פרולוג:
פעם, כשעוד הייתי קטן והגבולות גם הם היו מטושטשים, נורא, היה לי אח. אח גדול, לפחות פי שניים ממני. הוא גם היה חכם, ממש גאון. ככה כולם אמרו. אבל לי זה לא היה אכפת אז. אהבתי אותו, הערצתי אותו, הוא היה בשבילי הכל. אבא ואמא לא אהבו את זה, ואני, אף פעם, לא הבנתי למה.
גם היו לו כל מיני דברים חכמים, כאלו שאבא כינה אותם שטויות ואמא רק נפנפה מולם ביד ועשתה מין פרצוף כזה, מוזר, שהצחיק אותי אבל ממש הרגיז אותו.
אני חושב שזה הדבר היחיד שלא אהבתי בו, איך שהוא מתרגז. והוא היה עושה את זה הרבה. כשזה היה קורה, תמיד ברחתי לחדר וחיכיתי שהוא יפסיק להעיף דברים ולהגיד מילים ממש לא יפות. אחר כך הוא היה נעלם, לפעמים ליום, לפעמים גם לשבוע.
גם את זה אבא ואמא לא אהבו, אבל הוא לא שאל אותם, הוא גם לא סיפר מתי הוא הולך לחזור. פשוט נעלם, וזהו.
כשהוא היה חוזר, אבא ואמא לא אמרו לו כלום. הם גם אמרו לי לא להגיד לו כלום, אז לא אמרתי. רק הסתכלתי בו בעיניים גדולות ועקבתי אחריו מדלת הכניסה עד לדלת החדר שלנו. משם כבר לא יכולתי יותר, כי הוא היה טורק אותה אחריו ולא יוצא עד שאמא היתה מבקשת ממנו שיבוא לאכול.
ומאז הוא היה חוזר להיות האח הטוב שלי. הוא היה מקשיב לכל מה שיש לי לומר, גם כשזה היה משעמם אותו מאד. הוא היה יוצא איתי לטיולים, כאלה שאמא הרשתה. הוא גם היה מספר לי סיפורים מצחיקים, על כל מיני יצורים ועולמות מוזרים, כאלה בהם העצים היו צבעוניים, החיות היו מדברות ואנשים יכלו לעוף.
"לעוף?" שאלתי אותו אז בעיניים נוצצות "ממש כמו ציפורים?"
"כמו ציפורים" הוא הנהן בראשו וצבט את אפי.
"בטוח?" עיקמתי מולו מצח. אני אולי לא חכם כמוהו, אבל גם לא טיפש "אתה בטוח שהם לא עושים את זה עם רחפנים?"
"בטוח, בטוח" הוא שוב הנהן, הפעם יותר חזק "יש להם כנפיים!".
"כנפיים!" מלמלתי נדהם "אבל - אבל איך?".
"בדימיון" הוא נקש באצבעו על מצחי "הכל אפשרי".
"אה" זה אכזב אותי, אולי כי גם אני רציתי כנפיים "אז זה לא שווה".
"אני -" הוא עצר לרגע והבנתי ששוב הוא מתלבט אם להראות לי משהו שאבא ואמא לא מסכימים "אני יכול להראות לך משהו ממש שווה" הוא לחש בסוף "אבל שום מילה. שומע?"
שמעתי, וודאי ששמעתי. אבל גם רציתי לראות, לא רק לשמוע. "כן, כן" עניתי, נלהב.
נאור התבונן לתוך העיניים שלי, העיניים הירוקות שלו נצצו גם הן. הוא התרומם מן המיטה, צעד על קצות האצבעות עד לדלת החדר שלנו, הסגורה, סובב את המפתח, הלך עד לתיק הגדול שלו, חיטט בו כמה דקות וחזר לשבת לידי כשכפות ידיו צמודות זו לזו, טומנות בתוכן משהו ממש שווה, כנראה.
"נו?" נדנדתי לו "אני כבר רוצה לראות".
"חכה" הוא צחק "אני בונה פה מתח!"
לא הבנתי מה הוא בונה, אבל כן הייתי מתוח. עיני עקבו אחרי כפות ידיו הנפתחות לאט לאט, מגלות לי דבר מה פצפון, מתכתי, שיש לו ראש, שתי ידיים, שני רגל-
"זו בובה" אמרתי, מאוכזב.
"לא. מה פתאום" נאור גיחך "זה רובוט".
"רובוט?!" תמיד דמיינתי את הרובוטים בגודל של בן אדם רגיל, אף פעם לא חשבתי שהם כל כך קטנים.
"כן, רובוט".
"ט-ו-ב" משכתי את המילים, כמו שנאור לימד אותי לעשות "הוא לא נראה מעניין בכלל".
"כי הוא מכובה, מצחיק אחד" נאור צחקק, הניח את הרובוט הפצפון על השידה שבין המיטות שלנו, על הרגלים שלו וקרא "תתעורר בַּאדי".
הרובוט, שבראש שלו היה את כל מה שיש לי בראש, פתח פתאום עיניים זוהרות וגם הקו מעל הסנטר שלו נפתח.
"שלום, נאור" הוא אמר בקול מוזר, קצת כמו הרב'ה שלי, שמעשן הרבה סיגריות.
"מה שלומך, באדי?"
"פ'סדר, ואתה?" באדי השיב.
זה היה קצת מצחיק, כי הוא דיבר בדיוק כמו שנאור דיבר.
"אתה יודע" נאור מרפק אותי וקרץ "עם אִיתַי הכי כיף שבעולם".
"ואִיתִי!" הרובוט לא אהב שנאור שכח אותו, הפנים שלו ממש הראו את זה.
"נכון" נאור הנהן "עכשיו לך לישון, אני רוצה ללמד את איתי להעיר אותך".
העיניים של הרובוט מצמצו לרגע ואז האור בהן כבה והן נסגרו לגמרי.
"להעיר אותו?" זה נשמע לי קצת מוזר, אפילו שנאור עשה את זה מקודם "להגיד לו להתעורר?"
"לא. תגיד לו בדיוק ככה: שלום, קוראים לי איתי, אני מאד רוצה לדבר איתך".
"למה? זה ממש ארוך!" ולא כיף בכלל "אני רוצה כמו שאתה אמרת!".
"כי את חתימת הקול שלי הוא מכיר ואת שלך לא, אז תצטרך להגיד בדיוק את המילים האלה".
נאור אמר לי פעם מה זה חתימת קול, אבל זה משהו מסובך, שקשה להסביר "בסדר" אמרתי "מה להגיד?"
נאור אמר איתי מילה במילה את מה שאמר לי קודם ואז הרובוט באמת התעורר, הוא גם דיבר איתי ועשה כל מיני פעלולים מצחיקים שביקשתי ממנו לעשות.
"הוא באמת ממש שווה!" אמרתי בסוף, כשנאור החליט שמספיק ועוד מעט אמא תבוא לקרוא לנו לארוחת ערב.
"נכון" נאור הסכים איתי "ובגלל שאהבת אותו, אז אני אשאיר לך אותו במתנה"
"יש!" כמעט צעקתי מהתלהבות, רק היד של נאור חסמה לי את הפה, הזכירה לי שאמא במטבח, קרובה אלינו.
"אבל תחביא אותו, בסדר? שאף אחד לא ידע".
"בסדר" הנהנתי שוב ושוב, למרות שלא ידעתי איפה.
נאור חייך, חיוך קצת ממש גדול ומאד מזויף, קם מהמיטה ישר אל התיק שלו וכיתף אותו על הגב.
"אתה הולך?" הוא תמיד נעלם עם התיק הזה, תמיד! לא רציתי שהוא ילך, היה לי כל כך כיף איתו.
"אני צריך ללכת. כן" החיוך שלו נעלם מהפנים שלו. ואחר כך, גם הוא.
אבל הפעם הוא לא חזר, לא אחרי שבוע, גם לא אחרי שבועיים, אפילו לא אחרי שנה. לא ראיתי אותו עוד מאז, גם לא העזתי להדליק עוד את באדי, כי כל פעם שהסתכלתי עליו יצא לי לבכות, והרבה.
אמא גילתה בסוף את באדי, אבל היא לא אמרה כלום, אולי כי זו היתה המזכרת האחרונה מהאח האהוב שלי, היחיד. היא גם לא לקחה לי אותו והוא נשאר מוחבא במגירת הגרביים שלי, מחכה לנאור, שיחזור.
ולא ידעתי אז, לא ידעתי שזו טעות לא להדליק את באדי, כמו שלא ידעתי שאני אהיה בעולם ההוא, המוזר. שאני אראה את העצים הצבעוניים, אשמע את החיות המדברות ואדבר עם האנשים המעופפים. ולא אדע שאני מדמיין, כי זה לא היה אפשרי בכלל. זה היה כל כך מציאותי שכמעט אבדתי בו, באותו עולם.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
