סיפור בהמשכים וירטואז - מתחילים מהתחלה

קנה סוף

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
החלטתי לדחוף אותם בנקודת הזמן הנכונה של הסיפור
נכונה מאיזו בחינה? מבחינת וירטואז' זה כבר קרה, לפחות הקטע הראשון, ומבחינת איתי, זה אומנם עוד לא קרה, אבל אז לא יהיה מקום לשאר הקטעים. הבנתי את הכוונה שלך נכון?
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
נכונה מאיזו בחינה? מבחינת וירטואז' זה כבר קרה, לפחות הקטע הראשון, ומבחינת איתי, זה אומנם עוד לא קרה, אבל אז לא יהיה מקום לשאר הקטעים. הבנתי את הכוונה שלך נכון?
כרגע הנכונה מבחינתי היא לפי רצף האירועים של איתי. אבל יתכן בהחלט שהקטע ישונה או יתבטל כליל לפי צרכי העלילה...
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק 2:

וירטואז:


עוד יום עובר, עוד אחד מגיע כמעט לסופו. ומלבד להמשיך לבהות באדמת העפר עליה נחות רגליי ושאר גופי, איני מצליח לעשות דבר.

לאון נראה דווקא מרוצה מהעניין. הוא מלקק את פרצופי מדי פעם, מגרגר לעברי בפעמים רבות אחרות ומשפשף את פרוותו הרכה ברגלי בשאר הפעמים.

לבסוף ריח צחנת גווית החיה הוא זה שגורם לי לקום על רגליי, לחפש מקום אחר בו אוכל להמשיך לחשוב מה ואיך קרה לי שאיני זוכר דבר ומדוע אני בטוח כל כך שמדובר בחלום, ושהמציאות, כפי שהיא התבררה למולי בימים האחרונים, מתעתעת בי.

רגליי נשמעות לי ללא בעיה, שזה מעט מוזר עקב העובדה שלא אכלתי ושתיתי דבר ביומיים האחרונים. לטענת לאון, שצמוד אלי כמו כלב פודל, קדמו לכך שלושה ימים נוספים.

בן אנוש אמור לאכול בשביל שיהיה לו כוח לפעול, אמור גם לשתות באותה מידה, אפילו יותר. אבל מלבד לתחושת רעב וצמא המלווה אותי, איני מרגיש איזשהו דלדול כוחני כלל. להיפך, אני מרגיש חזק כל כך, כאילו יש ביכולתי להזיז הרים ולעקור עצים שלמים על גזעיהם.

אני גם מנסה זאת, ושלושה עצים ששורשיהם מונפים אל על מבהירים לי שלא טעיתי. ושוב החלום הופך ומסתרבל לתוך עצמו, במין הזייה חולנית ומזעזעת.

"לאון?", אני מחזיר לריכוז את גור האריות שמקפץ להנאתו על העלים. מתפלא כיצד גודל גופו משפיע על התנהגותו. "איפה אפשר למצוא מים בסביבה?".

"נחל, אדוני?" שוב מתבונן בי לאון בפליאה כזאת שגורמת לי לדרוך על המקום בעצבנות.

"כן. נחל, נהר, ים, אוקיינוס. היכן ניתן למצוא מים?", התשובה שלי נרגזת בוודאות. לאון מעגל כלפי את עיניו.

"שם, אדוני", זנבו מצביע לכיוון המשוער.

"הפסק לקרוא לי אדוני", אני אומר וממשיך לצעוד, יודע שהוא עוקב אחרי. דבוק עוד יותר מהחלום הזה.

"לא לקרוא לך אדו -", קולו רודף אחרי, משתתק. "אז איך לקרוא לך?".

"לא יודע", רגליי מתיזות עפר לכל עבר, כמו מעידות על עוצמת הרגשות הגואות בי, אני כמעט נחנק מהן. "איך שנראה לך, כל דבר אחר מלבד אדוני".

"טוב, אז אני אקרא לך בשם שלך", הוא עוקף אותי בריצה ומהנהן למולי בשערותיו הדלילות.

השם שלי אינו וירטואז, אני מודע לכך כשם שאני מודע לעצי היער החולפים על פני בצבעי העולם כולו ולאור כחול הסובב כל מקום בו אני שם את עיניי. אך משום שאין לי רעיון לשם אחר שישמע תקין, הגיוני ואולי גם מוכר יותר, אני מסכים עם לאון בשתיקה, שנמשכת עד שאנו מגיעים לנחל המבהיק בצבע כחול-ירקרק. צבע מוכר מאד, יש לציין.

צבע המים המשקפים את תכול השמים מעליהם מוכר, אבל הפרצוף הניבט לעיניי כשאני גוחן מטה, אוסף בין כפות ידי מעט מים ובא להרוות את צמאוני, אינו מוכר לי כלל.

אני בוהה בהלם בפרצוף הבהיר הניבט מולי, בצבע עיני הכחולות, שאורן מוחזר אלי מן המים, מסנוור, בשיערי הכחול גם הוא, מקורזל ועומד כאילו קפא במקומו, בצמד אוזני, ארוכות מעט, מוצרות וחדות בקצותיהן ובשיניי המחודדות, כאילו היו של חיית טרף, כמו של לאון, שלוגם מן המים בהנאה ואינו מרגיש אפילו מעט מבהלתי.
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איתי:

כמה קשה זה להיות הבחור הכי טיפש בכל מוסד לימודים בו אתה דורך? כמה קשה זה לדעת שרק הדיסלקציה היא זו שגורמת לך להיראות כזה?

קשה בדיוק כמו העובדה שאתה יודע שהעולם המודרני מצא לדיסלקציה תרופה בדמות שבב מוח עצבי, ואתה, רק בגלל איזושהי החלטה שרירותית של כל מיני הנוגעים בדבר, לא יכול להשתמש בה.

זה לא שאני אוהב קדמה, אני מבין היטב את הנזקים שלה והבור שהיא פוערת מתחת לכל אחד שמציץ לתוכה. אבל - כן. כואב לי שאני לא יכול ללמוד כמו שהייתי רוצה, כואב לי שעוד מאז אני זוכר את עצמי טענו בפני שאין לי עתיד, כואב לי לראות את האכזבה בעיניים של אבא כששוב אומר לו ר"מ כזה או אחר שמוטב שאצא לעבוד במקום לחמם כסא ולבהות בדף גמרא, הפוך, במשך שעות על גבי שעות. כואב לי. הגיוני, לא?

אבא תמיד טען שאני לא משתדל מספיק, שבמקום להשקיע את המוח הגאוני שלי בהינדוס חוטי חשמל ולוחות אם במטרה שברורה רק לי, אשקיע אותם בניסיון לרכוש את יכולת הקריאה. ניסיתי. ניסיתי עד שהאותיות הפסיקו לצאת במחול לנגד עיניי והתחילו לתקוף אותי בקצוותיהן המשוננות. נמאס לי בסוף, אז התחלתי לחפש פתרונות אחרים, כאלה שאבא היה מורט את שיערות זקנו אם היה יודע עליהם.

גם מצאתי. ולא היה מאושר ממני כשזה קרה. יכולתי לקרוא! באמצעות האזניים שלי, אמנם, אבל יכולתי להבין את האותיות הפורחות של הגמרא! יכולתי להקשות! הצלחתי לתרץ! הייתה לי היכולת סוף סוף ללמוד ולא רק לשמוע את האחרים עושים זאת!

כמה זמן האושר שלי ארך? לא הרבה. אחרי הפעם הראשונה בה ניסיתי ללמוד בבית המדרש כשבאוזניי תחובות אוזניות ואני מתנדנד בהנאה צרופה שלא ידעתי מאז יום היוולדי, מצאתי את עצמי מסולק. וזה קרה שוב ושוב. נראה שהיה עדיף לשבת ולבהות בקירות על פני לשמוע שירים ולשחק עצמי כמתמיד גדול, כך לפי דברי המשגיח התורן.

אף אחד לא הבין, ואני לא יכולתי להסביר. ההסבה שביצעתי לאוזניות שלי לא היתה מתקבלת יפה בכלל. החברה החרדית, בשונה מהעבר, לא סלחנית לאנשים המודרנים, גם אם זה נובע מאילוץ. האילוץ שלי, כך נראה, לא עניין אף אחד.

לכן אני פה בעצם, על אף שאיני מוצא קשר ביני לבין שלושת הנערים שנראה שהם מכלים את כל שעות אור היום בשינה עצלה, ובאותו אופן, לא ברור לי כיצד הצליח ר"מ הישיבה האחרונה ממנה סולקתי לשכנע את אבא שזהו המוסד המתאים לי ביותר.

הפלוס היחיד, שמתחיל בהחלט למצוא חן בעיניי, הוא העובדה שכשאני עולה לבית המדרש, פותח דף גמרא ומפעיל את האוזניות על מצב המרת טקסט - אף אחד מבין מעט הנערים המלהגים סביב אינו מקדיש לי תשומת לב מיוחדת וגם הר"מ שצועד פנימה מעט לאחר מכן וגורם להם להשתתק, אינו מעיף לעברי מבט קלוש.

כך עוברת לה שעה, ועוד אחת. מתישהו מתפללים סביבי מנחה, אחר כך גם ערבית. בית המדרש מתרוקן אט אט מיושביו המעטים. האורות נופלים בזה אחר זה, משאירים אותי בחשיכה כמעט גמורה שאינה מפריעה לאוזניות להמשיך לבצע את תפקידן עד לגמר הסוללה, אז אני שומע ביפ עלוב ומבין היכן הייתי עד עתה.

זה מוצא חן בעיניי, מוצא חן כל כך שאני מחליט להגדיל את קיבולת הסוללה בהזדמנות הראשונה שתיקרה בפני ואפילו חושב שאולי, רק אולי, אשקול ברצינות לבטל את שלל התוכניות הגרנדיוזיות שלי להעפה זריזה נוספת.

רק אולי. משום שגם כך השם שלי אינו טוב במיוחד, וכבן שני ואחרון למשפחה חוזרת בתשובה שהבן הגדול שלה העדיף להישאר בעולם החילוני ולהיעלם שם, לא צפויות לי הצעות שידוכים נורמטיביות, כך שלהישאר פה ולהזיק עוד יותר לשם שלי - לא בא בחשבון.

אבל עוד מוקדם לזה. בינתיים, אני יכול בהחלט להנות מן הספק.
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
וירטואז:

כמה זמן אפשר לנעוץ עיניים בבן דמותך הנשקף מן המים? בכל מצב רגיל, לא יותר משתיים - שלוש דקות. במצב שלי, אני מנצל את כל רגעי האור שהולכים ומתמעטים ככל ששוקעת השמש ועד שהיא עושה זאת סופית.

אני שוב אוסף בין כפות ידיי מים, הפעם בעיניים עצומות, חושש ממה שאראה שם ומהאור שזרח קודם מעיניי ומן הסתם יבלוט יותר על רקע החשיכה. המים קרים וצלולים, טעמם אינו שונה משציפיתי. זה מרגיע אותי מעט, רק מעט.

"לאון?", כמו קודם, אני מפריע לו בקפיצתו העליזה במים, מסלק תוך כדי מפרצופי אי אילו נתזים גדולים במיוחד. הוא עוצר משאגותיו העולצות יחד עם כל גופו, מביט בי בראש נוטה מעט הצידה.

"אתה יכול אההההממ לגדול, כמו קודם?".

"לגדול?", הוא מלקק את שפמו בהבעה כזו שבכל מקרה אחר היתה מעלה חיוך על פני.

"כן", איני יודע אם כל דבר שאני אומר לו לא מובן לו כי אני הטיפש מביננו, או הוא. "להיות אריה, גדול".

"ככה?", הוא שואל שוב, הפעם תוך כדי הדגמת יכולתו האגדית.

"כן, ככה".

"בסדר", הוא יוצא מן המים, מתנער, מתיז עלי עוד מים ומתיישב. ושותק.

מתאימה לי יותר צורתו הנוכחית. קודם כל - הוא יושב. זה לכשעצמו טוב. דבר שני - הוא גם שותק. ואני לא יכולתי לצפות לטוב מזה.

גם האפלה טובה לי, אולי כי כך אני מצליח לחשוב יותר בבהירות. לחרוט בארבע אצבעות כף ימיני. ארבע! מעגל גדול, ולכתוב בו, איני יודע איך, את כל שמטריד אותי.

הייתה לי חרב שלשום. שנעלמה. הרגתי חיה מוזרה בעלת דם צהוב. לי עצמי יש דם כחול ויכולות ריפוי מהירות. מדי. לא ישנתי כבר יומיים. אני לא מרגיש עייפות בכלל. לא אכלתי חמישה ימים. אני לא מושפע מכך, אם כי הרעב בהחלט מציק לי. יש לי חבר או עבד מוזר בצורת אריה. שיכול לחזור להיות גור בשניות בודדות. עם אופי תואם. יש לי שיניים חדות, אוזניים ארוכות מן הרגיל, מזדקרות מעט, שיער בצבע כחול בתספורת שלא ראיתי מימיי ועיניים שזורחות בכחול עמוק.

זה מפחיד, אבל כשאני מצרף את כל העובדות אחת לאחת, משמיט את חלקן שאינן קשורות אלי ישירות, אלא נלוות. אני מגיע למסקנה פשוטה אך הזויה במיוחד - אם חשבתי עד עתה שאני בן אנוש, אז הפתעה נוספת - אני לא.

