שנה שלמה עברה, וטרם התפזר הערפל. סיפורה של משפחת בירנבוים נותר פתוח, ללא סיום אופטימי או חלילה פסימי.
היה זה ביום השלישי של חול המועד סוכות דאשתקד, כאשר הבשורה הקשה הגיעה. אביגיל הבכורה של בירנבוים, בת ה - 32 שבה הביתה עם ששת זאטוטיה. התפרקה החבילה. דווקא בעיצומו של חג שמצווים לשמוח בו ללא הרף, אפילו המזבח נאלץ להזיל דמעות.
מסכנה. מה היא תעשה עכשיו, באמצע החיים עם שישה ילדים שבורים ורצוצים? באותם רגעים נדמה היה שסוכת דוד הנופלת, מעולם לא הייתה קרובה כל כך להשתטח לגובה פני הים.
'מה חשבת לעצמך?' שאלה האם הכועסת, את הבת הפרודה הטרייה. גם האב הזועף הפעיל את מייתרי קולו בעוצמה לא סטנדרטית, עם שורת פניני כעס משלו: 'ככה נוחתים באמצע סעודת חג, לא חשבת לשתף לפני? ככה בלי להודיע? היית אומרת לי לפני, אולי עוד היה אפשר לתקן. מה את מצפה שנגיד לך עכשיו? שתישארי כאן למרות שאין כאן מקום?' שקט ארוך השתרר, ברקע רק היללות הקורעות של הילדים-היתומים החיים הטריים.
'טוב אני נוסע עכשיו אל ביתך, ואנסה לתקן את מה שאפשר' הודיע האב 'בדרך אתייעץ עם המומחים, כדי לראות עם יש עוד מה לעשות' – אמר וטרק את הדלת.
מאותו יום כבר לא שמעתי את קולה של הבת הפרודה, וגם לא את קולם של ילדיה. השקט חזר לשרור בבית משפחת בירנבוים, ועד היום לא נודע מה עלה בגורל הבת. האם היא גרה לבד בדירה, האם הם חזרו לאחר ניסיונותיו הקדחתניים של האב?
שנה שלמה הצלחתי להחזיק את המתח בתוכי. שנה של חוסר מנוחה שחנקתי בליבי. עכשיו עם תחילת בניית הסוכה וההכנות לחג, כל הטריגרים צפו ולא נתנו לי מנוח. החלטתי לברר את העניין, בעזרת הבן לבית בירנבוים שלמד איתי בישיבה קטנה.
'תגיד מה קורה עם אחותך הגדולה, היא עדיין לבד או שהיא כבר חזרה?' שאלתי במבוכה.
הוא הביט בי בהלם ושאל בטון מבודר 'מתי היא הייתה לבד, ולאן היא חזרה?'.
איזו פדיחה. לא ידעתי שהם מסתירים את זה. אם הייתי יודע לא הייתי שואל. אבל מששאלתי אין דרך חזרה, אני חייב להתקדם עם זה עד הסוף המר.
'נו אל תעבוד עלי, שמעתי הכול מהסוכה החופפת שלנו בשנה שעברה' הפגנתי יכולת מודיעינית ברמה של גוף ביון משומן.
'על מה אתה מדבר?' הוא שאל בגיחוך הולך וגובר.
'אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר; על הפרידה שלה ביום השלישי של חול המועד. היא חזרה הביתה עם ילדיה, ואבא ואמא שלך כעסו עליה נורא. מאז אני לא ישן בלילות אני מרחם עליה כל כך. גם הופתעתי מהחוסר אמפתיה של ההורים שלך כלפי ביתם האומללה, לא ידעתי שהם כאלה'.
'חחחחחחח אתה לא רציני, אתה יכול לישון רגוע בלילות' הוא הרגיע אותי 'אני זוכר את זה היטב. הייתה לה נזילה בצנרת בסוכה, והיא נחתה על הורי ללא הודעה מוקדמת, כאשר הם לא היו ערוכים לכך. אבי האכפתי קצת כעס שהיא לא אמרה לו מראש, אך מיד התעשת והתייעץ עם כמה אנשי מקצוע מתחום האינסטלציה, ורץ בעצמו לתקן את הנזילה' סיכם את הסיפור בפשטות.
ולחשוב שמאז אני לא ישן בלילות, איזה בושות. בסך הכול עונש ראוי ליכנע כמוני. בפעם הבאה תחזיק את האוזניים אצלך, אמרתי לעצמי בכעס.
עכשיו חברי לבית בירנבוים ירוץ הביתה וישתף את כולם בסיפור המביך בכיכובי. אני לא יכול להראות את הפרצוף שלי יותר בשכונה. זהו, אני עובר לחו"ל.
היה זה ביום השלישי של חול המועד סוכות דאשתקד, כאשר הבשורה הקשה הגיעה. אביגיל הבכורה של בירנבוים, בת ה - 32 שבה הביתה עם ששת זאטוטיה. התפרקה החבילה. דווקא בעיצומו של חג שמצווים לשמוח בו ללא הרף, אפילו המזבח נאלץ להזיל דמעות.
מסכנה. מה היא תעשה עכשיו, באמצע החיים עם שישה ילדים שבורים ורצוצים? באותם רגעים נדמה היה שסוכת דוד הנופלת, מעולם לא הייתה קרובה כל כך להשתטח לגובה פני הים.
'מה חשבת לעצמך?' שאלה האם הכועסת, את הבת הפרודה הטרייה. גם האב הזועף הפעיל את מייתרי קולו בעוצמה לא סטנדרטית, עם שורת פניני כעס משלו: 'ככה נוחתים באמצע סעודת חג, לא חשבת לשתף לפני? ככה בלי להודיע? היית אומרת לי לפני, אולי עוד היה אפשר לתקן. מה את מצפה שנגיד לך עכשיו? שתישארי כאן למרות שאין כאן מקום?' שקט ארוך השתרר, ברקע רק היללות הקורעות של הילדים-היתומים החיים הטריים.
'טוב אני נוסע עכשיו אל ביתך, ואנסה לתקן את מה שאפשר' הודיע האב 'בדרך אתייעץ עם המומחים, כדי לראות עם יש עוד מה לעשות' – אמר וטרק את הדלת.
מאותו יום כבר לא שמעתי את קולה של הבת הפרודה, וגם לא את קולם של ילדיה. השקט חזר לשרור בבית משפחת בירנבוים, ועד היום לא נודע מה עלה בגורל הבת. האם היא גרה לבד בדירה, האם הם חזרו לאחר ניסיונותיו הקדחתניים של האב?
שנה שלמה הצלחתי להחזיק את המתח בתוכי. שנה של חוסר מנוחה שחנקתי בליבי. עכשיו עם תחילת בניית הסוכה וההכנות לחג, כל הטריגרים צפו ולא נתנו לי מנוח. החלטתי לברר את העניין, בעזרת הבן לבית בירנבוים שלמד איתי בישיבה קטנה.
'תגיד מה קורה עם אחותך הגדולה, היא עדיין לבד או שהיא כבר חזרה?' שאלתי במבוכה.
הוא הביט בי בהלם ושאל בטון מבודר 'מתי היא הייתה לבד, ולאן היא חזרה?'.
איזו פדיחה. לא ידעתי שהם מסתירים את זה. אם הייתי יודע לא הייתי שואל. אבל מששאלתי אין דרך חזרה, אני חייב להתקדם עם זה עד הסוף המר.
'נו אל תעבוד עלי, שמעתי הכול מהסוכה החופפת שלנו בשנה שעברה' הפגנתי יכולת מודיעינית ברמה של גוף ביון משומן.
'על מה אתה מדבר?' הוא שאל בגיחוך הולך וגובר.
'אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר; על הפרידה שלה ביום השלישי של חול המועד. היא חזרה הביתה עם ילדיה, ואבא ואמא שלך כעסו עליה נורא. מאז אני לא ישן בלילות אני מרחם עליה כל כך. גם הופתעתי מהחוסר אמפתיה של ההורים שלך כלפי ביתם האומללה, לא ידעתי שהם כאלה'.
'חחחחחחח אתה לא רציני, אתה יכול לישון רגוע בלילות' הוא הרגיע אותי 'אני זוכר את זה היטב. הייתה לה נזילה בצנרת בסוכה, והיא נחתה על הורי ללא הודעה מוקדמת, כאשר הם לא היו ערוכים לכך. אבי האכפתי קצת כעס שהיא לא אמרה לו מראש, אך מיד התעשת והתייעץ עם כמה אנשי מקצוע מתחום האינסטלציה, ורץ בעצמו לתקן את הנזילה' סיכם את הסיפור בפשטות.
ולחשוב שמאז אני לא ישן בלילות, איזה בושות. בסך הכול עונש ראוי ליכנע כמוני. בפעם הבאה תחזיק את האוזניים אצלך, אמרתי לעצמי בכעס.
עכשיו חברי לבית בירנבוים ירוץ הביתה וישתף את כולם בסיפור המביך בכיכובי. אני לא יכול להראות את הפרצוף שלי יותר בשכונה. זהו, אני עובר לחו"ל.
נערך לאחרונה ב: