הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
בסוף מצאתי את עצמי ביונדאי הקטנה, משקיפה מבעד לחלון על המקום שהיה לי פעם בית.
מישהו נכנס לחדר, מישהו יצא. האור נדלק ונכבה. מישהו אחר עבר מסלון למטבח. ראיתי רק צללים. דמויות חולפות. שותקות. ואין מילים.
מטרים ספורים הפרידו ביננו. לא דוממתי מנוע. הגעתי רק להביט, להיזכר.
מול שמיכת הקטיפה שעיטרה את השמים, מול הדממה והכוכבים, הכל היכה בי. לא הצלחתי להכיל את הרעש של השקט.
ברגע אחד צפו מולי כל האדים של הזיכרונות. התגעגעתי לריח של החביתה במטבח. לרעש בסלון. לאוויר במרפסת.
אפילו למריבות התגעגעתי. זוכרת את הכדור שנתנאל היה מכדרר במסדרון, הייתי יוצאת מהחדר וצועקת לו: 'יאמעצבן! תפסיק כבר לחפור!! אני לומדת למבחן', ואיך הוא היה תופס את הבטן, צוחק. קורא לי חנונית ועצבנית.
מתגעגעת למריבות עם רחלי, איך הייתי לוקחת לה את המסרק בכל בוקר, ואיך הייתה צועקת לי 'גנבה'. גם אני הייתי צוחקת, מתקנת: "אומרים גנבת".
עכשיו הכל הפך לאבק זיכרון. אני עדיין כאן. ברכב.
זוכרת שכעסתי על אבא, אמרתי שהוא לא מתנהג כמו האיש שהוליד אותי. לא דיברנו כמעט שבוע. אבל אני זוכרת את הלילה ההוא, בחורף. השמיכה גלשה אל הרצפה. והוא הרים, כיסה. בזווית העין הבחנתי בו. מייצב את הפינות, מוודא שלא קר לי מדי. זוכרת גם את השיחה ההיא בקיץ, יום אחרי שהמורה תרצה רבינסקי השהתה אותי ליומיים. אבא כעס, אמר שאני חייבת לשים לעצמי גבולות. אחרת ארד לטמיון. גם אני כעסתי. טמיון הייתה מילה שלא אהבתי. רק אחר כך שמעתי את הקול שלו עולה מהמרפסת: 'היא ילדה מדהימה, הבת שלי. אין שום הצדקה שתשאר בבית. אפילו לא ליומיים'. זוכרת שנשרה לי דמעה מהעין כשהבנתי: אבא שלי הוא אבא של מאחורי הקלעים. מכסה בשמיכה רק אחרי שכולם ישנים. מראה פנים קשוחות ומלטף רק כשלא רואים.
המים שזרמו בנהר מאז כמעט ומחקו גם את הזכרונות. הכעסים הקטנים היו שייכים לימים שעוד הייתי ילדה טובה. קצת מזגזגת ימין ושמאל. אבל עדיין בת. אחות. חלק בלתי נפרד ממשפחה.
הכל התפוצץ אחרי המכשיר ההוא שקניתי. זה שבבית שלנו היה אסור אפילו לומר את השם שלו. זוכרת את הפטיש על השיש, את היד שאחזה בו. ראיתי את המסך מתפוצץ מול עיני ולא התרגשתי. לעגתי לכם: 'מחר אני קונה מכשיר חדש'. ואתם כעסתם. גם אני. וכולנו הבנו שהמציאות הזו לא יכולה להימשך. איילה הייתה קטנה מדי, כלי טהור שפחדתם שאטמא.
אז אני כאן עכשיו. ברכב. לוחשת תפילה לשמים. הדמעות יורדות על פני, חולפות על שפתי וגרוני. זוכרת שאמרתם לי פעם למה את מתפללת. ואיך. אבל אני לא ויתרתי על הזכות הזו, לא אוותר עליה לעולם. אלול הגיע, לא רציתי לחפש אריה בשדות. רציתי למצוא אבא. ומלך. לדעת שימינו פשוטה לקבל שבים. רציתי להאמין שיום אחד, אם אחזור, אדע שכל השנים הללו היה מי שחיכה לי בבית.
***
אשמח לביקורת
בסוף מצאתי את עצמי ביונדאי הקטנה, משקיפה מבעד לחלון על המקום שהיה לי פעם בית.
מישהו נכנס לחדר, מישהו יצא. האור נדלק ונכבה. מישהו אחר עבר מסלון למטבח. ראיתי רק צללים. דמויות חולפות. שותקות. ואין מילים.
מטרים ספורים הפרידו ביננו. לא דוממתי מנוע. הגעתי רק להביט, להיזכר.
מול שמיכת הקטיפה שעיטרה את השמים, מול הדממה והכוכבים, הכל היכה בי. לא הצלחתי להכיל את הרעש של השקט.
ברגע אחד צפו מולי כל האדים של הזיכרונות. התגעגעתי לריח של החביתה במטבח. לרעש בסלון. לאוויר במרפסת.
אפילו למריבות התגעגעתי. זוכרת את הכדור שנתנאל היה מכדרר במסדרון, הייתי יוצאת מהחדר וצועקת לו: 'יאמעצבן! תפסיק כבר לחפור!! אני לומדת למבחן', ואיך הוא היה תופס את הבטן, צוחק. קורא לי חנונית ועצבנית.
מתגעגעת למריבות עם רחלי, איך הייתי לוקחת לה את המסרק בכל בוקר, ואיך הייתה צועקת לי 'גנבה'. גם אני הייתי צוחקת, מתקנת: "אומרים גנבת".
עכשיו הכל הפך לאבק זיכרון. אני עדיין כאן. ברכב.
זוכרת שכעסתי על אבא, אמרתי שהוא לא מתנהג כמו האיש שהוליד אותי. לא דיברנו כמעט שבוע. אבל אני זוכרת את הלילה ההוא, בחורף. השמיכה גלשה אל הרצפה. והוא הרים, כיסה. בזווית העין הבחנתי בו. מייצב את הפינות, מוודא שלא קר לי מדי. זוכרת גם את השיחה ההיא בקיץ, יום אחרי שהמורה תרצה רבינסקי השהתה אותי ליומיים. אבא כעס, אמר שאני חייבת לשים לעצמי גבולות. אחרת ארד לטמיון. גם אני כעסתי. טמיון הייתה מילה שלא אהבתי. רק אחר כך שמעתי את הקול שלו עולה מהמרפסת: 'היא ילדה מדהימה, הבת שלי. אין שום הצדקה שתשאר בבית. אפילו לא ליומיים'. זוכרת שנשרה לי דמעה מהעין כשהבנתי: אבא שלי הוא אבא של מאחורי הקלעים. מכסה בשמיכה רק אחרי שכולם ישנים. מראה פנים קשוחות ומלטף רק כשלא רואים.
המים שזרמו בנהר מאז כמעט ומחקו גם את הזכרונות. הכעסים הקטנים היו שייכים לימים שעוד הייתי ילדה טובה. קצת מזגזגת ימין ושמאל. אבל עדיין בת. אחות. חלק בלתי נפרד ממשפחה.
הכל התפוצץ אחרי המכשיר ההוא שקניתי. זה שבבית שלנו היה אסור אפילו לומר את השם שלו. זוכרת את הפטיש על השיש, את היד שאחזה בו. ראיתי את המסך מתפוצץ מול עיני ולא התרגשתי. לעגתי לכם: 'מחר אני קונה מכשיר חדש'. ואתם כעסתם. גם אני. וכולנו הבנו שהמציאות הזו לא יכולה להימשך. איילה הייתה קטנה מדי, כלי טהור שפחדתם שאטמא.
אז אני כאן עכשיו. ברכב. לוחשת תפילה לשמים. הדמעות יורדות על פני, חולפות על שפתי וגרוני. זוכרת שאמרתם לי פעם למה את מתפללת. ואיך. אבל אני לא ויתרתי על הזכות הזו, לא אוותר עליה לעולם. אלול הגיע, לא רציתי לחפש אריה בשדות. רציתי למצוא אבא. ומלך. לדעת שימינו פשוטה לקבל שבים. רציתי להאמין שיום אחד, אם אחזור, אדע שכל השנים הללו היה מי שחיכה לי בבית.
***
אשמח לביקורת
נערך לאחרונה ב:
