החיים הם כאלו:
נולד ילד/ה חמוד ומתוק, גדל במשפחה חמה ואוהבת. חיידר, ישיבות מצוינות, לומד מצוין, עילוי! / בי"ס וסמינר טוב, רוכשת מקצוע זהב עם עתיד מבטיח.
ואז- מגיע השידוך, הכל נוצץ, ההורים מביאים דירה. הוא אברך כולל מצוין. דופק בסדרים, עושה שטייגען ומתפלל תמיד במנין.
היא עובדת בעבודה נהדרת, מכניסה יפה, צנועה וחסודה, אשת חיל למופת!
שבת אצל ההורים שלה שבת אצל הורים שלו. לפעמים בבית כי אמא שולחת חצי מהאוכל.
אחרי שנה: ב"ה נולד ילד/ה. העגלה מההורים שלה. העריסה מההורים שלו. אם יש ברית- ההורים כמובן משלמים.
הולכים לאמא לחודש- חודש וחצי. הכל דבש. ישתבח הבורא!
אז זהו- שיש אנשים שלא נכנסים בתבנית הזאת. כל אחד מהסעיפים הנ"ל עשוי להיות מוטל בספק.
אז שאלות כמו: איפה את עובדת? איפה בעלך לומד? איך הילדים? ואיפה קניתם דירה?
הן שאלות שבאות ואומרות: אשה צריכה לעבוד. בעל צריך לעשות שטייגען בכולל. ילדים 'מגיחים' אחרי שנה מהחתונה ומגדלים אותם בדירה שרשומה על שמכם.
כלום!!!!! אבל כלום!!! לא ברור מאליו!
אחרי ההבנה הבסיסית הזו - תנו מקום לרגישות, לטקט (שיש לאמן אותו כמו שריר), לנחמדות, להתעניינות במידה הנכונה ולכל הדברים הנפלאים והחשובים שכבר נכתבו לעיל.
לא אומרת שא"א לפתוח נושאים, לדבר, להתענין ולהגיב. על הרגישות נכתב כאן כבר רבות.
אבל: לבוא ממקום שמבין שלכל אחד יש את המסלול שלו ואת הנסיונות שלו ולצאת מהתבניתיות ומהקבעון.
ולהתפלל תמיד שלא תצא תקלה תחת ידינו.