מה אני כן? אני לא יודע. אבל בשום אופן שבעולם, איני אנושי. על אף שאני מרגיש כך.

מה זה בכלל אנושי?! השאלה מבלבלת אותי, גורמת לי לנשוך שפתיים בעוצמה. שיניי חדות, שכחתי את הנקודה הזו. הטעם המר שעולה בפי דוחה כל כך שאני יורק פרץ דם כחול החוצה, משאיר את פי פתוח עד שהדם חדל לזרזף ומנגב את פי בשרוולי. מגלה שכמו שחשבתי - הפצע כבר איננו.

"אני רעב", נוהם לאון לצידי, מעיר אותי מהרהוריי. הוא מתרומם ממקומו, מתנער שוב, מרכין את אפו מטה, אל החריטות שקבעתי בעפר. "אני רעב", הוא חוזר ומתחיל לרחרח את האוויר.

גם אני. אם אודה בכך, אני מסוגל לטרוף את לאון בשלמו- אני מנער את ראשי בחוזקה. לא באמת חשבתי את זה עכשיו, ממש לא. אין שום סיכוי שבעולם, גם לא הקטן ביותר שא-נ-י אוכל אריה בשלמותו. גם אם הוא יהפוך, במיוחד למעני, לקטן יותר.

אני מתכווץ אל תוך עצמי. מבין פתאום שגם אם שרדתי חמש ימים ללא אוכל ואני עדין מרגיש במיטבי, אין זה אומר שעלי להמשיך בצורה הזאת. דמותה של החיה האחרונה שהרגתי עולה למול עיניי, בטני שמקרקרת בתזמון מופלא מבהירה לי את שאני צריך לעשות. אחרת, אם אדחה את זה עוד, בטעות גמורה אוכל את לאון.

אני מתרומם באנחה, מותח את ידיי ומבין שיש לי בעיה. החרב נפלה מידי והתאדתה באוויר קודם לכן, ואם כך – מה אני אמור לעשות עכשיו?

"אני צריך חרב", אני ממלמל. אין מצב שאני צד בידיים שלי, גם אם יש לי הכוח לעשות את זה. "או קשת", אני מוסיף. זו נראית לי דרך אנושית יותר לצוד, למרות שאני לא בטוח בכלל שאני יודע להשתמש בה.

"החרב על הגב שלך", שמיעתו של לאון מעולה, אבל כנראה שהראיה שלו פחות. אין לי שום דבר על הגב.

"היא לא", אני נושף. אם היה – הייתי מרגיש, ובכלל – היא נעלמה ממש מול העיניים שלי!

"היא כן", לאון מתעקש, גורם לי לפקפק בתחושותיי ולשלוח יד אל מאחורי גבי.

ידי נתקלת בגבשושית בד, כנראה כובע היוצא מן הבגד המוזר אותו אני לובש. מעין מעיל שחור המגיע עד ברכיי, מתפצל בגובה מותניי לשתי כנפות בצידי גופי, רכוס מקדימה בכפתורי קרן גסים.

"היא לא", אני מעדכן את לאון בתוצאות שהיו ידועות לי עוד קודם, שולח בכל זאת את ידי הימנית לגשש במעלה כתפי השמאלית, מרגיש לפתע במוט מתכת ארוך מעט, כזה שבוודאות לא היה שם קודם. משיכה מעלה באלכסון גורמת לי להשתנק בכאב כשהחרב משספת את לחיי השמאלית עד מצחי.

זה לא היה מוצלח. העולם שהופך בין רגע לדו-מימדי מבהיר לי זאת יותר מהכאב המשתק ומהדם הזב מעיניי בכמויות. רגע אחר כך חוזר העולם לתלת-מימדיותו. גם נשימותיי חוזרות לסדרן.

לאון ממצמץ מולי בבלבול אך אינו אומר דבר. אני נושם עמוק, שואף לקרבי את שלל ריחות היער ובתוך כך את ריחן של שאר החיות המסתובבות בו.

איני תוהה על הגילוי האחרון. אני מורעב. כעת הגיע זמנה של הארוחה.
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק 3:

איתי:

"איך היה היום?", זוהי השאלה הראשונה אותה שואל אותי אבא, אחרי שהתפללתי ערבית יחיד ומיהרתי להתקשר אליו, שלא ידאג יותר מדי.

"בסדר", אני לוקח נשימה ארוכה. "אני - הצלחתי ללמוד קצת", השתיקה בקו גורמת לי להמשיך. "בבית המדרש".

"יופי, יופי", אבא נשמע טרוד, הוא גם ממהר לאשש את מסקנתי. "אני אחזור אליך יותר מאוחר, בסדר?".

אני מוודא שמספר הטלפון של הישיבה מזוהה לו, שכן אבא מתנגד מוחלט להחזקת פלאפון אישי משלי, מאזין שניה אחת יותר מדי לצליל הניתוק ומניח את השפופרת במקומה.

למה ציפיתי בעצם? לטפיחות על השכם? אבא רחוק מדי בשביל זה, לא רק טכנית. אני נאבק בתסכול ובהשלכותיו כשאני עולה לאט את גרמי המדרגות, נאנח לפני שאני פותח את דלת החדר, הפעם בלי תכנון לדפוק ונעצר מול אותו אויב ישן מוכר, שהפעם מגוון השרטוטים הלא מזוהים עליו שונים מאד מהקודמים.

זה מחשיד אותי, אבל האוזניות לא יבואו לעזרתי עכשיו, אצטרך לשם כך בטרייה חלופית, להבא אקח אותה איתי.

אני פותח את הדלת, לא מקדיש מבט לשלושת חבריי לחדר הנועצים בי מבטים סקרניים וניגש למזוודה שלי, שאיננה.

טוב, זה כבר לא יפה. בא אחד חדש, מילא ישנתם, גם צעקתם עליו קצת, אבל מפה ועד להעלים את המזוודה שלו?!

"איפה היא?", אני מפנה פנים כועסות לנער בעל פרצוף-עדין-מרוח, הוא מחזיר לי חיוך קונדסי, חסר בושה.

"בחדר מספר עשרים ושלוש", הוא מגחך לקול צחוקם של חבריו. "זה עוד שלושה חדרים מפה, דביל".

אני מתבונן בו לרגע אחד, יורק לו במבטי אש, מסובב את גבי ויוצא לחפש את חדר מספר עשרים ושלוש בעזרת ההוראות המפורטות, המחשידות גם הן.

החדר נמצא, גם המזוודה שלי. השוכנים בו נחמדים הרבה יותר מאלו האחרונים שפגשתי.

"אתה הבחור החדש?", מברר אחד שבלוריתו השחורה מסוככת על פניו, מכהה אותן עוד. "איך קוראים לך, לא אמרת?".

"איתי מעוז", אני ממלמל, מבטי חומק לדלת.

"אני משה", מושיט לי השחרחר את ידו. "ואלה יושע, שימי ובנצי", הוא מצביע לכיוונם של שאר החבר'ה שמסתכלים בי כאילו הייתי חמורו של משיח.

"תודה", אני לוחץ את ידו, לוהט כולי. נדמה לי שזו פעם ראשונה מאז כיתה ב' שמישהו עושה איתי היכרות מרצון, תמיד הייתי מוקצה מחמת מיאוס.

"תלשין על מי שעשה את זה", אומר לי משה כשאני פונה לצאת אגב טפיחה על השכם. "אל תתן לו לדרוך עליך".

"תודה", אני אומר שוב, מעיף לו מבט אחרון וקופא, עיניי נעצרות על אחד הפוסטרים התלויים על ארון החדר.

אני אמנם לא יודע לקרוא, אבל תמונות אני יודע לזהות. ולא ברור לי מה עושה תמונתו של אחי, בלבוש אבירים מוזר למראה ולצד קשקוש לא ברור אך צעקני גם לעיניי, בחדר של נערים זרים לי לחלוטין.

"הכול בסדר?", משה שם לב לפני החיוורות, עיניו מחפשות את מה שתפס את שלי.

"כן, כן", אני מנסה להתעשת. רושם לי להתעניין בזה מאוחר יותר, אחרי שאראה שתכולת המזוודה שלי נותרה על כנה.

המעבר במסדרון אינו קל, אך המזוודה החבוטה שלי ידעה נוראות מזה ומלבד לחריקה קלה שמשמיעים גלגליה כל שלוש מרצפות, היא מצליחה להתגלגל בשלמותה עד דלת החדר שלי. שם אני מגשש בכיסה החיצוני העליון של המזוודה, מוציא את הבטרייה החלופית, מחליף אותה עם חברתה המותשת, תוחב את האוזניות לאוזניי ומניח להן לעשות את שלהן.

"נראה אותך קורא את זה, דביל", מצייצות האוזניות את שכתוב שחור על גבי לבן מקומט ומלוכלך, מגשימות את פחדיי. "המזוודה שלך עברה דירה לחדר עשרים ושלוש".
 

ניק 70107

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
סליחה שאני מתערבת, אבל אני רואה פה דפוס מסויים.
את מבקשת ביקורת, אבל על כל ההערה שנכתבה םה יש לך הסבר למה כתבת כך ולא אחרת - למה את צודקת בעצם.

הקורא לא שותף למוח הפורה והיצירתי והגאוני שלך (באמת ובלי ציניות!) אבל אם לקורא מפריעים דברים, זה לא עוזר שיש להם הסברים טובים. את הסיפור הזה, אם יהיה ספר פיזי, הולכים לקרןא הרבה בני אדם. ואם כולם יחשבו לעצמם את ההערות שנכתבו פה אבל לא יתקשרו אלייך ויקבלו את ההסבר שלך (ויסכימו איתו על הדרך) אז איבדת אותם וחבל. וזה תקף גם אם אחוזים בודדים מהקוראים יחשבו כך. בכל מקרה אני מאמינה דהפורום פה הוא מדגם מייצג די טוב.

והדעה שלי באופן כללי - ביקורת היא כל דבר שמפריע למי שקורא את הסיפור. כמובן שאני אתיחס אחרת למשהו שמפריע לאח שלי בן ה7 וזה כי הוא עוד לא מספיק חכם מאשר למשהו שמפריע ליונה ספיר או למשתמשים שנכנסו חקהילה פה וקראו ספרים בחייהם (מקווה שטובים מספיק!) ולקבל את הביקורת משמעה להרכין ראש, ולסדר את הבאג. אפילו אם יש לו הסבר טוב. אלא אם כן ההסבר הטוב הוא ספוילר ממש רציני וזה סימן מבחינתי שהוא באמת משמעותי לעלילה.
הערות הנוגעות לצורת כתיבה, התנסחות, משלב, כאלה - בטח ובטח שכדאי להקשיב.
אם ממש רוצים להיות מכוסים - מראים את הקטע המתוקן לקהילת כתיבה אחרת ורואים אם מעירים שם להחזיר למצב הקודם, בלי לדעת כמובן מה בדיוק היה המצב הקודם.

בתקווה שהובנתי ועזרתי
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
סליחה שאני מתערבת, אבל אני רואה פה דפוס מסויים.
את מבקשת ביקורת, אבל על כל ההערה שנכתבה םה יש לך הסבר למה כתבת כך ולא אחרת - למה את צודקת בעצם.

הקורא לא שותף למוח הפורה והיצירתי והגאוני שלך (באמת ובלי ציניות!) אבל אם לקורא מפריעים דברים, זה לא עוזר שיש להם הסברים טובים. את הסיפור הזה, אם יהיה ספר פיזי, הולכים לקרןא הרבה בני אדם. ואם כולם יחשבו לעצמם את ההערות שנכתבו פה אבל לא יתקשרו אלייך ויקבלו את ההסבר שלך (ויסכימו איתו על הדרך) אז איבדת אותם וחבל. וזה תקף גם אם אחוזים בודדים מהקוראים יחשבו כך. בכל מקרה אני מאמינה דהפורום פה הוא מדגם מייצג די טוב.

והדעה שלי באופן כללי - ביקורת היא כל דבר שמפריע למי שקורא את הסיפור. כמובן שאני אתיחס אחרת למשהו שמפריע לאח שלי בן ה7 וזה כי הוא עוד לא מספיק חכם מאשר למשהו שמפריע ליונה ספיר או למשתמשים שנכנסו חקהילה פה וקראו ספרים בחייהם (מקווה שטובים מספיק!) ולקבל את הביקורת משמעה להרכין ראש, ולסדר את הבאג. אפילו אם יש לו הסבר טוב. אלא אם כן ההסבר הטוב הוא ספוילר ממש רציני וזה סימן מבחינתי שהוא באמת משמעותי לעלילה.
הערות הנוגעות לצורת כתיבה, התנסחות, משלב, כאלה - בטח ובטח שכדאי להקשיב.
אם ממש רוצים להיות מכוסים - מראים את הקטע המתוקן לקהילת כתיבה אחרת ורואים אם מעירים שם להחזיר למצב הקודם, בלי לדעת כמובן מה בדיוק היה המצב הקודם.

בתקווה שהובנתי ועזרתי
היי, אני אשמח שתמקדי אותי לאיזו ביקורת את מתכוונת.
בכל אופן, אסביר לך כיצד אני רואה את הביקורת וכיצד אני מתנהלת מולה:
1. מה שאני מסמנת בלייק - אני מטפלת אצלי. הסיפור, כמו כל סיפור אחר, יעבור עריכה לבסוף, כך שמה שטופל - יעבור שוב תחת עיני העורכת הספרותית בטרם יוצא לאור, לעייף שוב קוראים בשביל נקודה ואפילו שורה שלמה - מיותר לגמרי לטעמי.
2. לא כל ביקורת אני מקבלת - יש הרבה סיבות לזה. אחת - כי לפי דעתי היא לא נכונה. שתיים - שולית ובהחלט יכולה להיות משוכתבת אצל העורכת הנ"ל. שלוש - צריכה זמן עיכול, יש דברים שכרגע אתלבט נורא איך לתקן/לשכתב, אבל בעוד חודש יהיה לי קל יותר. ארבע - ספוילרים שיובהרו בהמשך.
3. בביקורת אני מצפה למיקוד של חורים או הערות של חוסר הבנה. לא שגיאות כתיב, אופן כתיבה וניקוד. זה חלק מתפקיד ההגהה והעריכה (למרות שהתחלתי להחליף את המספרים באותיות מאז ההערה האחרונה, אז...)
חורים וחוסר הבנה - אני גם מפרסמת אחר כך לבירור חוזר. (שכתבתי קטע שלוש פעמים כשנתקלתי במשהו מהותי, לא בסיפור הנוכחי).
4. לידיעתך - בספר הקודם שלי שפורסם בהמשכים, ליקטתי את כל הביקורות וטיפלתי בהן דווקא בסוף. היה לי יותר נוח. קשה לשכתב משהו שכתבת הרגע, קל יותר לעשות כשהדברים גמורים והמוח רענן.
5. חלק מהביקורת היא גם התנגחות מסוימת כדי להבין טוב יותר את הביקורת. אם את כותבת לי X לא הובן לי אז אני יכולה להגיד לך: תראי את שורה Y. אם תסמני לי לייק ותמשיכי הלאה - אני מבינה שזה משהו שהניח את דעתך או שחמק ממך קודם לכן (אנחנו באינטרנט, סיפור בהמשכים, אין לי דרך לדעת אם קראת את הקטע ברפרוף, דילגת בטעות או שהיית מפוקסת במידה סבירה ובכל זאת לא הבנת). לכן אני מצפה שיגידו לי: אוקי, אבל הייתי צריכה משהו מקשר, הנקודה לא הייתה ברורה וכו'. אם לא דייקת אותי אני יוצאת בנקודת הנחה שהכי קלה לי (מה לעשות, בת-אדם אחרי הכול).

מצפה למיקוד (התנגחות :)), עברתי על הביקורות לאור ההארה ולא ראיתי משהו מיוחד...
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
היי, אני אשמח שתמקדי אותי לאיזו ביקורת את מתכוונת.
בכל אופן, אסביר לך כיצד אני רואה את הביקורת וכיצד אני מתנהלת מולה:
1. מה שאני מסמנת בלייק - אני מטפלת אצלי. הסיפור, כמו כל סיפור אחר, יעבור עריכה לבסוף, כך שמה שטופל - יעבור שוב תחת עיני העורכת הספרותית בטרם יוצא לאור, לעייף שוב קוראים בשביל נקודה ואפילו שורה שלמה - מיותר לגמרי לטעמי.
2. לא כל ביקורת אני מקבלת - יש הרבה סיבות לזה. אחת - כי לפי דעתי היא לא נכונה. שתיים - שולית ובהחלט יכולה להיות משוכתבת אצל העורכת הנ"ל. שלוש - צריכה זמן עיכול, יש דברים שכרגע אתלבט נורא איך לתקן/לשכתב, אבל בעוד חודש יהיה לי קל יותר. ארבע - ספוילרים שיובהרו בהמשך.
3. בביקורת אני מצפה למיקוד של חורים או הערות של חוסר הבנה. לא שגיאות כתיב, אופן כתיבה וניקוד. זה חלק מתפקיד ההגהה והעריכה (למרות שהתחלתי להחליף את המספרים באותיות מאז ההערה האחרונה, אז...)
חורים וחוסר הבנה - אני גם מפרסמת אחר כך לבירור חוזר. (שכתבתי קטע שלוש פעמים כשנתקלתי במשהו מהותי, לא בסיפור הנוכחי).
4. לידיעתך - בספר הקודם שלי שפורסם בהמשכים, ליקטתי את כל הביקורות וטיפלתי בהן דווקא בסוף. היה לי יותר נוח. קשה לשכתב משהו שכתבת הרגע, קל יותר לעשות כשהדברים גמורים והמוח רענן.
5. חלק מהביקורת היא גם התנגחות מסוימת כדי להבין טוב יותר את הביקורת. אם את כותבת לי X לא הובן לי אז אני יכולה להגיד לך: תראי את שורה Y. אם תסמני לי לייק ותמשיכי הלאה - אני מבינה שזה משהו שהניח את דעתך או שחמק ממך קודם לכן (אנחנו באינטרנט, סיפור בהמשכים, אין לי דרך לדעת אם קראת את הקטע ברפרוף, דילגת בטעות או שהיית מפוקסת במידה סבירה ובכל זאת לא הבנת). לכן אני מצפה שיגידו לי: אוקי, אבל הייתי צריכה משהו מקשר, הנקודה לא הייתה ברורה וכו'. אם לא דייקת אותי אני יוצאת בנקודת הנחה שהכי קלה לי (מה לעשות, בת-אדם אחרי הכול).

מצפה למיקוד (התנגחות :)), עברתי על הביקורות לאור ההארה ולא ראיתי משהו מיוחד...
ונקודה נוספת:
כל הקטעים שפורסמו עד כה, מלבד לשינוי קל בזה שלפני האחרון, עברו בקבוצת הביקורת שלי שיש בה גם עורכת ספרותית... מהקטעים הבאים (לא של איתי), יחולו שינויים רציניים שכנראה לא אעביר מתחת לעיני קבוצת הביקורת הפרטית, עד שאתקבע בהם סופית.
שאלה, יכול להיות שאני טועה - אולי תכננת לכתוב את ההארה תחת אילסר? (השם ישונה, בינתיים אמשיך לקרוא לו כך) הוא פשוט זכה להרבה יותר ביקורות... (ולא עבר ביקורת מוקדמת)
 
נערך לאחרונה ב:

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
וירטואז:

עז היא עז, נכון? היא שעירה מאד, יש לה זקן, שתי קרניים, רגליים דקיקות, פרסות ו-זהו בעצם.

אז זה מה שאני רואה כעת. עז רגילה, שגם פועה לקראתי בטון שאיני יודע לשייך אם הוא שמח, מופתע או רוגז. אבל אין לי כל כך מה להסס בעניין, כי ברגע בו אני שולף את חרבי, הפעם בזהירות יתירה, העז הנחמדה הופכת לעז גדולה במיוחד.

לא כמו לאון, כבר קודם היא הייתה נראית בגיל הבגרות שלה, אולי גם יותר. גדולה במובן שהראש שלה עכשיו יותר גדול מכל כולי והעצים שביניהם שהתה לפני שניות בודדות נרמסו על הקרקע תחת ממדיה.

היא גם מרכינה את ראשה לעברי וכשצמד קרניה מכוונות אלי היא מסתערת. הפעם פעיותיה נשמעות כמו שאגות קרב.

אני נבהל וקופץ הצידה. מוצא את עצמי על אחת מצמרות העצים. האמת? נמאס לי. לא חשבתי להגיע לגובה כזה. לא רציתי בזה בכלל. וכעת אני לא יודע אם אצליח לנחות על הקרקע עם שתי רגלים בריאות.

אני לוקח את הסיכון, דווקא מפני שאני יודע שלא משנה מה יקרה לי - אני אשרוד את זה. איך אני יודע? נפצעתי כמה פעמים והחלמתי, לא? זה אמור להיות מספק בהחלט.

אני נוחת על שתי רגליי, הן לא כואבות כלל, כאילו נחתתי על מצע פרווה רך ומלטף. העז, שמתמקדת כעת בלאון המיילל תוך כדי ריצה מבוהלת, דוחקת בריצתה את העצים, מבחינה בי ושוב היא מסתערת לקראתי.

הפעם אני לא נע, אלא מחכה עד שאני מרגיש את נשימותיה מרפרפות עלי, אז אני רק מדלג מעליה, כדי לא למצוא עצמי שוב גבוה מדי, ובזמן שגופי מרחף מעל צווארה אני משסף אותו עם חרבי. היא נופלת שדודה, מפרפרת לרגע או שניים ואז שובקת חיים. דמה, בצבע סגול מזעזע, מתערבל בעפר.

זה היה קל, כל כך. אני אפילו לא מתנשף ובמידת מה של סקרנות אני מניח לחרב, רואה אותה נעלמת מול עיניי עוד לפני שהיא נפגשת בקרקע. כשאני מגשש מאחורי כתפי, שוב אני נתקל במוט המתכת ההוא, של החרב. אם איני טועה, הוא מכונה ניצב.

"לאון!", אני קורא לאריה הלא יעיל הזה. מתעניין לדעת מה הייתה הסיבה שהחלטתי לגדל אותו, או סתם ככה לאפשר לו לחיות לצידי. הוא הרי גדל כל הזמן, גם קַטֵן. בין אם ארצה ובין אם לא.

"הרגת אותה, אדו- וירטואז?", הוא קטן כעת והאופן בו שערותיו סומרות ואוזניו נטויות מטה, מכמירות את ליבי.

"כן", אני מעיף מבט לכיוון גופת העז, ממהר להחזיר אותו אל לאון. "אתה יכול לאכול".

לאון אינו אומר תודה וכבר הוא מסתער על העז, בולס בכל רגע ורגע עוד מהארוחה, שאמורה להיות גם שלי.

אני רעב. רעב. רעב. רעב. רעב. רעב. אני רעב במידה כזו שאני מרגיש כמו מת, אבל לא באמת מת. והדבר היחיד המפריד ביני לבין האוכל – הוא העובדה שצריך לבשל אותו.

ואיך בדיוק אני יוצר אש?

אני צריך לחכך ענפים זה בזה. אותם יש בשפע סביבי. או אבני צור, פעולה יותר מהירה אם אמצא אותם. חיפוש זריז בכיסי המעיל שלי אינו מגלה דבר. בכיס המכנסיים הימני אני מוצא קלף מגולגל, מלא שרטוטים שנראים כמו קשקוש אחד גדול וכנראה מנסים להוות מפה.

נשארה רק אפשרות הענפים. אני בוחן את העץ הקרוב אלי, מתביית על ענף דק, עוקר אותו בקפיצה. עוקר אחד נוסף, הפעם עבה יותר, מפצל אותו כך שיהיה לי לוח, מניח על הארץ ומשפשף אותו באמצעות הענף הדק.

זו פעולה מתישה, במיוחד כשרעבים, אבל בסוף, כשגץ קטן מצטרף לעוד אחד ולהבה מתחילה לצוץ מהלוח שיצרתי, אני ממהר לקרב אליה עוד ענפים, מכל מה שתופסות ידיי.

סדרת הפעולות הבאה יותר מהירה, חיתוך ענפים כך שישמשו לי מעמד לצלייה והכנת הציד לארוחה מבושלת ומפיצת ניחוח שרוף מעט.

כשאני שבע, אני נינוח מספיק בשביל להבחין בהבעתו המבוהלת של לאון, שתולה באש מבט אומלל כל כך, זנבו מושפל בין רגליו.

"זו רק אש", אני רוטן ונפנה לכבות אותה. "מתי תבין את זה כבר?", אני ממצמץ למשמע המשפט שנפלט לי בלי מחשבה. זה אומר שהזיכרון מתחיל לשוב אלי?

לא. בקופסא שלי אין כלום. רק בור שחור ואפל, מלא תהייה על המציאות אותה אני חווה. מה שכן – יש לי ידע כלשהו לגבי העולם הזה, מין בסיס. גם על לאון, שכעת מתבהר לי שהוא פחדן חסר תקנה, חושש מאש בדיוק כפי שחשש מהעז ההיא.

"לאון?", אני מכבה גץ אחרון באמצעות אגודל ואצבע. "אתה יכול להסביר לי מה אני?".

"מה אתה?", הוא מתקרב אליי בפנים חוששות, מבטו זולג מדי פעם אל הענפים שמעלים שאריות אחרונות של עשן. "אתה וירטואז", הוא קובע תוך כדי שהוא קַטֶן לממדי גור ומצטנף לתוך כנף מעילי.

"זה השם שלי", אני מדייק אותו. "שאלתי מה אני, מה האישיות שלי והרקע".

לאון מרים את ראשו, אוזניו נוטות קדימה ואחורה. "אתה וירטואז", הוא קובע, מעביר את לשונו על חוטמו ומרכין את ראשו חזרה.

אני נאנח. לא ממנו אקבל תשובות. כנראה שאין לי ברירה אלא לחפש אותן בעצמי. אני פורש את הקלף מול עיניי, מחפש בין שלל הסימונים איזשהו כתב שיבהיר לי איך לפרש את העיגולים, הקווים הארוכים וההבדל בינם לבין אלו הקצרים או המפוספסים. אין אחד כזה.

באנחה נוספת אני מבין שהברירה היחידה הקיימת לי היא לשוטט ברחבי היער עד שאמצא מקום יישוב נורמאלי, אולי לחזור אל הנחל ולגשש לאורכו. רעיון טוב, מעולה אפילו. נותר לי רק לקוות שהוא יביא עמו תוצאות, וכמובן – שאני לא היצור היחיד בעולם הזה עם יישות חושבת ומבינה. מי הבטיח לי שלא זה המצב? אף אחד.
 

ניק 70107

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ונקודה נוספת:
כל הקטעים שפורסמו עד כה, מלבד לשינוי קל בזה שלפני האחרון, עברו בקבוצת הביקורת שלי שיש בה גם עורכת ספרותית... מהקטעים הבאים (לא של איתי), יחולו שינויים רציניים שכנראה לא אעביר מתחת לעיני קבוצת הביקורת הפרטית, עד שאתקבע בהם סופית.
שאלה, יכול להיות שאני טועה - אולי תכננת לכתוב את ההארה תחת אילסר? (השם ישונה, בינתיים אמשיך לקרוא לו כך) הוא פשוט זכה להרבה יותר ביקורות... (ולא עבר ביקורת מוקדמת)​
לא ממש... על אילסר יש לי ביקורות ממוקדות אחרות על גוף הסיפור, לא ביקורת כללית על הביקורת עצמה:)
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
לא ממש... על אילסר יש לי ביקורות ממוקדות אחרות על גוף הסיפור, לא ביקורת כללית על הביקורת עצמה:)
אז בואי תמקדי אותי (פה על פה, שם על שם...) עברתי בשניהם ולא מצאתי משהו מיוחד, פרט לאחד.
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק 5:

איתי:

נתפסתי. והפעם זה היה כל כך מהר! בד"כ לוקח לפחות שבוע, הכי הרבה עד כה היה חודש וקצת. זו סיבה טובה, מספיק טובה בשביל שאעשה אחורה פנה, יחד עם המזוודה, ואברח הביתה. גם כך לא נראה שחברי החדר שלי יסכימו לשתוק.

במידת מה, זה מאכזב. אולי כי כן חשבתי להשתקע קצת, להכיר את המקום, לראות האם היתרונות בו גוברים על החסרונות ולשקול בדעתי כמה זמן אוכל להחזיק איתם. אני יכול להתאמץ עוד קצת, לספוג אי אלו עלבונות עד שיגיע הרגע בו אשבר ואברח בלי שום שקלול נתונים נוסף. זה יקרה לבסוף, אין טעם להשלות את עצמי. ואם כן, למה בכלל לנסות?

מאמציו של אבא הם סיבה מספיק טובה, כזו שעבורה אפתח את הדלת, אצעד בפנים חתומות עד למיטת הקומותיים, אניף את המזוודה לזו העליונה ואנעץ פנים זועמות בנער ההוא, שעדין איני יודע את שמו, שגם לא מעניין אותי לדעת.

"אתם לא תעשו את זה שוב. מבין?", אני שואל אותו בטון לוחשני, המתאים בדיוק לסיטאוציה ולמעמד.

"כי ככה אמרת?", הוא מגחך. מאלץ אותי לנקוט בפעילות ברורה יותר, כזו שמערבת את שרירי.

אני מניף אותו באותה קלילות בה זרקתי את המזוודה מעלה, ידי תופסת בצווארונו, ראשי קרוב אליו כדי נשיפה.

"כן. כי ככה אמרתי", אני נושף לתוך פניו, רואה את ההלם והבעתה בהן. מספיק לי בשביל לעזוב אותו, לגרום לו להחליק חזרה אל מיטתו.

"מובן?", אני שואל שוב, מסובב את ראשי גם אל שני חבריו.

הם מהנהנים, הפחד זועק מאישוניהם. אני מרוצה, עד כמה שאפשר להיות מרוצה בסיטואציה עלובה כזו. מטפס אל מיטתי ונפנה לבדוק את תכולת המזוודה.

היא מבולגנת, כרגיל, וקשה לדעת האם משהו נלקח או נשבר. אך ממבט מלמעלה לא נראה שמישהו נגע בה, אולי קצת זז ממעבר הדירה שארגנו לה.

קופסאת העוגיות שדחפה לי אמא מושכת את תשומת ליבי, עדיף בהחלט מללכת כרגע אל המטבח ולגשש האם נשאר אוכל מארוחת הערב האחרונה, שרמתה עדין לא ידועה לי.

העוגיות נגמרות, מהר מדי, אבל לא יקרה דבר אם אלך לישון רעב. גם לא יקרה דבר אם אדלג על מקלחת, אין לי כעת טיפת חשק לתשאל אנשים היכן נמצאות המקלחות, מספיק לי מה שהיה עד עכשיו.



בדרך כלל השינה שלי רגועה, חסרת חלומות ומרגישה נמהרת כזו, כאילו חלפו רק חמש דקות מאז שמתי ראש על הכרית. גם הפעם היא לא מאכזבת ומהר מאד אני מוצא את עצמי ממצמץ מול אור השמש החודר מהחלון ממולי.

במפתיע, מלבדי אין אף אחד בחדר. כבר האווירה מרגישה לי קלילה יותר, מאפשרת לי להחליף את בגדיי בנינוחות כזו, עצלנית מעט. אבל כשאני מחטט אחר זוג גרביים, השלווה אובדת ממני לגמרי.

יש רק ארבע מהם, אבל אני זוכר בוודאות שהכנסתי למזוודה חמישה. בטירוף אני פורק זוג אחרי זוג, ממשש היטב, כאילו בין הבדים מסתתר לו חוט זהב. שום דבר לא מסתתר שם, וודאי שלא זוג נוסף. אני פורש את תכולת המזוודה על המיטה שלי, מחזיר אליה בגד - בגד אחרי ניעור רציני, כזה שלא מגלה לי דבר. זוג אחד איננו, דווקא ההוא בו מוחבא באדי. עובדת היעלמותם של חברי החדר שלי כבר אינה נראית תמימה כלל.

הם לא עשו זאת כשישנתי, לא ייתכן שלא התעוררתי עקב כך. יכול להיות שהם מצאו את באדי עוד אתמול? מה כבר עשו איתו?

שאלות אחר כך. כעת עלי למצוא אותם. כנראה שהאיום אתמול לא עשה את שלו, או שגרם להם לפעול באפיקים אחרים, כאלה שבוודאות יגרמו לסילוקי.

קל למצוא אותם, אחרי שאני פוסל בוודאות את הימצאותם בבית המדרש וגם את האפשרות לעבור חדר-חדר, נשארה לי רק אופציית חדר האוכל, לשם אני מנווט באמצעות הוראותיו של בחור אחד משיעור ג'.

עוד לפני שאני מגיע לחדר, אני מרגיש בהמולה. צעקות וצווחות עידוד נשמעות למרחוק, גורמות לי להחיש את פעמיי ולשלל דמיונות לקדוח במוחי. אני לא טועה, פטיש השניצלים האחוז בחוזקה בידיו של אותו חבר חדר מרגיז מנופפת באוויר למול פני ונוחתת בחבטה על גבי השולחן, מלווית בקריאות קרב סוערות.

"זוזו!", אני דוחק הצידה את הגווים המפריעים לי לראות מי הוא זה המקבל בשתיקה את החבטות הנוראיות. כואב אותן כאילו קיבלתי בעצמי. "זוזו כבר!", אט אט נחשפת בעיני הזוועה, בדמות חלקיו של באדי, רמוסות ומנותצות.

"למה? למה עשית את זה?", בכל זאת פני המומות כשאני מרים אותן לעבר מעולל הזוועה, אם לא השולחן המפריד ביננו מזמן הוא היה טועם ממני.

"אתה עוד מדבר?", הוא מרים את אפו. מעביר את מבטו על כולם, מנופף שוב בפטישו ורוכן קדימה. "תראו מה זה, איך אתה מעז בכלל?".

"תעזוב את באדי", אני מתנפל עליו, ידי תופסת בפטיש, לא מניחה לו להמשיך בחבטות האיומות. "הוא לא עניינך".

"יש לו גם שם!", הוא נובח. פניו מאדימות כשהוא מנסה להתנגד לי. "לאיזה שפל תגיע עוד, אה? אולי כדאי שתלך מפה. מחוץ לבני ברק, כוונתי".

"זה לא עניינך!", אני זועם. חובט בו באגרוף כף ידי השנייה, צופה בו נזרק לעבר הקיר מאחוריו. מתחרט על זה באותו הרגע, גם אם שום מבוגר אחראי לא היה צופה בפעולתי האחרונה.

"מה קורה פה?", לא הספקתי להכיר את המשגיח עדין, ואף על פי שקיוויתי שזה לא יקרה, קל לדעת שהקול העולה מאחורי גבי שייך לו בדיוק.

אני לא מסתובב, אלא אוסף את חלקיקיו של באדי, מכניס אותם לכיס המכנסיים. מודע שהנערים הסובבים אותי מפלילים אותי בזה הרגע.

"איתי?", המשגיח כבר השיג את שמי, כעת אני לא יכול להתחמק עוד. אין צורך להצטער על כך, זה היה קורה במוקדם או במאוחר, בין אם ארצה או לא.

"מה?", אני מפנה לו פנים חוששות, אין מצב שהוא מחליק על זה. אבא יכעס, הפעם הסיבה כל כך מוצדקת.

"בוא אחרי".

המשגיח לפחות לא נוזף בי מול כולם וברגע בו הוא יורה את פקודתו הוא מסב אלי את גבו, צועד לכיוון היציאה מחדר האוכל, משם צעדיו מובילים אותי אל קומת הקרקע, היישר לחדר הממוקם בסמיכות לזה של המזכיר.

"שב, איתי", הוא מתיישב מעבר לשולחן, מורה לי לעשות כמוהו.

אני יושב על קצהו של הכיסא, מתופף ברגלי האחת על המרצפות, משתדל לעשות זאת בשקט.

"תרוקן בבקשה את הכיס שלך".

אני יודע בדיוק לאיזה מהם הוא מכוון, שולף מכיסי הימני את באדי, שחלקיו תפוסים באמצעות חוטי מתכת שונים, חלקם מנותקים מגופו.

"זה מה שאני חושב שזה?", המשגיח אינו נוגע בבאדי, רק נועץ בי מבט תוהה, כעוס מעט.

אני לא מגיב, רק משפיל מבט ונושך את שפתי.

"אביך אמר לי מראש שאתה מתקשה מעט בענייני קדמה, אבל הוא לא הזכיר את זה", המשגיח משתדל ממש לא להוציא את המילה האסורה מפיו. "זה לא משהו מקובל בישיבה שלנו, שלא לדבר שזה לא מקובל בבני ברק כולה".

אני ממשיך לשתוק. שום דבר שאומר לא יעזור לי, רק יאט את קצב העניינים עד לרגע בו יודיע לי המשגיח על סילוקי.

"בדרך כלל אני מבקש הבהרות משני הצדדים", ממשיך המשגיח בשלו, מכוון למטרה הידועה לי מראש. "אך פה נראה שאין על מה. אני לא יכול לאפשר את הישארותך בישיבה עוד".

הנה, סוף דבר הכול נשמע. התלבטויותיי נפתרו הפעם בצורה אחרת משחשבתי. במחיר כבד כל כך.

אבא מגיע מחצית השעה אחר כך, אינו מאפשר לי ליטול את באדי איתי אלא מבקש שאזרוק את חלקיו לפח הנמצא בחדרו של המשגיח. מחכה לי עד שאוריד את המזוודה, אעמיס אותה על הרכב ואחגור, אז הוא אינו חונן אותי במבט נוסף, מתניע ומתחיל בנסיעה. לוקח אותי הביתה.
 

מיהי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
משהו בפרק האחרון לא כל כך הסתדר לי משתי בחינות:
1. בחורי ישיבה לא כל כך אכזריים, למיטב הכרתי. הם יכולים לעשות 'קטע' לחבר אבל פה זה הרגיש כאילו הם עושים את זה מרוע.
2. יותר הגיוני שבחורים שימצאו 'באדי' אצל חבר, הדבר הראשון שהם יעשו זה לנסות להתידד איתו כדי להנות גם כן מאותו 'באדי', ולא יכחידו עם פטיש שניצלים את האפשרות הזאת, וודאי שלא יריעו למישהו שכן עושה את זה... במיוחד אם לא מדובר בישיבה מהשורה הראשונה.
 

Chaya Lea

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
לדעתי זה רק מראה עד כמה הטכנולוגיה אצלם היא מעבר לקו האדום שאפילו בחורים בישיבה כזו נגדה בכזו רמה.
לגבי הרוע- יש שיקראו להפגנות ליד חנויות סמארטפונים רוע ולעיתים זה מגיע לרמות קיצוניות כך שזה לא עד כדי כך רחוק מהמציאות.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ע'

קכא עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי:קכב עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים:קכג עֵינַי כָּלוּ לִישׁוּעָתֶךָ וּלְאִמְרַת צִדְקֶךָ:קכד עֲשֵׂה עִם עַבְדְּךָ כְחַסְדֶּךָ וְחֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי:קכה עַבְדְּךָ אָנִי הֲבִינֵנִי וְאֵדְעָה עֵדֹתֶיךָ:קכו עֵת לַעֲשׂוֹת לַיי הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ:קכז עַל כֵּן אָהַבְתִּי מִצְוֹתֶיךָ מִזָּהָב וּמִפָּז:קכח עַל כֵּן כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי כָּל אֹרַח שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי:
נקרא  6  פעמים

אתגר AI

חשיפה כפולה • אתגר 130

לוח מודעות

למעלה