הנושאים החמים
הנושאים החמים
הודעה שנייה שלי, ראשונה הייתה כמובן חתמתי ונושעתי 
כשכתבתי את הקטע בן מאתיים המילה שצריך בשביל להיכנס לקהילה הנחשקת, החלטתי לכתוב במקום, ולא להעתיק קטע קיים שלי.
הוא יצא די יפה אז העתקתי אותו לקובץ וורד. והנה הוא לשיתוף. אשמח מאוד לביקורת, מה אני צריך לשפר וכדומה, אבל תהיו עדינים, אני חדש בזה.
את האמת, עד אותו יום לא ידעתי להעריך את גדולתו של היהודי הפשוט. גדלתי לי כליטאי גאה, בוגר הישיבות הקדושות שליט"א. בטוח בצדקת דרכי, יודע שאין דבר שישווה לגדולתו של הבן-תיירה. שאין אדם שיוכל להגיע לדרגת המלאך-הנדמה-כבני-אדם.
לימדו אותי את מעלת הביקורת, את מעלת המחשבה וההבנה, לא הציות העיוור.
אימנו אותי לחשוב ולבצע, אף פעם לא לעשות בלי לחשוב. להאמין עם לדעת.
ריחמתי על אותם תמימי-דרך. על אותם 'עובדי ה' בשמחה'. על פשוטי העם, ששים ושמחים לעשות רצון קונם, אבל לא מבינים. לא יודעים מהו. לא מרגישים.
ובסתר ליבי, גם בזתי להם קצת.
את 'מעשה בחכם ותם' ביטלתי בהינף יד, אמרתי, זה סיפור מעשיות בסך הכל, אגדת עם, בחיים האמיתיים זה לא היה קורה ככה. זה ברור.
אבל אז פגשתי אותם פנים אל פנים. נתקלתי בהם בלי חומות ומעצורים. בכולל שבו למדתי היה עוד חדרון מאחור, והם היו שם.
היו שם יוני התסמונות, וישראל הברסלבר, לוי המשוגע, שיוצא ונכנס מהבית משוגעים, ואהרן השקט. היו שם מבוגרים קצת סנילים וצעירים לא בדיוק. והיו שם גם סתם אנשים פשוטים, הכי פשוטים שאפשר.
וקינאתי בהם. קינאתי בהם מאוד.
קינאתי ביכולת לעבוד בשקט, להאמין בלי לדעת, לא להסתפק על דרכם בחיים. ולחייך. לחייך גם אם קשה, כי יש בורא גדול מלמעלה, ואנחנו לא צריכים להבין את דרכיו. אין לנו רשות לגעת.
ולרגע, הבנתי את הבעל שם טוב.
כשכתבתי את הקטע בן מאתיים המילה שצריך בשביל להיכנס לקהילה הנחשקת, החלטתי לכתוב במקום, ולא להעתיק קטע קיים שלי.
הוא יצא די יפה אז העתקתי אותו לקובץ וורד. והנה הוא לשיתוף. אשמח מאוד לביקורת, מה אני צריך לשפר וכדומה, אבל תהיו עדינים, אני חדש בזה.
את האמת, עד אותו יום לא ידעתי להעריך את גדולתו של היהודי הפשוט. גדלתי לי כליטאי גאה, בוגר הישיבות הקדושות שליט"א. בטוח בצדקת דרכי, יודע שאין דבר שישווה לגדולתו של הבן-תיירה. שאין אדם שיוכל להגיע לדרגת המלאך-הנדמה-כבני-אדם.
לימדו אותי את מעלת הביקורת, את מעלת המחשבה וההבנה, לא הציות העיוור.
אימנו אותי לחשוב ולבצע, אף פעם לא לעשות בלי לחשוב. להאמין עם לדעת.
ריחמתי על אותם תמימי-דרך. על אותם 'עובדי ה' בשמחה'. על פשוטי העם, ששים ושמחים לעשות רצון קונם, אבל לא מבינים. לא יודעים מהו. לא מרגישים.
ובסתר ליבי, גם בזתי להם קצת.
את 'מעשה בחכם ותם' ביטלתי בהינף יד, אמרתי, זה סיפור מעשיות בסך הכל, אגדת עם, בחיים האמיתיים זה לא היה קורה ככה. זה ברור.
אבל אז פגשתי אותם פנים אל פנים. נתקלתי בהם בלי חומות ומעצורים. בכולל שבו למדתי היה עוד חדרון מאחור, והם היו שם.
היו שם יוני התסמונות, וישראל הברסלבר, לוי המשוגע, שיוצא ונכנס מהבית משוגעים, ואהרן השקט. היו שם מבוגרים קצת סנילים וצעירים לא בדיוק. והיו שם גם סתם אנשים פשוטים, הכי פשוטים שאפשר.
וקינאתי בהם. קינאתי בהם מאוד.
קינאתי ביכולת לעבוד בשקט, להאמין בלי לדעת, לא להסתפק על דרכם בחיים. ולחייך. לחייך גם אם קשה, כי יש בורא גדול מלמעלה, ואנחנו לא צריכים להבין את דרכיו. אין לנו רשות לגעת.
ולרגע, הבנתי את הבעל שם טוב.
