לא יודע כמה זה קשור לפה
אבל אני רוצה להביא את הזעזוע שלי הכאב והצמרמורת על המקלדת...
אולי זה יעשה משהו לאנשים... אולי יתחילו לחשוב קצת על אחרים.... הלוואי.
לצערנו התבשרנו היום בהסתלקותו של ילד צעיר מכפר חב"ד ה' ישמרינו ויצילנו, ילד שאך לפני שבוע עבר חרם כיתתי (כך ע"פ דברי אביו, זה שההנהלה מכחישה אנה אומרת כלום...) ויצא מאולם באמצע בר מצוה ושם גילו אצלו התקפה וכו' והדרך הייתה קצרה לשכב על מיטת חברא קדישא - ברוך דיין האמת.
אבל...
מהסתכלות עמוקה במודעת אבל שפורסמה הבחנתי בנתון מעניין.
הורי הילד אינם חיים ביחד, ולכאורה אף גרושים.
האבא בולטון גר בכפר חב"ד (הילד היה איתו)
האימא יהושע גרה בראשון לציון.
עד כאן הכל בסדר, קורה לדאבונינו שאנשים מתגרשים, אכן קשה מאוד, דוקר ופוצע כל יום מחדש (מכיר מקרוב מאוד מאוד... וד"ל)
אבל משום מה צץ לי מחשבה עיקשת שלא מרפה ממני כבר כמה וכמה שעות ולא נותנת לי מנוח
אולי.. החרם הכיתתי היה כתוצאה שהוא סוג ב' - כי הוא בן להורים גרושים...
אולי.. אני לא קובע.. אבל יתכן מאוד...
ואם תשאלו למה צץ לי רעיון שכזה?
לגודל כאבי נתקלתי לא אחת ולא פעם בהתעללות של ילדים (וגם מבוגרים...) בילדי גרושים, התעללות אכזרית ומרושעת, דחיקה לפינה, לא משחקים איתם ולפעמים אף גוערים בהם (התכוונתי למבוגרים).
ולמה? כי אין מי שיגן עליהם....
אחחחחח כמה כואב הלב, כעת באמצע ההקלדה זולגים דמעות מעיני, רק לתאר את הקושי והסבל שילדים אלו סובלים בדומיה, לא די שאין להם הורים מחבקים ותומכים הם גם סובלים מאחרים, ואין להם אפילו את מי לשתף...
אני לא יודע מה ניתן לעשות בנידון,
האם לא די שהמבח הוריד דמעות אז גם הילדים צריכים להוריד דמעות בלי סוף??
איני איש חינוך ולא מטפל רגשי, אני סה"כ בנאדם כאוב ופצוע ומעלה את הנקודה למחשבה.
אולי זה יעורר מישהו.. הלוואי.. והיה זה שכרי.
כותב בלב שותת דם, פצוע וכואב.