התייעצות הגיגים בעקבות הגיסה, החינוך והפליק...

מצב
הנושא נעול.

מלכה שליסל

משתמש פעיל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
בעקבות האשכול (הבוער!) השכן
עלו בי כמה הגיגים שאשמח לחלוק אתכם
עברתי על רובו, אם כי לא על כולו לעומק.
את השאלה הפותחת - קראתי כל מילה
לאורך התגובות - השתכנעתי לגמרי מהעמדה שלא להתערב בשום צורה
וכשהדיון גלש לסוגיית הפליק / צ'יפ לילד – כן או לא
הרגשתי שאני רוצה להשמיע איזשהו רעיון
לשתף אתכם בתובנה שעזרה לי רבות בעניין
ולשמוע את דעתכם (היא חשובה לי!) עליה
מדגישה: (ותודה למגיבים שחידדו זאת. זו הבחנה חשובה!)

כל מה שאכתוב כאן מתייחס ורלוונטי אך ורק להכאה שהיא נטולת הכנה מוקדמת של מחשבה ושיקול דעת.
(שזה מה שאני התמודדתי איתו, וזה הרעיון שעזר לי לגבי כך.)

אז קבלו את השנקל שלי
ופרוטה בעד מחשבותיכם, בחזרה:)


"מה שאתה עושה מדבר כל כך בקול, שאני לא יכול לשמוע את מה שאתה אומר"
אמר פעם מישהו חכם.
(באנגלית זה נשמע אפילו יותר טוב, פה קיבלתם תרגום חינם😊)
המשפט הזה הפך להיות אחד המשפט המכוננים והמשפיעים בחיי
כיצד?
ואיך זה קשור לדיון על חינוך והכאה?

אז ככה:
אני רוצה לשאול 2 שאלות פשוטות
בשביל זה אתחיל בתיאור של סיטואציות.

סיטואציה א':
אמרתי כבר עשר !!!!!!!!!! פעמים לבת שלי, בת 6, לא לקחת בלי רשות חמצוצים מהחבילה!
והופ. תפסתי אותה עושה זאת שוב! מלקקת בהיחבא ובהנאה (שנאמר: גנובים – ימתקו...)

מה אני מרגישה?

ומה אני עושה?

התשובה בהמשך.

סיטואציה ב':
הבת שלי, בת 6, אמרה כבר עשר !!!!!!!!!! פעמים לאח שלה, לא לקרוא בלי רשות בספר ספריה שלה!
והופ. היא תופסת אותו עושה זאת שוב! קורא בהיחבא ובהנאה.

מה היא מרגישה?
גל עצום של כעס, ושצף תסכול.

מה היא עושה?
מעיפה לו סטירה, תוך כדי צרחה עזה.

מה הוא עושה?
מחזיר לה.

מה היא עושה?
וחוזר חלילה

התוצאה:
הם מעירים אותי מהשינה / עושים לי בושות מול כל השכונה / רבים שוב בפעם המאה

מה אני מרגישה?
גל עצום של כעס, ושצף תסכול.

מה אני עושה?
מעיפה להם סטירה, תוך כדי צרחה עזה.

מה לימדתי אותם?
מה עושים כשכועסים. (יש כזה ספר, לא? אם כן, זה בטח לא המסר שלו...)

מה ההבדל בינינו?
אין הבדל.

בה התעוררו רגשות כעס ותסכול – אז היא הפליקה וצרחה
בי התעוררו רגשות כעס ותסכול – אז אני הפלקתי וצרחתי

מישהו הפעיל אצלנו את אותו לחצן.
יש לנו אותו אימפולס.

הי, אבל יש הבדל!
אני אימא שלה.

אה,
נכון.
אז מה?
בגלל זה יש לי פטור מחוק ויסות עצמי חובה?!
אדרבה, זה רק מחייב אותי יותר.

בגיל שלי, כבר מצופה ממני, ויש לי אחריות
לקחת נשימה
לזהות מה אני בעצם מרגישה
לווסת את הרגש
לשקול את התגובה
ולבחור אחת יותר טובה, עם דוגמה יותר יפה...

אם לא,
בשם מה אני מתפלאה:
"א ב ל ל מ ה ה ה ה ל ה ר ב י ץ ???"
ובשם מה אני "אחנך":
"אני לא מרשה להרביץ."
??

אם אני לא מסוגלת לבחור אחרת
אז איך אני בכלל מעלה בדעתי לצפות לזה ממנה???

ילד הוא בן אדם לכל דבר
אותו דבר, כמו מבוגר, רק בגוף קטן.


ראוי לאותו כבוד.
זקוק לאותם גבולות.
נברא עם אותם צרכים.
מתעוררים בו רגשות ודחפים,
בדיוק כמו שאצלי.
ורגשות, כידוע, לא צריכים הזמנה מראש והם גם לא מתאמים הגעה.
הם פשוט כאן. עכשיו לך תתמודד איתם.

לכן כל כך קל לי להבין אותו כשהוא מרביץ בזעם
לכן כל כך קשה לי לעצור את עצמי מלעשות אותו דבר.
שומע ילד?
מי כמוני יודעת שלתת סטירה זה הכי קל
מי כמוני יודעת שלבלום מכך, זה ממש קשה.
קשה. עם זאת – אפשרי.
מי אמר?
תראה אותי.

יום אחד, הבן אדם שהוא, יגדל ויהיה למבוגר
מה אני רוצה שהילד שבו יזכור?


אז רגע לפני שאני פורקת על ילד את תסכולי, ונותנת לאצבעות ללכת במקומי
אני משתדלת (לא תמיד מצליחה. כן תמיד מתפללת להצליח)
לעצור רגע, ולענות לעצמי על שתי שאלות פשוטות:
  • מה אני מרגישה עכשיו?
  • מה אני רוצה ללמד אותו שעושים, כשככה מרגישים?
אם מתאים בעיניי צרחה – מעולה. אתן לו המחשה חיה.
אם לא – אני מוזמנת להתאים את הטון שלי לזה הרצוי יותר בבית ספרי.
(פעם מה זה התעצבנתי, וצרחתייייייי על הילד העצבני שלי: "אבל למה לצרוחחחחחחחחחח???" וההד ענה לי...)

אם ענישה פיזית זו הדרך להביע את עצמי – קדימה. יש לך את זה אימא.
ואם לא, אז איזו דרך נוספת יש לי כדי לבטא את עצמי ברורות ו"ללמד אותו לקח"?
איזו "סנקציה" אחרת (בעדיפות ל'מידתית' ומסוג 'סיבה-תוצאה') יכולה להעביר את המסר בצורה יותר טובה (תרתי משמע...) ?

ילדים הם תלמידים מצויינים.
אני מזכירה זאת כל יום לעצמי.
ובבית ספר הזה של החיים,
אני היא אימם. מורתם.

ועוד נקודה חשובה:
רגע לפני שהפליק והצ'יפ שכבר בוערים באצבעותיי מתנפצים בתסכול על גופם
אני מתזכרת את עצמי:
האם זה מה שאני רוצה ללמד אותם?
לפרוק רגשות לא נעימים דרך ענישה גופנית?
שהגוף הוא שק חבטות זמין ומשחרר להפליא?
שזו הדרך להתמודד עם זעם, כעס, תסכול, חוסר אונים, אכזבה וייאוש?


זה עצוב. מאד.
ולא חינוכי בעליל.

וכל קשר בין מסר כזה לבין:
התנהגויות של אלימות, פגיעה עצמית, אנורקסיה ושות'
עלול להיות, לעיתים, לא מקרי בהחלט.


נ.ב. 1
הצרחה במקרה של הצלה וסכנת נפשות מותרת בהחלט. (חמצוצים גנובים לא נחשב.)

נ.ב. 2
תודה למורה לאנגלית, מימות הסמינר העליזים, ששיתפה אותנו במשפט החכם הנ"ל.
בזכותה, ורק בסיעתא דשמיא, אני יכולה לספור על כף יד אחת את הפעמים ש"התפלק לי פליק" לילד.
בזכותה, גם כשטעיתי בכך, לפחות ידעתי להכיר בכך שזו טעות, והבנתי שעליי לקחת על כך אחריות, כולל בקשת סליחה מהילד.
הרי גם לזה אני רוצה "לחנך" אותו. לבקש סליחה אם טעית. להצטער ולהתנצל שהכאבת.

דעתכם?
 
נערך לאחרונה ב:

צבי2

משתמש פעיל
אני מזדהה מאוד עם מה שכתוב כאן, ורק אוסיף:
שאלתי פעם את ר' בנימין [הצדיק] פינקל, איזה ספר הוא ממליץ לקרוא בשביל לדעת איך לחנך ילדים, הוא אמר לי ללמוד מוסר ולהתפלל ע"ז (אינני נכנס כאן לפרטים) וסיים באומרו "כולם מחנכים, השאלה למה [למד בסגול מם בקמץ]" איזה מסר נוקב זה היה, ואני חושב שזה עולה בקנה אחד עם דברי הכותבת כאן, כולם מחנכים את ילדיהם איך להגיב, השאלה אם לכעס או לשליטה עצמית"
 

ר קרין

משתמש מקצוען
צודקת מאוד!
אבל לפי זה יוצא שאם אני מכה את הילד/ה לא מתוך עצבים אלא מתוך שליטה עצמית גמורה וזה גם נראה כך, אז אין בעיה לא?
את רוצה ללמד אותו שמתוך שליטה עצמית גמורה הוא יכול להרביץ לאחותו?
יש את החלק של השליטה עצמית ויש את החלק של דוגמא אישית.
 

צבי2

משתמש פעיל
מעניין איך שלמה המלך לא חשב על זה
וכבר אמר על כגון זה ר' דב לנדו: "סיסמאות סיסמאות". לוקחים פסוק אחד והופכים אותו לדרך חיים בלי לשבת פעם אחת וללמוד את הנושא ואת דברי רבותינו על כך.
את רוצה ללמד אותו שמתוך שליטה עצמית גמורה הוא יכול להרביץ לאחותו?
יש את החלק של השליטה עצמית ויש את החלק של דוגמא אישית.
ילד קטן מגיל חיידר בד"כ ירביץ בטבעי, השאלה מה יעשה כשיהיה גדול...
ובנוסף- כן, כשהילד פועל מתוך שליטה עצמית הוא גם יוכל לקבל את דברי ההורה שרק להורה מותר להעניש את הילד, אולי יקח פעם או פעמיים עד שהוא יבין את הנקודה אבל בסוף זה נכנס [ותסמכו על האח המתחנך שידאג לאמרלו שזה לא תפקידו..., עיני ראו ולא זר
 

בום על קולי

משתמש צעיר
בעקבות האשכול (הבוער!) השכן
עלו בי כמה הגיגים שאשמח לחלוק אתכם
עברתי על רובו, אם כי לא על כולו לעומק.
את השאלה הפותחת - קראתי כל מילה
לאורך התגובות - השתכנעתי לגמרי מהעמדה שלא להתערב בשום צורה
וכשהדיון גלש לסוגיית הפליק / צ'יפ לילד – כן או לא
הרגשתי שאני רוצה להשמיע איזשהו רעיון
לשתף אתכם בתובנה שעזרה לי רבות בעניין
ולשמוע את דעתכם (היא חשובה לי!) עליה

אז קבלו את השנקל שלי
ופרוטה בעד מחשבותיכם, בחזרה:)


"מה שאתה עושה מדבר כל כך בקול, שאני לא יכול לשמוע את מה שאתה אומר"
אמר פעם מישהו חכם.
(באנגלית זה נשמע אפילו יותר טוב, פה קיבלתם תרגום חינם😊)
המשפט הזה הפך להיות אחד המשפט המכוננים והמשפיעים בחיי
כיצד?
ואיך זה קשור לדיון על חינוך והכאה?

אז ככה:
אני רוצה לשאול 2 שאלות פשוטות
בשביל זה אתחיל בתיאור של סיטואציות.

סיטואציה א':
אמרתי כבר עשר !!!!!!!!!! פעמים לבת שלי, בת 6, לא לקחת בלי רשות חמצוצים מהחבילה!
והופ. תפסתי אותה עושה זאת שוב! מלקקת בהיחבא ובהנאה (שנאמר: גנובים – ימתקו...)

מה אני מרגישה?

ומה אני עושה?

התשובה בהמשך.

סיטואציה ב':
הבת שלי, בת 6, אמרה כבר עשר !!!!!!!!!! פעמים לאח שלה, לא לקרוא בלי רשות בספר ספריה שלה!
והופ. היא תופסת אותו עושה זאת שוב! קורא בהיחבא ובהנאה.

מה היא מרגישה?
גל עצום של כעס, ושצף תסכול.

מה היא עושה?
מעיפה לו סטירה, תוך כדי צרחה עזה.

מה הוא עושה?
מחזיר לה.

מה היא עושה?
וחוזר חלילה

התוצאה:
הם מעירים אותי מהשינה / עושים לי בושות מול כל השכונה / רבים שוב בפעם המאה

מה אני מרגישה?
גל עצום של כעס, ושצף תסכול.

מה אני עושה?
מעיפה להם סטירה, תוך כדי צרחה עזה.

מה לימדתי אותם?
מה עושים כשכועסים. (יש כזה ספר, לא? אם כן, זה בטח לא המסר שלו...)

מה ההבדל בינינו?
אין הבדל.

בה התעוררו רגשות כעס ותסכול – אז היא הפליקה וצרחה
בי התעוררו רגשות כעס ותסכול – אז אני הפלקתי וצרחתי

מישהו הפעיל אצלנו את אותו לחצן.
יש לנו אותו אימפולס.

הי, אבל יש הבדל!
אני אימא שלה.

אה,
נכון.
אז מה?
בגלל זה יש לי פטור מחוק ויסות עצמי חובה?!
אדרבה, זה רק מחייב אותי יותר.

בגיל שלי, כבר מצופה ממני, ויש לי אחריות
לקחת נשימה
לזהות מה אני בעצם מרגישה
לווסת את הרגש
לשקול את התגובה
ולבחור אחת יותר טובה, עם דוגמה יותר יפה...

אם לא,
בשם מה אני מתפלאה:
"א ב ל ל מ ה ה ה ה ל ה ר ב י ץ ???"
ובשם מה אני "אחנך":
"אני לא מרשה להרביץ."
??

אם אני לא מסוגלת לבחור אחרת
אז איך אני בכלל מעלה בדעתי לצפות לזה ממנה???

ילד הוא בן אדם לכל דבר
אותו דבר, כמו מבוגר, רק בגוף קטן.


ראוי לאותו כבוד.
זקוק לאותם גבולות.
נברא עם אותם צרכים.
מתעוררים בו רגשות ודחפים,
בדיוק כמו שאצלי.
ורגשות, כידוע, לא צריכים הזמנה מראש והם גם לא מתאמים הגעה.
הם פשוט כאן. עכשיו לך תתמודד איתם.

לכן כל כך קל לי להבין אותו כשהוא מרביץ בזעם
לכן כל כך קשה לי לעצור את עצמי מלעשות אותו דבר.
שומע ילד?
מי כמוני יודעת שלתת סטירה זה הכי קל
מי כמוני יודעת שלבלום מכך, זה ממש קשה.
קשה. עם זאת – אפשרי.
מי אמר?
תראה אותי.

יום אחד, הבן אדם שהוא, יגדל ויהיה למבוגר
מה אני רוצה שהילד שבו יזכור?


אז רגע לפני שאני פורקת על ילד את תסכולי, ונותנת לאצבעות ללכת במקומי
אני משתדלת (לא תמיד מצליחה. כן תמיד מתפללת להצליח)
לעצור רגע, ולענות לעצמי על שתי שאלות פשוטות:
  • מה אני מרגישה עכשיו?
  • מה אני רוצה ללמד אותו שעושים, כשככה מרגישים?
אם מתאים בעיניי צרחה – מעולה. אתן לו המחשה חיה.
אם לא – אני מוזמנת להתאים את הטון שלי לזה הרצוי יותר בבית ספרי.
(פעם מה זה התעצבנתי, וצרחתייייייי על הילד העצבני שלי: "אבל למה לצרוחחחחחחחחחח???" וההד ענה לי...)

אם ענישה פיזית זו הדרך להביע את עצמי – קדימה. יש לך את זה אימא.
ואם לא, אז איזו דרך נוספת יש לי כדי לבטא את עצמי ברורות ו"ללמד אותו לקח"?
איזו "סנקציה" אחרת (בעדיפות ל'מידתית' ומסוג 'סיבה-תוצאה') יכולה להעביר את המסר בצורה יותר טובה (תרתי משמע...) ?

ילדים הם תלמידים מצויינים.
אני מזכירה זאת כל יום לעצמי.
ובבית ספר הזה של החיים,
אני היא אימם. מורתם.

ועוד נקודה חשובה:
רגע לפני שהפליק והצ'יפ שכבר בוערים באצבעותיי מתנפצים בתסכול על גופם
אני מתזכרת את עצמי:
האם זה מה שאני רוצה ללמד אותם?
לפרוק רגשות לא נעימים דרך ענישה גופנית?
שהגוף הוא שק חבטות זמין ומשחרר להפליא?
שזו הדרך להתמודד עם זעם, כעס, תסכול, חוסר אונים, אכזבה וייאוש?


זה עצוב. מאד.
ולא חינוכי בעליל.

וכל קשר בין מסר כזה לבין:
התנהגויות של אלימות, פגיעה עצמית, אנורקסיה ושות'
עלול להיות, לעיתים, לא מקרי בהחלט.


נ.ב. 1
הצרחה במקרה של הצלה וסכנת נפשות מותרת בהחלט. (חמצוצים גנובים לא נחשב.)

נ.ב. 2
תודה למורה לאנגלית, מימות הסמינר העליזים, ששיתפה אותנו במשפט החכם הנ"ל.
בזכותה, ורק בסיעתא דשמיא, אני יכולה לספור על כף יד אחת את הפעמים ש"התפלק לי פליק" לילד.
בזכותה, גם כשטעיתי בכך, לפחות ידעתי להכיר בכך שזו טעות, והבנתי שעליי לקחת על כך אחריות, כולל בקשת סליחה מהילד.
הרי גם לזה אני רוצה "לחנך" אותו. לבקש סליחה אם טעית. להצטער ולהתנצל שהכאבת.

דעתכם?
סורי, יש כאן חוסר הבנה בסיסי מהי ענישה, לעומת פריקת תסכולים.
ישנן דרכים פשוטות להבדיל ביניהם.
למשל לומר בפירוש שזה 'עונש'.
לומר ברור במה הילד לא נהג כשורה.
לפרגן כאשר יש שיפור.
לפני שעונשין מזהירין.
לא להעניש בזמן כעס.
ועוד.
אבל כל המלל מיותר במקרה הזה, כי אין איש שיצדיק לפרוק תסכולים על לחיו של ילד.
אולי יש מי שאינו שולט בעצמו ולכן אינו במיטבו, זו לא שיטה בשום מקום.
 

ruth12

משתמש צעיר
לא מבינה על מה מדובר, אני גדלתי בבית שלפעמים ילדים קיבלו. כן. מעולם לא ראיתי את זה כחוסר שליטה או כפריקת רגשות. (אבל אף פעם לא קיבלתי צ'יפ או צביטה! זה מחוץ לתחום לדעתי)
אתם מתייחסים לעניין ההכאה, כאילו מדובר במשהו שההורים של הדור הקודם המציאו. תירגעו, זה תמיד היה חלק מהחינוך,
אני כמובן לא מתכוונת למשהו קבוע חלילה, אבל לא אסון אם ילד יקבל פעם בתקופה מכה קטנה על היד!
כמובן בנסיבות יותר גרועות מלגנוב חמצוצים ;)
 

הנדימן

משתמש פעיל
1. כתיבה יפה מאד. אם כי למען האמת לקראת הסוף קצת רפרפתי :rolleyes:
2. מבלי להביע את דעתי האישית רק אציין נקודה שהתפספסה גם באשכול השכן, וכמדומני שם כאן, יש פליק שמתפלק מתוך כעס, ויש את הפליק של הדורות הקודמים שהייתה קודמת לו מחשבה והכנה ושיקול דעת.
וההבדל ענק.
3. אגב, מה זה צ'יפ?!?!?! ;) באמת שאנלאיודע...
 

מלכה שליסל

משתמש פעיל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מעניין איך שלמה המלך לא חשב על זה
התשובה לכך מתחברת לתגובה הזו:
לפי זה יוצא שאם אני מכה את הילד/ה לא מתוך עצבים אלא מתוך שליטה עצמית גמורה וזה גם נראה כך, אז אין בעיה לא?
אשרי מי שזוכה!
לפחות אצלי זיהיתי, שזה די נדיר.
ולעצמי אני אומרת:
והיה אם חסכתי את כל הפעמים של ה"פליק-פלאק" האימפולסיבי - והיה זה שכרי.

מעבר לזאת,
אני תוהה אם המונח "שבטו" בהכרח מתאר הכאה פיזית. (אדרבה, תחכימו אותי מהפרשנים שבכל הדורות. אשמח!)
ממה שידוע לי: שבט = מקל
מקל זה גם גבולות, זה לשים סטופ כשצריך, זה לעמוד איתן וסמכותי, זה להוכיח בחכמה ולהדגים בעקביות.
זה מה שתומך בצמח כשהוא גדל, זה מה שעוזר לצעוד ביציבות.
יש הרבה דרכים לא לחשוך מהילדים מוסר.
(המשך הפסוק במשלי הוא: "ואהבו שיחרו מוסר" = לכוון אל דרך הישר כבר מגיל קטן)
וכמו שאמר כאן @צבי2 : בכל מקרה הוא לומד ממך מוסר. השאלה איזה.


מאמר נפלא שמצאתי, מאת הרבה משה שיינפלד, שמביא מהרב שלמה וולבה זצ"ל אומר זאת כך:

אחד מענפי החינוך שכל כך מרבים לשאול עליו, הוא נושא הענשת ילדים. ישנה דעה נפוצה בעולם, שעיקר החינוך נעשה על ידי ענישה. דעה זו הינה מוטעית ביסודה. המבט איננו צריך להיות מתי להעניש את הילד. להיפך – עונש צריך להיות האמצעי האחרון בחינוך. אם כל המבט הוא מתי צריך להעניש את הילד - זו גישה מעוותת, השומטת את הבסיס מכל חינוך בריא.

שלמה המלך, החכם מכל אדם, כותב בספרו: "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ" (משלי יג, כד. האות שי"ן שבמילה "חושך" היא שי"ן שמאלית, מבוטאת כמו האות סמ"ך, מלשון חוסך). ביאור הפסוק הוא, שאב החוסך ומונע מבנו את שבטו (שבט – מקל) מתוך "אהבה", הוא בעצם שונא את בנו. כי אם הוא באמת אוהב אותו, הוא לא היה חוסך את שבטו ומניח לבנו לגדול כעשב פרא, אלא היה מקפיד לחנכו למען ילך בתלם.

האם שלמה המלך נותן גושפנקא לשיטת הענישה וההכאה חלילה?

ודאי שלא. נבאר את כוונתו.

ישנם שני סוגים של מקלות. סוג אחד נקרא "מקל חובלים" – עם מקל מן הסוג הזה מכים ויוצרים חבלות, והסוג השני נקרא "מקל נועם". כך כותב הנביא זכריה: "וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת, לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם, וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים, וָאֶרְעֶה אֶת הַצֹּאן" (זכריה יא, ז). מקל "נועם" הוא מקל, אבל איננו מכאיב. כשנותנים לילד עידוד, גם זה מקל, אבל זה מקל נועם. אם הילד עשה מעשה טוב ואנו נותנים לו ממתק, זה גם מקל, אבל זה מקל נועם.

ישנו מדרש ידוע האומר: "אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל" (בראשית רבה, י). זאת אומרת, יש לכל עשב וצמח כוח המצמיח אותו, ואותו כוח נקרא בפי חכמים "מכה".

זו כוונת שלמה המלך במילותיו הנפלאות: "חושך שבטו שונא בנו". אין כוונתו להכאה פיזית של הילד, אלא לכוון את צמיחתו בדרכים טובות.
(הרב שלמה וולבה, בספרו המרתק "זריעה ובניין בחינוך").


מקור: אתר הידברות.
 

מנסור הבוס

משתמש צעיר
את רוצה ללמד אותו שמתוך שליטה עצמית גמורה הוא יכול להרביץ לאחותו?
יש את החלק של השליטה עצמית ויש את החלק של דוגמא אישית.
יש דברים שההורה מותר לו לעשות ולילד לא ! וילד צריך לדעת את זה!
מה לא ברור ?
גם לתת עונש סתם אחר כמו לקחת לו משחק אולי זה לא דוגמה אישית כי הילד יעשה את זה לאחותו ???
 

פנטה

משתמש מקצוען
צודקת מאוד!
אבל לפי זה יוצא שאם אני מכה את הילד/ה לא מתוך עצבים אלא מתוך שליטה עצמית גמורה וזה גם נראה כך, אז אין בעיה לא?
איכשהו שתהיה ברגע של שליטה עצמית גמורה
כבר יעבור לך הרצון לתת מכה לילד שהעלה תפיוז..
 

פנטה

משתמש מקצוען
פשוט טעות!
ניתן לתת לו מכה כעונש כמו כל עונש שאפשר לתת לו לא מתוך כעס!
מנסיון?
ולמה לך לבחור בכזה עונש? לא עדיף עונש שקשור למעשה? שילמד אותו לפעם הבאה משהו.
אני מעולם לא ראיתי בנ"א שמכה מתוך שלווה רוגע ושליטה עצמית
תמיד אבל תמיד זה היה כחלק מהכעס ומהעצבים
 

הייטקסטית

משתמש פעיל
מה ההבדל בינינו?
אין הבדל.

בה התעוררו רגשות כעס ותסכול – אז היא הפליקה וצרחה
בי התעוררו רגשות כעס ותסכול – אז אני הפלקתי וצרחתי

מישהו הפעיל אצלנו את אותו לחצן.
יש לנו אותו אימפולס.
נכון
ולכן אם את עושה את זה מתוך כעס אין הבדל
אבל-
ההבדל שצריך להיות זה שתחשבי לפני ואז בצורה רגועה תגידי לה שתור עונש היא מקבלת פליק
לא מתוך כעס
וזה ההבדל שמשנה את הכל
וכך נהפך פליק מפריקת עצבים- לעונש
 

מנסור הבוס

משתמש צעיר
מנסיון?
ולמה לך לבחור בכזה עונש?
אני מעולם לא ראיתי בנ"א שמכה מתוך שלווה רוגע ושליטה עצמית
תמיד אבל תמיד זה היה כחלק מהכעס ומהעצבים
זה שלא ראית זה בעיה שלך....
אני ראיתי מלא...
 

מלכה שליסל

משתמש פעיל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
נקודה שהתפספסה גם באשכול השכן, וכמדומני שם כאן, יש פליק שמתפלק מתוך כעס, ויש את הפליק של הדורות הקודמים שהייתה קודמת לו מחשבה והכנה ושיקול דעת.
וההבדל ענק.
[/ISPOILER]
ברור!
למען הבהר דבר:
כל מה שכתבתי בהודעה הפותחת מתייחס ורלוונטי אך ורק להכאה שהיא נטולת הכנה מוקדמת של מחשבה ושיקול דעת.
(שזה מה שאני התמודדתי איתו, וזה הרעיון שעזר לי לגבי כך.)
על הדרך, זה כבר פותח מחשבה גם לגבי צרחות/כינויי גנאי/ושאר ירקות:(

אני גם לא בטוחה שזה בהכרח הבדל בין הדורות.
גם אז ייתכן שהיו אנשים שהתפלק להם מתוך כעס
וגם היום ברור לי שיש אנשים שמרימים יד על ילד רק מתוך מחשבה והכנה ושיקול דעת.

בכל מקרה, יישר כח על החידוד החשוב!
אוסיף הצהרה על כך בהודעתי הפותחת
.
 
נערך לאחרונה ב:

כוכב103

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
עיצוב ואדריכלות פנים
עימוד ספרים
לא קראתי את כל האשכול ההוא, וגם לא את זה
אבל חייבת להגיב--
אסור לתת לילדים מכות!!! (לא הבנתי את המילה צ'יפים...)
אלימות היא לא דרך חינוך!!!

ונכון ששלמה המלך כתב שעונש מגיע מתוך אהבה
אבל מי אמר שמדובר במכות כמו שהן? יש עוד דרכים לגרום לילד כאב שיעזור לו לחזור לדרך טובה.
ואם אכן ילד מגיע למצב שהוא צריך סטירה (הוא צריך לא אני צריכה!!! בבקשה!!!)
זה צריך להיות ארוע נדיר, ארוע רב רושם שנחרט בלב הילד להרבה זמן
שהוא יודע למה קיבל, ועל איזה התנהגות לא כדאי לו לחזור וכו'
אבל אם בשבת אחת ראיתם אמא שמספיקה להכות ילד כמה פעמים, אני חושבת שזאת אטימות להמשיך הלאה ולהתעלם..

איזה ילדים יכולים לגדול בכזאת שיטת חינוך?
ילדים ממושמעים?
רגועים?
מחונכים?
או ילדי פרא, אלימים, כאובים ומכאיבים לסביבה?

תחשבו על הילד שחווה חוויות קשות על בסיס יום-יומי ואין לו מושיע!
ואת היית מבוגר נוסף שראה את זה והתעלם! ולא הציל אותו מהמציאות הקשה בה הוא חי!

אני ממליצה לנסות דרך מישהו שלישי לעודד אותה ללכת להנחיית הורים (ההורים, שכנה, מורה של הילדה, חברה משותפת) וכדו'
ולוודא שהיא לא ממשיכה בהתנהגות הנוראית הזאת!

אגב,
ראית דבר כזה? - חוקית יש לך חובת דיווח(!!)
 

הנדימן

משתמש פעיל
אני גם לא בטוחה שזה בהכרח הבדל בין הדורות.
גם אז ייתכן שהיו אנשים שהתפלק להם מתוך כעס
וגם היום ברור לי שיש אנשים שמרימים יד על ילד רק מתוך מחשבה והכנה ושיקול דעת.
אמת!
רק שבדורות המדוברים מי שהיה נותן כפורקן לכעס היה חריג....
ובדור שלנו מי שנותן מתוך שיקול דעת הוא חריג...
 
מצב
הנושא נעול.

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  54  פעמים

אתגר AI

תרפיה בבעלי חיים • אתגר 143

לוח מודעות

למעלה