3. אגב, מה זה צ'יפ?!?!?! באמת שאנלאיודע...
צרת רבים...(לא הבנתי את המילה צ'יפים...)
3. אגב, מה זה צ'יפ?!?!?! באמת שאנלאיודע...
צרת רבים...(לא הבנתי את המילה צ'יפים...)
אם זה נקרא צרהצרת רבים...
אני גם עד היום לא הכרתי את המושג צ'יפים ....צרת רבים...
מי דיבר על בסיס יומיומי???תחשבו על הילד שחווה חוויות קשות על בסיס יום-יומי ואין לו מושיע!
לאן הגענו שהורה לא יכול לחנך את הילדים שלו ברוגע?ראית דבר כזה? - חוקית יש לך חובת דיווח(!!)
מכות כמה פעמים במהלך שבת אחת???מי דיבר על בסיס יומיומי???
אם זה חינוך- אז שלא יחנך את הילדים ברוגע...לאן הגענו שהורה לא יכול לחנך את הילדים שלו ברוגע?
אכן, בסיס יומיומי!מכות כמה פעמים במהלך שבת אחת???
אז מה זה אם לא על בסיס יום-יומי???
ממש נדיר? פעם בילדות?ואם אכן ילד מגיע למצב שהוא צריך סטירה (הוא צריך לא אני צריכה!!! בבקשה!!!)
זה צריך להיות ארוע נדיר, ארוע רב רושם שנחרט בלב הילד להרבה זמן
שהוא יודע למה קיבל, ועל איזה התנהגות לא כדאי לו לחזור וכו'
דיוק חשוב!אין איש שיצדיק לפרוק תסכולים על לחיו של ילד.
אולי יש מי שאינו שולט בעצמו ולכן אינו במיטבו, זו לא שיטה בשום מקום.
סך הכל מדובר על שבת עם אורחים שאז ילדים מרגישים חופשי על הגגמכות כמה פעמים במהלך שבת אחת???
אז מה זה אם לא על בסיס יום-יומי???
היא מדגישה במפורש שמתכוונת להכאה ספונטנית מתוך עצבים ולא מתוך ענישה מחושבת שנועדה לחנךמעניין איך שלמה המלך לא חשב על זה
יש לי אלרגיה לדיבור הזה, לא משום שאינך צודקת.דיוק חשוב!
הפוסט שלי דיבר על תופעה (כדפוס פעולה).
לא על 'שיטה' שעומד מאחוריה רציונל ומחשבה.
אממה,
לפעמים, אנשים מצדיקים דפוסי פעולה בלתי הולמים, בשם "שיטה" כלשהי
ופה כנות פנימית ומודעות עצמית יכולים לעזור לזהות זאת, לדייק, ולתקן את הדרוש.
והעניין של שליטה עצמית, הוא באמת מאתגר! אחד הקשים!
לא צריך להיות ב"שיטה" של חוסר שליטה כדי לחוות זאת...
ברור שאם אני מפליקה מרוב עצבים אז אני לא במיטבי.
השאלה מה אני עושה עם עצמי כשאני מבינה את זה...
אחרי שהבנתי זאת, הסתכלתי בעיניים ל"הסברים המוצדקים" שהיה לי קל להחזיק בהם
הבדלתי בין מצבים, הודיתי ביני לבין עצמי במניעים
וחיפשתי דרך להתמודד עם האתגר הגדול והכל כך אנושי הזה,
אז הרעיון הזה, נתן לי מוטיבציה אדירה וגישה יעילה שמהווה בשבילי תמרור (הי, זה גם סוג של מקל!)
ועוזרת לי להיות כמה שיותר במיטבי בס"ד
שהרי, בהתחלה, באמצע ובסוף מטרתי טובה: רצוני לגדל ילדים מחונכים המתנהגים בדרכי טובים וישרים.
אז שלא ייצא שמרוב כוונה טובה, מעשיי אינם רצויים, מאבדים את כוונתם המקורית וחלילה גורמים בדיוק לההיפך...
לא קראתי את כל האשכול ההוא, וגם לא את זה
אבל חייבת להגיב--
אסור לתת לילדים מכות!!! (לא הבנתי את המילה צ'יפים...)
אלימות היא לא דרך חינוך!!!
ונכון ששלמה המלך כתב שעונש מגיע מתוך אהבה
אבל מי אמר שמדובר במכות כמו שהן? יש עוד דרכים לגרום לילד כאב שיעזור לו לחזור לדרך טובה.
ואם אכן ילד מגיע למצב שהוא צריך סטירה (הוא צריך לא אני צריכה!!! בבקשה!!!)
זה צריך להיות ארוע נדיר, ארוע רב רושם שנחרט בלב הילד להרבה זמן
שהוא יודע למה קיבל, ועל איזה התנהגות לא כדאי לו לחזור וכו'
אבל אם בשבת אחת ראיתם אמא שמספיקה להכות ילד כמה פעמים, אני חושבת שזאת אטימות להמשיך הלאה ולהתעלם..
איזה ילדים יכולים לגדול בכזאת שיטת חינוך?
ילדים ממושמעים?
רגועים?
מחונכים?
או ילדי פרא, אלימים, כאובים ומכאיבים לסביבה?
תחשבו על הילד שחווה חוויות קשות על בסיס יום-יומי ואין לו מושיע!
ואת היית מבוגר נוסף שראה את זה והתעלם! ולא הציל אותו מהמציאות הקשה בה הוא חי!
אני ממליצה לנסות דרך מישהו שלישי לעודד אותה ללכת להנחיית הורים (ההורים, שכנה, מורה של הילדה, חברה משותפת) וכדו'
ולוודא שהיא לא ממשיכה בהתנהגות הנוראית הזאת!
אגב,
ראית דבר כזה? - חוקית יש לך חובת דיווח(!!)
2. מבלי להביע את דעתי האישית רק אציין נקודה שהתפספסה גם באשכול השכן, וכמדומני שם כאן, יש פליק שמתפלק מתוך כעס, ויש את הפליק של הדורות הקודמים שהייתה קודמת לו מחשבה והכנה ושיקול דעת.
וההבדל ענק.
ויש את הפליק של הדורות הקודמים שהייתה קודמת לו מחשבה והכנה ושיקול דעת.
כ"כ ברור לכם שבכל הדורות הקודמים המכות היו עם מחשבות ושיקול דעת? באמת...אמת!
רק שבדורות המדוברים מי שהיה נותן כפורקן לכעס היה חריג....
ובדור שלנו מי שנותן מתוך שיקול דעת הוא חריג...
אין שום קשר בין מכות ואלימות לילדים לבין ילדים בעלי דרך ארץ,יש לי אלרגיה לדיבור הזה, לא משום שאינך צודקת.
רק משום שאני מכיר משפחה קרובה לנו מאוד [לא רק שבת...]
שההפקרות ועזות הפנים להורים שם היא בלתי נסבלת.
אני לא רוצה לפרט כי יתכן שהם קוראים את הפורום.
לדיבור הזה יש שני צדדים, והגזמה לצד הזה היא נזק לא פחות ואף יותר.
ילדים שחונכו כמו פעם [שהרבעס בחיידר הגזימו לכל הדעות], הם עדיין מחונכים.
הילדים הרכים שאסור לדבר איתם בתקיפות ולהציב גבולות, הם לא מחונכים גם בגיל 100
בעקבות האשכול (הבוער!) השכן
עלו בי כמה הגיגים שאשמח לחלוק אתכם
עברתי על רובו, אם כי לא על כולו לעומק.
את השאלה הפותחת - קראתי כל מילה
לאורך התגובות - השתכנעתי לגמרי מהעמדה שלא להתערב בשום צורה
וכשהדיון גלש לסוגיית הפליק / צ'יפ לילד – כן או לא
הרגשתי שאני רוצה להשמיע איזשהו רעיון
לשתף אתכם בתובנה שעזרה לי רבות בעניין
ולשמוע את דעתכם (היא חשובה לי!) עליה
מדגישה: (ותודה למגיבים שחידדו זאת. זו הבחנה חשובה!)
כל מה שאכתוב כאן מתייחס ורלוונטי אך ורק להכאה שהיא נטולת הכנה מוקדמת של מחשבה ושיקול דעת.
(שזה מה שאני התמודדתי איתו, וזה הרעיון שעזר לי לגבי כך.)
אז קבלו את השנקל שלי
ופרוטה בעד מחשבותיכם, בחזרה
"מה שאתה עושה מדבר כל כך בקול, שאני לא יכול לשמוע את מה שאתה אומר"
אמר פעם מישהו חכם.
(באנגלית זה נשמע אפילו יותר טוב, פה קיבלתם תרגום חינם)
המשפט הזה הפך להיות אחד המשפט המכוננים והמשפיעים בחיי
כיצד?
ואיך זה קשור לדיון על חינוך והכאה?
אז ככה:
אני רוצה לשאול 2 שאלות פשוטות
בשביל זה אתחיל בתיאור של סיטואציות.
סיטואציה א':
אמרתי כבר עשר !!!!!!!!!! פעמים לבת שלי, בת 6, לא לקחת בלי רשות חמצוצים מהחבילה!
והופ. תפסתי אותה עושה זאת שוב! מלקקת בהיחבא ובהנאה (שנאמר: גנובים – ימתקו...)
מה אני מרגישה?
ומה אני עושה?
התשובה בהמשך.
סיטואציה ב':
הבת שלי, בת 6, אמרה כבר עשר !!!!!!!!!! פעמים לאח שלה, לא לקרוא בלי רשות בספר ספריה שלה!
והופ. היא תופסת אותו עושה זאת שוב! קורא בהיחבא ובהנאה.
מה היא מרגישה?
גל עצום של כעס, ושצף תסכול.
מה היא עושה?
מעיפה לו סטירה, תוך כדי צרחה עזה.
מה הוא עושה?
מחזיר לה.
מה היא עושה?
וחוזר חלילה
התוצאה:
הם מעירים אותי מהשינה / עושים לי בושות מול כל השכונה / רבים שוב בפעם המאה
מה אני מרגישה?
גל עצום של כעס, ושצף תסכול.
מה אני עושה?
מעיפה להם סטירה, תוך כדי צרחה עזה.
מה לימדתי אותם?
מה עושים כשכועסים. (יש כזה ספר, לא? אם כן, זה בטח לא המסר שלו...)
מה ההבדל בינינו?
אין הבדל.
בה התעוררו רגשות כעס ותסכול – אז היא הפליקה וצרחה
בי התעוררו רגשות כעס ותסכול – אז אני הפלקתי וצרחתי
מישהו הפעיל אצלנו את אותו לחצן.
יש לנו אותו אימפולס.
הי, אבל יש הבדל!
אני אימא שלה.
אה,
נכון.
אז מה?
בגלל זה יש לי פטור מחוק ויסות עצמי חובה?!
אדרבה, זה רק מחייב אותי יותר.
בגיל שלי, כבר מצופה ממני, ויש לי אחריות
לקחת נשימה
לזהות מה אני בעצם מרגישה
לווסת את הרגש
לשקול את התגובה
ולבחור אחת יותר טובה, עם דוגמה יותר יפה...
אם לא,
בשם מה אני מתפלאה:
"א ב ל ל מ ה ה ה ה ל ה ר ב י ץ ???"
ובשם מה אני "אחנך":
"אני לא מרשה להרביץ."
??
אם אני לא מסוגלת לבחור אחרת
אז איך אני בכלל מעלה בדעתי לצפות לזה ממנה???
ילד הוא בן אדם לכל דבר
אותו דבר, כמו מבוגר, רק בגוף קטן.
ראוי לאותו כבוד.
זקוק לאותם גבולות.
נברא עם אותם צרכים.
מתעוררים בו רגשות ודחפים,
בדיוק כמו שאצלי.
ורגשות, כידוע, לא צריכים הזמנה מראש והם גם לא מתאמים הגעה.
הם פשוט כאן. עכשיו לך תתמודד איתם.
לכן כל כך קל לי להבין אותו כשהוא מרביץ בזעם
לכן כל כך קשה לי לעצור את עצמי מלעשות אותו דבר.
שומע ילד?
מי כמוני יודעת שלתת סטירה זה הכי קל
מי כמוני יודעת שלבלום מכך, זה ממש קשה.
קשה. עם זאת – אפשרי.
מי אמר?
תראה אותי.
יום אחד, הבן אדם שהוא, יגדל ויהיה למבוגר
מה אני רוצה שהילד שבו יזכור?
אז רגע לפני שאני פורקת על ילד את תסכולי, ונותנת לאצבעות ללכת במקומי
אני משתדלת (לא תמיד מצליחה. כן תמיד מתפללת להצליח)
לעצור רגע, ולענות לעצמי על שתי שאלות פשוטות:
אם מתאים בעיניי צרחה – מעולה. אתן לו המחשה חיה.
- מה אני מרגישה עכשיו?
- מה אני רוצה ללמד אותו שעושים, כשככה מרגישים?
אם לא – אני מוזמנת להתאים את הטון שלי לזה הרצוי יותר בבית ספרי.
(פעם מה זה התעצבנתי, וצרחתייייייי על הילד העצבני שלי: "אבל למה לצרוחחחחחחחחחח???" וההד ענה לי...)
אם ענישה פיזית זו הדרך להביע את עצמי – קדימה. יש לך את זה אימא.
ואם לא, אז איזו דרך נוספת יש לי כדי לבטא את עצמי ברורות ו"ללמד אותו לקח"?
איזו "סנקציה" אחרת (בעדיפות ל'מידתית' ומסוג 'סיבה-תוצאה') יכולה להעביר את המסר בצורה יותר טובה (תרתי משמע...) ?
ילדים הם תלמידים מצויינים.
אני מזכירה זאת כל יום לעצמי.
ובבית ספר הזה של החיים,
אני היא אימם. מורתם.
ועוד נקודה חשובה:
רגע לפני שהפליק והצ'יפ שכבר בוערים באצבעותיי מתנפצים בתסכול על גופם
אני מתזכרת את עצמי:
האם זה מה שאני רוצה ללמד אותם?
לפרוק רגשות לא נעימים דרך ענישה גופנית?
שהגוף הוא שק חבטות זמין ומשחרר להפליא?
שזו הדרך להתמודד עם זעם, כעס, תסכול, חוסר אונים, אכזבה וייאוש?
זה עצוב. מאד.
ולא חינוכי בעליל.
וכל קשר בין מסר כזה לבין:
התנהגויות של אלימות, פגיעה עצמית, אנורקסיה ושות'
עלול להיות, לעיתים, לא מקרי בהחלט.
נ.ב. 1
הצרחה במקרה של הצלה וסכנת נפשות מותרת בהחלט. (חמצוצים גנובים לא נחשב.)
נ.ב. 2
תודה למורה לאנגלית, מימות הסמינר העליזים, ששיתפה אותנו במשפט החכם הנ"ל.
בזכותה, ורק בסיעתא דשמיא, אני יכולה לספור על כף יד אחת את הפעמים ש"התפלק לי פליק" לילד.
בזכותה, גם כשטעיתי בכך, לפחות ידעתי להכיר בכך שזו טעות, והבנתי שעליי לקחת על כך אחריות, כולל בקשת סליחה מהילד.
הרי גם לזה אני רוצה "לחנך" אותו. לבקש סליחה אם טעית. להצטער ולהתנצל שהכאבת.
דעתכם?
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:
19.11
י"ח חשוון
פתיחת
קורס בינה מלאכותית - חדשנות ב AI
קורס מקוצר
25.11
כ"ד
פתיחת
קורס פרסום קופי+
מלגות גבוהות!
26.11
כ"ה חשוון
אירוע שיתופים ייחודי
בוטים מספרים על עצמם
בואו לשמוע בוגרים מובילים שלנו משתפים אתהסיפור מאחורי הבוטים הייחודיים שהם פיתחו.הצצה מרתקת לעולמות האוטומציה, החדשנות והפתרונות החכמים,עם הזדמנות ללמוד איך גם אתם יכולים לקחת חלק במהפכה הטכנולוגית.
הכניסה חופשית!
27.11
כ"ו חשוון
נפתחה ההרשמה!
קורס צילום חוץ, אירועים וסטודיו - עם בינה מלאכותית!
מלגות גבוהות!
27.11
כ"ו חשוון
פתיחת
קורס פיתוח בוטים ואוטומציות עסקיות
מלגות גבוהות!
תהילים פרק קכו
א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו: