחולפים פה במהירות מסחררת. אין לדעת מי יעצור לי, והשעה, העיתוי והמקום עלולים לזמן לי יצורים שונים ומשונים שלא הייתי שמחה לפגוש.
שעה ארוכה חולפת, ואני נכנסת לרכב כדי לא לקפוא מקור, במובן הכי פשוט ומציאותי של הביטוי.
הייאוש מתחיל לפשות בי כשסוללת הטלפון מאותתת על קיצה הקרב ואני מתחננת לה' נואשות שישלח לי ישועה בקרוב.
המשפחה שלי לא אמורה לדאוג לי עד שעות הבוקר המאוחרות, וגם אז לא יהיה להם איך להשיג אותי. בקיצור- אני תקועה. אבל לגמרי.
הבוקר מתחיל להפציע במזרח, ואני מתפללת בנץ- משהו שלא קרה לי כבר הרבה זמן. וגם התפילה הזאת היא לא סתם. היא יוצאת מהמקום הכי כנה ואמיתי בלב שלי, ודמעות מלוחות מתוות נחילים על לחיי, נספגות בדפי הסידור המבריקים.
אני מתפללת שיהיה טוב. שאני יצא מכאן מהר, בכל דרך שתימצא לנכון לפני כיסא כבודו. שאף יצור לא סימפטי יתקרב אליי משום כיוון. שאני יגיע מה שיותר מהר לבית המושכר שלנו בקהילה היהודית בשיקגו.
ועל הדרך אני מוסיפה בקשה רותחת שהפגישות של חיים אחי ילכו טוב, ושהשיניים של האחיינית הכי מתוקה בעולם יצאו בלי לעשות בעיות. ושלי עצמי יהיה שידוך טוב בעיתו ובזמנו. הכי טוב שיכול להיות. וש....
חריקת צמיגים חדה ושתי צפירות גבוהות וחדות מקפיצות אותי כהוגן, שכן הייתי שקועה בתפילה.
"הי, ילדה, צריכה עזרה?", הקול הזה, הבריטון המחוספס מעט, יכול להיות שייך לכל אחד בעולם. ואני מפחדת. ממהרת לפסוע ל'עושה שלום' ולהסתובב, לגלות את עצמי עומדת מול שני כבאים. לא פחות ולא יותר. הם מציצים מחלונות הכבאית, נראים כמו מי שחזרו ממשימה רצינית.
"הכל בסדר איתך?" חוזר אחד מהם שוב, ואני ממהרת להנהן בראשי לאות לא.
"אני...נתקעתי פה. הרכב שלי תקול ואין לי איך ליצור קשר", אני מרימה את ידי שאוחזת בטלפון. הסוללה כבר נגמרה לבינתיים.
"אז עלי. יש לנו מקום פנוי עד רוקפורד", הם מזמינים אותי לעלות.
אני עולה על אף שאני יודעת שזה יכול להיות מסוכן ומי אמר שהם אמינים ועוד אלף קולות אחרים שצורחים בהיסטריה. אבל אין לי ברירה. ואני נרגעת קצת כשאני מגלה במושב האחורי כבאית צעירה ועייפה שמספרת לי שהיה שריפה ענקית ביער ליד מדיסון והזניקו אותם מרוקפורד לפני שבע שעות. רק עכשיו הם חוזרים משם.
אני משאילה ממנה טלפון ומעדכנת את ההורים שלי במה שקרה, בהשגחה הפרטית.
ארבע שעות אחרי זה אני כבר בבית, משקיפה על ימת מישיגן וחוף לייטהאוס מחלון הסלון שבבית בצפון שיקגו, וחושבת לעצמי שהיה שווה להיתקע בכביש 90 האינסופי רק בשביל תפילת השחרית המדהימה שהייתה לי. ומכל החוויה הלא בדיוק נעימה הזאת- נראה לי שהתפילה הרותחת שיצאה מעומק הלב היא החוויה העיקרית שתיחרט בזיכרוני מהלילה הארוך שעבר עליי.
שעה ארוכה חולפת, ואני נכנסת לרכב כדי לא לקפוא מקור, במובן הכי פשוט ומציאותי של הביטוי.
הייאוש מתחיל לפשות בי כשסוללת הטלפון מאותתת על קיצה הקרב ואני מתחננת לה' נואשות שישלח לי ישועה בקרוב.
המשפחה שלי לא אמורה לדאוג לי עד שעות הבוקר המאוחרות, וגם אז לא יהיה להם איך להשיג אותי. בקיצור- אני תקועה. אבל לגמרי.
הבוקר מתחיל להפציע במזרח, ואני מתפללת בנץ- משהו שלא קרה לי כבר הרבה זמן. וגם התפילה הזאת היא לא סתם. היא יוצאת מהמקום הכי כנה ואמיתי בלב שלי, ודמעות מלוחות מתוות נחילים על לחיי, נספגות בדפי הסידור המבריקים.
אני מתפללת שיהיה טוב. שאני יצא מכאן מהר, בכל דרך שתימצא לנכון לפני כיסא כבודו. שאף יצור לא סימפטי יתקרב אליי משום כיוון. שאני יגיע מה שיותר מהר לבית המושכר שלנו בקהילה היהודית בשיקגו.
ועל הדרך אני מוסיפה בקשה רותחת שהפגישות של חיים אחי ילכו טוב, ושהשיניים של האחיינית הכי מתוקה בעולם יצאו בלי לעשות בעיות. ושלי עצמי יהיה שידוך טוב בעיתו ובזמנו. הכי טוב שיכול להיות. וש....
חריקת צמיגים חדה ושתי צפירות גבוהות וחדות מקפיצות אותי כהוגן, שכן הייתי שקועה בתפילה.
"הי, ילדה, צריכה עזרה?", הקול הזה, הבריטון המחוספס מעט, יכול להיות שייך לכל אחד בעולם. ואני מפחדת. ממהרת לפסוע ל'עושה שלום' ולהסתובב, לגלות את עצמי עומדת מול שני כבאים. לא פחות ולא יותר. הם מציצים מחלונות הכבאית, נראים כמו מי שחזרו ממשימה רצינית.
"הכל בסדר איתך?" חוזר אחד מהם שוב, ואני ממהרת להנהן בראשי לאות לא.
"אני...נתקעתי פה. הרכב שלי תקול ואין לי איך ליצור קשר", אני מרימה את ידי שאוחזת בטלפון. הסוללה כבר נגמרה לבינתיים.
"אז עלי. יש לנו מקום פנוי עד רוקפורד", הם מזמינים אותי לעלות.
אני עולה על אף שאני יודעת שזה יכול להיות מסוכן ומי אמר שהם אמינים ועוד אלף קולות אחרים שצורחים בהיסטריה. אבל אין לי ברירה. ואני נרגעת קצת כשאני מגלה במושב האחורי כבאית צעירה ועייפה שמספרת לי שהיה שריפה ענקית ביער ליד מדיסון והזניקו אותם מרוקפורד לפני שבע שעות. רק עכשיו הם חוזרים משם.
אני משאילה ממנה טלפון ומעדכנת את ההורים שלי במה שקרה, בהשגחה הפרטית.
ארבע שעות אחרי זה אני כבר בבית, משקיפה על ימת מישיגן וחוף לייטהאוס מחלון הסלון שבבית בצפון שיקגו, וחושבת לעצמי שהיה שווה להיתקע בכביש 90 האינסופי רק בשביל תפילת השחרית המדהימה שהייתה לי. ומכל החוויה הלא בדיוק נעימה הזאת- נראה לי שהתפילה הרותחת שיצאה מעומק הלב היא החוויה העיקרית שתיחרט בזיכרוני מהלילה הארוך שעבר עליי.
נערך לאחרונה ב:
