שיתוף - לביקורת קשקשתי את זה פעם

RIVKA W

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כתבתי פעם, מצאתי עכשיו...

אני מפחדת מהחושך. כן, זה הגדול שמשתרר לאחר שהשמש נעלמת לה לתוך הים. זה שמגיע כשיורד הליל. אני מפחדת מהמפלצות שיצאו אז לרקד בחדר. מהאש שהם ירקו לכיווני.

וזה:
החושך יודע ליצור מפלצות, הם יודעות לירוק אש אבל גם סוכר.
היום הוא יצר לי סהרוני דבש. ליקק אותי באהבה. רציתי ליפול אליו, להתחבק אתו ביחד. לא לצאת ממנו גם כשתזרח השמש.
שמרתי לי פינה של חושך. אור שטף אותה בעקשנות. דבקתי בה לא הסכמתי לצאת. אולי השתגעתי.
 

גאווהסקריפט

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
לא יודעת אם זה ארוך מידי, אבל זה קטע מותחל שכתבתי פעם מהאמצע על איזו אפוקליפסה או משהו בסגנון שיצר איזה אדם ושמו באדו (?!) בהשראת אתגר מתח בהמשכים שהיה כאן, אני אוהבת את מה שיצא אבל זה לא קשור לכלום, אז אל תשאלו שאלות כי אין לי תשובות :)


באדו?

הוא רק הוריד את המסכות. קורע את הכיסויים מעל פניהם של בני האדם ומאלץ אותם להפנות עיניים קפואות אחד אל השני. סליחה. קרחונים.

אדם לאדם זאב. איש לאיש חרב נוצצת. אישה לאישה – מלחמה.

האנשים נלחמו. כמו חיות. נשפו באפם כמו משוגעים.

אבל הג'ונגל שרד.

מה זה שרד? הוא בעט, צווח, מגלגל את עצמו על האדמה ויורה לכל עבר. בזעם הוא צבע את השמים, בחייתיות הפך את האדמה לאבק שחור ובאדישות קרה הוא דרך על המתים.

האנשים, אלו שנשארו, שאריות שרופות וטרוטות עיניים, ניסו לאסוף את השברים ולחבר את העולם מחדש.

אבל הרשת קרסה מזמן. לוקחת איתה אל התהום העמוק אחדים ואפסות, שערים לוגיים וגבישים מתנדנדים, משאירה את היקום ערום כביום היוולדו. ובלעדיה החל העולם חווה מחדש את תקופת ימי הביניים, אלא שהפעם ידעו האנשים מה הם הפסידו.


הוא מתנשף. בשקט ממש. לוח העץ קר ועקום והאצבעות שלו קפואות.

"זוז", ממליץ לו האיש בשחור, מושך כפפה עבה על ידו. "זוז מהר. לפני שתיגמר לי הסבלנות".

הוא זז. כלומר הוא ממש משתדל לזוז. אבל הבוץ עמוק ורטוב, והנעליים שלו הופכות כבדות עם כל פסיעה נוספת.

יש הילה סגולה הלילה. או שאולי מישהו החליט לשחק עם התאורה של הכוכבים. כך או כך, הענפים הקטנים הנדרסים תחת רגליו נדמים לו כזוהרים.

זה שדה ענק. שחור כפחם ודומם כאילו צופים בהם אלפי מתים. לא כאילו. אולי באמת הם צופים.

פעם היה שם דשא ירוק רך. פעם ישבו מסביב אוהדים שואגים. עשרות שנים לפני רקדו שם בני האדם לצליליו של המנון.

במקום בו לגמה האנושות אושר. במקום בו צווח הקהל את ליבו. באותו מקום בדיוק החל עתידה השרוף לבעור.

'נקודת עולם' כינו המדענים את המאורעות הללו במרחב-זמן. ובטח כמה פילוסופים, לו היו נותרים כאלו על פני האדמה, היו נהנים לעסוק בעובדה כי למעט נקודות הזמן השונות היה הווקטור התלת ממדי שלהן זהה במדויק.

אולי אם היה אלכס מהטיפוסים המתחננים היה מוותר על שאריות כבודו האבוד, משפיל את עיניו, קורס על ברכיו ומתחנן לרחמים.

אבל הוא לא הטיפוס הזה. מעולם לא היה. ובכל מקרה לו נראה לו כי לאיש הגבוה שמאחוריו תשנה העובדה הזאת. להפך, אולי הוא אף ישתמש בדמעותיו כדי לשטוף את ידיו המלוכלכות בבוץ.

אז הוא ממשיך ללכת. ראשו זקוף, כתפיו נוקשות, ועיניו שורפות.
זה מדהים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
הייתי קונה את זה אולי תמשיכי??
כתוב מעולה ומסקרן
 

יהלום-יצירות מלוטשות

כתיבה מלטשת יצירות
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
עריכה תורנית
מי ידליק ת'אור?
---
חיוך מרוח
רגל כושלת
לב שרוף
אדיש

שבילים נצחיים
תכלית עלומה
ולמה רק אני

***

ומי ידליק ת'אור
יצית בפתע מציאות עולם
שבילים ומעברים

נבראים במסע
תכלית לעצמה
ובורא גדול
משקיף, מתענג
 

%תמר%

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מסע של סיוט

חוזרת
בזמן,
נחנקת.
לילות
רדופים
חלומות.
זיעה
קרה.

חוזרת
בזמן,
נחנקת.
עוברת
לילה לילה,
חלומות.
סיוט
מתמשך.

חוזרת
בזמן,
נחנקת.
פולטת
פחד.

חוזרת
בזמן
נחנקת
סופרת
מונה
כל חלום,
סיוט
ובהלה.
סוכמת
הכל
בתוך
תרגיל,
תוצאה.

חוזרת
בזמן,
נחנקת.
רואה
בעיניים
ילדה
אבודה.
תת
מודע
עמוס,
דחוס.
רואה
בעיניים
הרס,
חורבן,
קרבן
שכמוני.

גומרת
מסע.
מפסיקה
לחזור.

גומרת
מסע.
מוחקת
הסטוריה.
גונזת,
אורזת
בתוך תא.
דוחפת
בירכתי
מח.

גומרת
מסע,
עבר
סגור,
ארוז
בתא.
יש לי אוויר
נשימה.

לא יודעת למה, אני אוהבת את הצורה שפיסקתי פעם, שקשקשתי את זה פעם💕.
 

הטעם המושלם

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
יש אנשים בעולם שחושבים
שהם שהטובים
שהם הבלעדיים
שהם הכל יכולים

יש אנשים בעולם שחושבים
שאתם הבלעדיים
שאתם הטובים
שאתם הכל יכולים

ואתם אל תהיו מאלו ולא מאלו.
 

Chaya Lea

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כמה כיף להיזכר באשכול הזה :)
קומי
רק תרגישי
את קרני האור
בוקעות בך

החמה
תקרין לך
תמלא אותך
חיות

האופק
ילחש לך
תווים
של תקווה

הרוח
תלטף
תביא היא
נחמה

כי היום
ניטע כאן
גרעין
של בחירה

פתיחה
של מסלול
התגברות
על הרע

קריעה
של כבלים
מתוקים
דביקים

קימה
מתרדמת
אל עולם
של לוחמים
 

Chaya Lea

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ולא יכולתי שלא להעלות עוד אחד, מוקדש לכל אמן ויוצר באשר הוא
כל אחד ולו שירו
הבוקע מעומק נפש
אם יכוון ללב הטוהר
יצא הזיו מן הרפש

רוחו תנשב, תפיח חיים
בציורים, אותיות או צלילים
שום מכונה לא תתיימר
כמותו, להחיות צללים

לצאת במחול תקווה
פועם חיפוש, שואף לתכלית
שולח חבלים אל עולם
עמוק מתהומות, תגלית

נשמה בו והוא חי
ליבו מזרים דם לאיברים
נוגה באור חמה ולבנה
חשכתו מלאה זהרורים

יוצר ירים ראשו למרומים
יגלה עצמו במבוך אימתני
יתור אחר מזור ומוצא
ימצא בתוכו נקודת האני

חזיונות יתוו דרכו האבודה
והוא לבדו יתעה במרחביו
שבילי דמיון, תעתועי שערים
אך איך ימצא פתרון עכשיו

עד שישוב יתכנס בעצמו
יגלה כוחות נעלים משלו
יתבונן בתוצר שיצא מתוכו
יבין כי יש עוד ממעל לו

אז יתבהר שער גדול, מואר
תתנגן מאליה מנגינת ליבו
תשאיר לו לעצום עיניו
לפוקחן לגלות מה עוד בו

גוונים יקומו לציור
יפרשו כנפיהם אל קהל
רק כשיגיע קול מחיאות
יפנים מה שאל, מה פעל
 

2123

משתמש רשום
כתיבה ספרותית
קטע בלי התחלה וסוף, נכתב ברגע של שעמום

ביל הוריד בתנועה חדה את משקפיו, נועץ מבט קשה באיש שמולו,
שניות ארוכות הם עמדו כך, עד שביל פתח סוף סוף את פיו והורה ביובש ”לך”.
אז זהו, לך? ככה, בלי לצעוק אפילו, קצת להתעצבן? כאילו זה כל כך פשוט לגרש אותו אחרי 20 שנה שהוא נותן את כל כולו לפרויקט הזה,
הדממה בחדר העמיקה, אייב התכווץ בכיסא העור שלו, נוכחותו ברגע הזה כצופה מן הצד לא נעמה לו, וכל תו בפניו משדר זאת,
אבל הנוכחים בחדר, ובכן, לא פנויים להבחין בתווי פניו של אייב, שלאחר רגע קופץ בבהלה כשהדלת נסגרת בטריקה.
מעכשיו הכל יראה שונה, מוזר,
ביל לא מתכוון אפילו לרמוז מי יוביל את הקבוצה ומתי ואיך יתבצעו ההרצות הבאות של הפרויקט, בלי קרל, האיש והאגדה.


טיפות חומות על השיש וכפית משומשת הן מזכרת אחרונה מחייו הקודמים, מהבוקר שבו קם כרגיל וכמו ב20 השנים האחרונות הכין את הקפה הנצחי, 3 כפיות קפה, 1 סוכר, וחלב קר, כמה שיותר קר יותר טוב.
שפתיו נמתחות להתחלה של חיוך כשהוא חושב על הקולגות שלו, שנהנים כל כך להתבדח על חשבון אותו קפה,
’הקולגות לשעבר’ מכריח את עצמו למחוק את החיוך וניגש להבריק את השיש משאריות הקפה.
הכל השתנה, התהפך, מקרל שהיה לא נשאר כלום,
’מי יודע’ עולה בו מחשבה מרירה ’אולי מחר בבוקר אמצא את עצמי שותה קפה חם כאדם מן המניין’
 
נערך לאחרונה ב:

אלישבע קיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
עיצוב ואדריכלות פנים
אינלימושג מה היה אמור להיות ההמשך או המטרה... אבל זה מה שכתבתי:)
"אוחחחחחחח"
לי-עד הסתובב לאחור מציץ בגונח.
"אוווחחח, איייי אווווחחחח..."
"טוב נו," לי-עד הסתובב והתקדם מעט, "הבנתי, קשה לך שאני הולך, את---"
חחחחחחח.... אתה ממש מצחיק ליעדי," וילי קטע אותו בצחוק קולני, "אמרו לך את זה פעם? חי... אתה טובבבב!"
לי-עד נשם עמוק. קימץ את אגרופיו. "אז הכל טוב, וילי? אני חייב לזוז."
"אוווחחחחחחחחחחחח" וילי גנח שוב. לי-עד המשיך לצעוד, התעלם.
------------
"לא עבד" לחש וילי וסידר את האוזניה הקטנה שלו. "תשלח את לולו."
-----------
"עזור לקבצן מסכן" איש נמוך קומה צעד היישר אליו, בגדיו קמוטים וסמרטוט בד קשור על ראשו.
לי-עד משך בכתפיו, "אין לי מטבעות כרגע"
"לא ביקשתי כסף!" קצף הקבצן, "אני צריך עיצה"
לי-עד חייך אל האיש, "תוכל להתלוות אליי למרות שאיני יועץ מדופלם כל כך..."
הקבצן משך באפו במאמץ להעלות דמעות בעיניו. הוא לא היה שחקן טוב כל כך, אבל אם וילי נכשל הוא חייב להצליח.
"אני... החיים שלי לא משהו. כן? האישה שלי היא.... לא משהו, כן? הילדים... "הקבצן בלע את רוקו פעם ופעמים, שפתיו רטטו כשניסה לבלוע את צחוקו.
"הילדים?" חזר אחריו לי-עד בקול רך.
צחוקו פרץ ממנו בגלים. הוא הסתובב והחל לרוץ, מותיר את לי-עד המום.
--------
"לא הלך לי" לחשש לולו ידו תופסת בבטנו הרוטטת בצחוק, "אני מצטער".
------------
"אין ברירה" בון העביר יד על זקנו הארוך, עיניו מעפעפות.
"אין ברירה" חזר אחריו לולו, מניע את ראשו באלכסון. "אם אתם אומרים" וילי היה אדיש, "אם אתם אומרים, אז אני אלחץ". השניים הנהנו.
וילי לחץ על הכפתור החלקלק, שריר לא נע בפניו.
 

ST.R

מילים. הן הכל, ובכל זאת כמעט כלום.
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
ושוב פעם,

הוא חזר הביתה.

עם דמעות בעיניים,

עם שריטה בלחיים.

ילד כאוב, דחוי, מושפל

ילד כפות

***

ושוב פעם, הוא חזר הביתה.

עם חיוך ניצחון בשפתיים,

עם מבט שטני בעיניים.

ילד שלטן, חזק, מנהיג

ילד אכזר

***

הם רק ילדים.

דומים כל כך

שונים כל כך

ומול האכזריות של ילדים אין מי שיעמוד בשבילם

ומול האכזריות של הילדים אין מי שילחם בשבילם

כי ילדים הם אכזריים,

כי ילדים הם חסרי אונים

כי ילדים הם רק ילדים​
 

.חיה פ

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
קשקשתי אתזה היום-

שיגידו
מה שהם רוצים
מי סופר אותם בכלל???

שידונו
כמה שהם צריכים
מה/למה/מתי/בגלל

ושיצעקו
בלי לגמור
זה אפילו אולי יהיה מצחיק

לראות אותם
מתווכחים
בלי לדעת את מי להצדיק

כי מי הם בכלל
ולמה בגלל
מה שיגידו
לפעול ?????????
 

גאווהסקריפט

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מסע של סיוט

חוזרת
בזמן,
נחנקת.
לילות
רדופים
חלומות.
זיעה
קרה.

חוזרת
בזמן,
נחנקת.
עוברת
לילה לילה,
חלומות.
סיוט
מתמשך.

חוזרת
בזמן,
נחנקת.
פולטת
פחד.

חוזרת
בזמן
נחנקת
סופרת
מונה
כל חלום,
סיוט
ובהלה.
סוכמת
הכל
בתוך
תרגיל,
תוצאה.

חוזרת
בזמן,
נחנקת.
רואה
בעיניים
ילדה
אבודה.
תת
מודע
עמוס,
דחוס.
רואה
בעיניים
הרס,
חורבן,
קרבן
שכמוני.

גומרת
מסע.
מפסיקה
לחזור.

גומרת
מסע.
מוחקת
הסטוריה.
גונזת,
אורזת
בתוך תא.
דוחפת
בירכתי
מח.

גומרת
מסע,
עבר
סגור,
ארוז
בתא.
יש לי אוויר
נשימה.

לא יודעת למה, אני אוהבת את הצורה שפיסקתי פעם, שקשקשתי את זה פעם💕.
זה מדהים
זה מדהים ממש ומאוד ונורא וברמות
זה יפה ממש
וגם חכם
 

גאווהסקריפט

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בא לי גם לקשקש משהו ,לא כל כך מפעם...

ורגעים
שחישבתי לנוס
פשט בי היסוס
רגעים
בהם לא ידעתי מוצא
רגעים שאהבה בהם נפשי
אבל שקעתי בביצה
בלי רגע לנשום
רגעים שגמרו חמצן משקיקי ראותי
רגעים.
שתמתי בהם
ודמעה שזלגה אספה את שאריותיי
צנחה אל הקרקע, קוברת בה
את שאלותיי.
 

-Frida-

משתמש צעיר
כתיבה ספרותית
מצאתי את זה עכשיו. לא כל כך מפעם אבל בהחלט התקשקש לי...

אני לא רוצה ללכת לישון
לסגור את כל
המחשבות שלי בקופסא
של החלומות
הן מתערבבות לי
שם
חוזרות אלי
בעיסה
דביקה
של כל האנשים
שאני לא אוהבת
של כל הדברים
המפחידים
שיכולים להיות
של כל מה שאני לא רוצה
שיקרה
של כל מה שכבר קרה.
 

א. פרי

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
אני רואה את עצמי אשמה.

אני אכפתית כי יש לי אחריות.

אני רוצה לשחרר את האחווה השלילית הזו, את האחריות, את המעורבות שלי בעולם.

אני רוצה לחיות את עצמי, בלי להסתכל על העולם ולהיות אכפתית.

וזה תהליך.



אני מבינה שהאופן בו אני שופטת את העולם הוא מכיוון שאני מסתבכת סביב עצמי,

שיש פער בין האמונה שלי, בין הרצון שלי שהעולם יגיע להגשמה מסוימת,

לבין המציאות.



אני קצת חסרת אונים בגלל כל כך הרבה דברים שקורים בעולם,

בדברים שלא קשורים אלי,

אבל אולי הם כן, כי העולם כולו הוא מקום בו כולנו קשורים אחד לשני,

וכן יש לנו השפעה זה על זה.



אני מבינה שאני רוצה לשנות, לקדם, להזיז,

בה בעת מבינה שאני לא יכולה באמת.

מבינה את השקפת העולם המתמסרת,

ומנסה להבין אם אנחנו באמת עובדי ה' או עובדים משהו אחר, שזה לא רצון ה'.



אני מאמינה גדולה בתהליכים,

בה בעת מאמינה שיש אנשים שאמורים לדחוף את התהליכים הללו,

ובגדיהם של אותם אנשים מלאים אבק, ידיהם מכוסות יבלות, הם דוחפים את המים במלוא הקיטור.


ויום אחד איזה צעיר אחד ורענן, יתעלם (או יתן כבוד, זה לא ממש משנה) מאותם אנשי עמל,

שחוללו את הכל, יקפוץ מעל העיר הבנויה ויגיד: היננו.

ואותם אנשי עמל, יסתכלו על הכל, ואולי ישמחו ואולי ירטנו, וכולנו נבין שהמציאות אומרת את דברה, בלי קשר לאגו של האנשים.

וזה יהיה מופלא וקשה לעיכול, כי מה שידרש שאיתנו זה פשוט לחיות, בלי להתרשם מכלום.

וכל אחד יעמוד מול החיים שבנה לעצמו – וינשום עמוק, ויבין שזה מה שיש, ויחזור לעצמו, למי שהוא הצליח ליצור, וישתדל לשמוח בהכל, כי לא תיוותר אפשרות אחרת, מלבד לשמוח.
 

הלוחשת לתווים

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
הדמיות בתלת מימד
איזה אשכול נחמד...
מקום מצוין לשים את הקישקוש שכנראה נוצר באיזור פסח שנה שעברה -זה התוכן גילה לי


הצילו מלחמה
מהומה מקימה
בצפון בדרומה
ושם במרומה

כאוס מתרחש
את הסדר משבש
על שגרה התלבש
שטויות מקשקש

צופרים משטים
בריחה מקלטים
שמיים יירוטים
רסיסים נשמטים

לא יודעים יומיומיים
ישנים עם נעליים
אטמים באוזניים
נועלים פעמיים

פריצה מחבלים
קודש מחללים
בקרבות חללים
טילים שנופלים

איראן מחפה
לבנון מקיפה
תימן מתקיפה
טילים מעיפה

מסתובבים סחור
חיות מאחור
מלפנים שחור
מחבל מציץ מהחור

כולם טרודים
פגיעים רועדים
על חיים מפחדים
משענת מאבדים

מחפשים נקודה
שתוביל לעובדה
שתפתור ת'חידה
שתמצא אבידה

אם אין אמון, מחפשים אמונה
את ההוא שיצר את החוסר וההבנה
במי שרואה את כל התמונה
שיודע כל אמת טמונה

שיצילנו מתהום פעורה
שיוציאנו מאפילה לאורה
שיגאלנו בעצמו במהרה
ייקחנו לירושלים הבירה
ויביאנו אליו, חזרה...
 

ELIZABET

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
שכחתי שקשקשתי את זה 🙈

שמחת תורה הגיעה
ולא קמנו ב6:29 בבוקר ורצנו לממ"ד
ולא קמנו שוב ב 7:12 ורצנו לממ"ד
שמחת תורה הגיעה
ולא פחדנו מאזעקות בבית הכנסת
ולא פחדנו לאבד עשתונות מאזעקה ברחוב
שמחת תורה הגיעה
ולא שמענו בומים רחוקים
ולא ראינו יירוטים בשמיים
שמחת תורה הגיעה
בלי שראינו מסוקים נוחתים בבילינסון
בלי שראינו מסוקים נוחתים בתל השומר
בלי שראינו מסוקים נוחתים באיכילוב
בלי רעש בלתי פוסק של מטוסי קרב
שמחת תורה הגיעה. ועברה.
בלי שהוצאנו אותו ל 'ראשוני- כ 100 הרוגים, אופקים בשבי. בני ערובה בבארי'
שמחת תורה הגיעה ועברה
והיה שמח
והיה תורה.
והיה עצוב,
כי זה שוב הגיע,
והיה שמח מאותה סיבה.
שמחת תורה הגיעה, ועברה.
והם… כבר לא היו בה.🕯️
שמחת תורה הגיעה, ועברה.
והם עדיין שם 🎗️
שמחת תורה הגיעה ועברה.
והם עוד לא פה 🪖
שמחת תורה הגיעה ועברה.
ועם ישראל חי.
בלי עדיין.
לנצח.
שמחת תורה הגיעה ועברה.
והייתה אזעקה.
והיינו בממ"ד.
בדיוק כמו,
שמחת תורה של שנה שעברה.
וממש לא בדיוק.
כי אותו האדם
שהייתי,
בשמחת תורה השנה.
הוא לא אותו האדם,
שהייתי.
בשמחת תורה שנה שעברה.
שמחת תורה תשפ"ה הגיעה ועברה
ולא.
היא לא היתה דומה לשמחת תורה פ"ד
ותודה לה'.
על השוני
והשקט
והשגרה. (גם אם של מלחמה)
ותודה לה' שהיא עברה.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  108  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה