סיפור בהמשכים דרגש עץ

yael305 · 9/9/24

נכתב ע"י הלוחשת לתווים:
אה... אז למה סימן שאלה?

במקום לכתוב התכוונת ל...
אבל נראה לי מומלץ לוותר על קיצורים..

תהילה בצלאל · 9/9/24

נכתב ע"י הלוחשת לתווים:
האמת שלא כתבתי, כי לא חשבתי שזה הכרחי...
אולי באמת אני אוסיף, תודה!!

אין מה לומר, הניחושים שלך יכולים לכתוב סיפור בעצמם...

את רואה עם מה אני מתמודדת בחיים. אלפי וריאציות למה בחורת סמינר/תיכון (מה באמת? לא ראיתי שכתוב...) תואשם בריגול, והנה לנו הרפתקה נוספת לאוסף.

קיצר מחכה בקוצר רוח!

מ. ש · 10/9/24

המדומין זה שזה בחורה בת 16 לכל היותר.
על בחור ישיבה הייתי יותר שמה את זה.
וגם לא אהבתי את הקטע שמשקים אותה, קצת מדי דרמטי. אפשר קצת לשחרר אותה

תהילה בצלאל · 10/9/24

נכתב ע"י הלוחשת לתווים:
החוקרת חושבת שניה. ניצוץ קונדסי מבליח לעיניה ונעלם. היא תוהה לגביו.

"ריגול." היא אומרת בסוף.

אם הבנתי נכון, פה טמון משהו. לכן אמרתי את הרעיון של שידוכים או ריגול אחרי טופס מבחן. אולי עשו הפח נשבר ואנחנו נמלטנו, אולי מרגלים אחרי מורה ספציפית כדי להוריד אותה מהם. אופציות יש הרבה, רק צריכה זמן לחשוב עליהן...

הלוחשת לתווים · 10/9/24

נכתב ע"י מ. ש:
המדומין זה שזה בחורה בת 16 לכל היותר.
על בחור ישיבה הייתי יותר שמה את זה.
וגם לא אהבתי את הקטע שמשקים אותה, קצת מדי דרמטי. אפשר קצת לשחרר אותה

היא בת 18, וזה יצויין בהמשך...

מ. ש · 10/9/24

נכתב ע"י הלוחשת לתווים:
היא בת 18, וזה יצויין בהמשך...

בגיל 18 כבר לא לומדים דקדוק.
את החוץ היא עשתה כבר בג'

תהילה בצלאל · 10/9/24

נכתב ע"י הלוחשת לתווים:
היא בת 18, וזה יצויין בהמשך...

איפה הוא?? אני לא רואה!!

הלוחשת לתווים · 10/9/24

נכתב ע"י מ. ש:
בגיל 18 כבר לא לומדים דקדוק.
את החוץ היא עשתה כבר בג'

אם נניח שהניחוש של @תהילה בצלאל נכון, אז זה כנראה קריטי לעלילה, ולכן זה באמת טעות רצינית

אבל אם לא- בואו נחליט שהסיפור הזה הוא פנטזיה, והבחורונת שלנו חיה בעולם שבו יש חוץ בדקדוק בד'.
עשינו עסק?

מלי וייס · 10/9/24

נכתב ע"י הלוחשת לתווים:
אם נניח שהניחוש של @תהילה בצלאל נכון, אז זה כנראה קריטי לעלילה, ולכן זה באמת טעות רצינית
אבל אם לא- בואו נחליט שהסיפור הזה הוא פנטזיה, והבחורונת שלנו חיה בעולם שבו יש חוץ בדקדוק בד'.
עשינו עסק?

יש בגרות בלשון בכיתה י"ב...
סוג של אותו דבר.

הלוחשת לתווים · 10/9/24

הפלאפון מצלצל. הם מחליפים מבטים. היא מהנהנת ובעלה עונה. דאוג.
"כן?!" קולו צרוד.
קול בס נשמע מעבר לקו. ועם כל משפט של הדובר, מחווירים פניו של האיש. אשתו מחווירה יחד איתו.
"אה, מה?" קולו בלתי נשמע.
"מה... למה... איך..."
הקול מסביר במילים קצרות שסוחטות את האוויר מהחדר. האיש מתנשם.
"מה? אבל..."
מילות פרידה כנראה. היא שומעת פקודה.
"לא.. לא.. רגע. למה???? שניה, הלו!!!! תסבירו!!!"
הפלאפון מתנתק. הוא נוחת על הכיסא באפיסת כוחות.
אשתו בוהה בו.
"מה קרה?" יללה בוקעת מפיה.
"מה קרה לאילה??? מה היא עשתה? במה היא הסתבכה???"
בעלה מרים אליה עיניים ריקות מהבעה. ברק כלשהו עוטף אותן.
גניחה.

* * *

"אני רעבה."
"מה?"
"אני רעבה. אני רוצה אוכל."
"אה." החוקרת בוהה בה. כאילו מעולם לא שמעה על הצורך הפיזי הזה.
"אבל לא גמרנו." חיוכה מתקתק. "אחרי שנגמור תוכלי גם לישון."
"אנחנו יושבות על דפים, תמונות ולויד'ת מה כבר חמש שעות, והבטן שלי מקרקרת. אפשר אוכל?"
היא מתחננת. ושונאת את עצמה. מעולם לא ביקשה אוכל.
החוקרת סוקרת אותה. "עוד מעט. לא ענית לי על כמה שאלות."
"שאלות שאין לי עליהן תשובות!" היא יורה. "אין לי מושג מי זאת, ואיפה זה, ומה זה. בסדר? ומעולם לא ראיתי את החומר נפץ הזה, ככה שאין לי מושג איפה קנו אותו או איך קוראים לו, אז אולי בכל זאת יש מצב לאוכל?"
עיניה של החוקרת קפואות. רעות. אין בהן שום אכפתיות או אמפתיה. אפס יחס אנושי.
"לא עכשיו. לא עד שתעני לי."
"טוב. בסדר. רוצה שאני אענה לך? אוקי! הנה- זה מחמוד, וחסן, ואחמד, וטארק ויוסוף וחמילה, וזה קרית מלאכי בית שמש ועזה. לחומר נפץ הזה קוראים בי סטונומוטונרה וקנו אותו ברפאלי, אוקי? עכשיו אפשר אולי סוף סוף לזכות לברכה שהיא לא שהכול???
החוקרת מגחכת. "יופי. עכשיו תחזרי על כל השמות. במיוחד על זה של החומר נפץ."
"די..." היא גונחת. מיואשת. "תגידי מה את רוצה, מה? אמרו לך לדאוג שאני אצא מכאן משוגעת עשרים קילו? כאילו מה הקטע?"
"אמרו לי לקבל ממך את כל האמת שיש לך. מחברות שלך ועד חומרי נפץ של שמונה קילו, מובן???"
"ואיך כל זה קשור לריגול?" היא מגלגלת עיניים. מנסה לבלוע רוק שאינו קיים.
"מה?" החוקרת משתתקת לפתע. "מה ריגול. איזה ריגול?"
"כששאלתי אותך למה אני כאן אמרת לי שעל ריגול. איך כל זה קשור לכאן?"
"אה!" החוקרת ממצמצת. מביטה בה במבט דפוק. "סתם אמרתי לך. אין ריגול. שאלת, אז עניתי כי נמאס לי ממך."
"אההה..." היא עונה. מרגישה פתאום טיפשה גמורה. אם לא הייתה אזוקה היא הייתה משפשפת את עורפה עכשיו.
"אז... אז.. למה אני עצורה בעצם?" היא מביטה עם עיניה העייפות בעיניה הרעננות של החוקרת. מרגישה פיזית איך הן גדלו מטמטום.
"אני כבר אמרתי לך שאנחנו לא משחקות כאן." החוקרת קפואה משהו. בוהה בה עדין באותו מבט.
"מה הקשר משחקות? את לא צריכה על פי החוק להגיד לי במה מאשימים אותי?"
"תכף. תכף נגיד לך. קודם תעזרי לי עוד קצת."

(כרגיל... הערות והארות יתקבלו בשמחה)

תהילה בצלאל · 10/9/24

הפלאפון מצלצל. הם מחליפים מבטים. היא מהנהנת ובעלה עונה. דאוג.

נכתב ע"י הלוחשת לתווים:
"כן?!" קולו צרוד.
קול בס נשמע מעבר לקו. ועם כל משפט של הדובר, מחווירים פניו של האיש. אשתו מחווירה יחד איתו.
"אה, מה?" קולו בלתי נשמע.
"מה... למה... איך..."
הקול מסביר במילים קצרות שסוחטות את האוויר מהחדר. האיש מתנשם.
"מה? אבל..."
מילות פרידה כנראה. היא שומעת פקודה.
"לא.. לא.. רגע. למה???? שניה, הלו!!!! תסבירו!!!"
הפלאפון מתנתק. הוא נוחת על הכיסא באפיסת כוחות.
אשתו בוהה בו.
"מה קרה?" יללה בוקעת מפיה.
"מה קרה לאילה??? מה היא עשתה? במה היא הסתבכה???"
בעלה מרים אליה עיניים ריקות מהבעה. ברק כלשהו עוטף אותן.
גניחה.

* * *
"אני רעבה."
"מה?"
"אני רעבה. אני רוצה אוכל."
"אה." החוקרת בוהה בה. כאילו מעולם לא שמעה על הצורך הפיזי הזה.
"אבל לא גמרנו." חיוכה מתקתק. "אחרי שנגמור תוכלי גם לישון."
"אנחנו יושבות על דפים, תמונות ולויד'ת מה כבר חמש שעות, והבטן שלי מקרקרת. אפשר אוכל?"
היא מתחננת. ושונאת את עצמה. מעולם לא ביקשה אוכל.
החוקרת סוקרת אותה. "עוד מעט. לא ענית לי על כמה שאלות."
"שאלות שאין לי עליהן תשובות!" היא יורה. "אין לי מושג מי זאת, ואיפה זה, ומה זה. בסדר? ומעולם לא ראיתי את החומר נפץ הזה, ככה שאין לי מושג איפה קנו אותו או איך קוראים לו, אז אולי בכל זאת יש מצב לאוכל?"
עיניה של החוקרת קפואות. רעות. אין בהן שום אכפתיות או אמפתיה. אפס יחס אנושי.
"לא עכשיו. לא עד שתעני לי."
"טוב. בסדר. רוצה שאני אענה לך? אוקי! הנה- זה מחמוד, וחסן, ואחמד, וטארק ויוסוף וחמילה, וזה קרית מלאכי בית שמש ועזה. לחומר נפץ הזה קוראים בי סטונומוטונרה וקנו אותו ברפאלי, אוקי? עכשיו אפשר אולי סוף סוף לזכות לברכה שהיא לא שהכול???
החוקרת מגחכת. "יופי. עכשיו תחזרי על כל השמות. במיוחד על זה של החומר נפץ."
"די..." היא גונחת. מיואשת. "תגידי מה את רוצה, מה? אמרו לך לדאוג שאני אצא מכאן משוגעת עשרים קילו? כאילו מה הקטע?"
"אמרו לי לקבל ממך את כל האמת שיש לך. מחברות שלך ועד חומרי נפץ של שמונה קילו, מובן???"
"ואיך כל זה קשור לריגול?" היא מגלגלת עיניים. מנסה לבלוע רוק שאינו קיים.
"מה?" החוקרת משתתקת לפתע. "מה ריגול. איזה ריגול?"
"כששאלתי אותך למה אני כאן אמרת לי שעל ריגול. איך כל זה קשור לכאן?"
"אה!" החוקרת ממצמצת. מביטה בה במבט דפוק. "סתם אמרתי לך. אין ריגול. שאלת, אז עניתי כי נמאס לי ממך."
"אההה..." היא עונה. מרגישה פתאום טיפשה גמורה. אם לא הייתה אזוקה היא הייתה משפשפת את עורפה עכשיו.
"אז... אז.. למה אני עצורה בעצם?" היא מביטה עם עיניה העייפות בעיניה הרעננות של החוקרת. מרגישה פיזית איך הן גדלו מטמטום.
"אני כבר אמרתי לך שאנחנו לא משחקות כאן." החוקרת קפואה משהו. בוהה בה עדין באותו מבט.
"מה הקשר משחקות? את לא צריכה על פי החוק להגיד לי במה מאשימים אותי?"
"תכף. תכף נגיד לך. קודם תעזרי לי עוד קצת."

(כרגיל... הערות והארות יתקבלו בשמחה)

חח הרעיונות שלי הולכים ומסתבכים. מכירים את החדרים האלה במשחקי מחשב, מלאי חפצים וגיבובי שטויות ובצד יש כמו קלף עם שמות חפצים וצריך למצוא אותם בחדר? על זה אני חושבת עכשיו חח!
אהבתי את הציניות האדישה בתשובה -

זה מחמוד, וחסן, ואחמד, וטארק ויוסוף וחמילה, וזה קרית מלאכי בית שמש ועזה...

yael305 · 10/9/24

וואוו
איזה קטע חמווווד
אז במה היא כן הסתבכה??
מכירת חומרי נפץ קרי ביצים וקטשופ לתלמידות?

נכתב ע"י הלוחשת לתווים:
החוקרת מגחכת. "יופי. עכשיו תחזרי על כל השמות. במיוחד על זה של החומר נפץ."

כשקראתי את המשפט הזה הייתי נראית ממש מגוחכת, יושבת ומחייכת חיוך מטופש מול המחשב...

נכתב ע"י הלוחשת לתווים:
אם נניח שהניחוש של @תהילה בצלאל נכון, אז זה כנראה קריטי לעלילה, ולכן זה באמת טעות רצינית
אבל אם לא- בואו נחליט שהסיפור הזה הוא פנטזיה, והבחורונת שלנו חיה בעולם שבו יש חוץ בדקדוק בד'.
עשינו עסק?

היא יכולה להיות גדולה בכיתה שלה...

נכתב ע"י מלי וייס:
יש בגרות בלשון בכיתה י"ב...
סוג של אותו דבר.

היא דיברה על חוצים..

אני כמעט יכולה להגיד לכם באיזה סמינר כל אחת למדה לפי הדיון הזה...

מלי וייס · 10/9/24

נכתב ע"י yael305:
היא דיברה על חוצים..

הבנתי
אבל היא יכולה לשנות לבגרויות והכל יהיה סבבה
גם היום רובם כבר עושים בגרויות..

נכתב ע"י yael305:
אני כמעט יכולה להגיד לכם באיזה סמינר כל אחת למדה לפי הדיון הזה...

לא תצליחי..

yael305 · 10/9/24

נכתב ע"י מלי וייס:
הבנתי
אבל היא יכולה לשנות לבגרויות והכל יהיה סבבה
גם היום רובם כבר עושים בגרויות..

לא תצליחי..

אז את למדת באיזה סמינר נידח בקצה הארץ...

נכתב ע"י מלי וייס:
גם היום רובם כבר עושים בגרויות..

רוב הסמינרים עושים חוצים, חלק עושים בגרות חלקית שזה במתמטיקה ואנגלית ורק סמינרים קטנים יותר עושים בגרות מלאה..
ככה לפחות בירושלים..

תהילה בצלאל · 10/9/24

בואו נחזור לניחושים של חומר הנפץ, סמינרים פחות מעניין...
איזה חומר נפץ שוקל שמונה קילו? בטוח לא קטשופ וביצים, אלא אם מדובר בכמות מכובדת, לא כזו שדוחפים לתיק בלי שהמורה תראה...

yael305 · 10/9/24

נכתב ע"י תהילה בצלאל:
בואו נחזור לניחושים של חומר הנפץ, סמינרים פחות מעניין...
איזה חומר נפץ שוקל שמונה קילו? בטוח לא קטשופ וביצים, אלא אם מדובר בכמות מכובדת, לא כזו שדוחפים לתיק בלי שהמורה תראה...

קמח? 6 קילו קמח, תבנית ביצים ובקבוק קטשופ..
אם חסר לך אפשר להוסיף גם מי קרח...

הלוחשת לתווים · 12/9/24

"אז ממשיכים?"
"כן."
"אבל עצרו מישהי!"
"שלא קשורה לזה משום כיוון."
"אז מה. אם עצרו אותה- יעצרו גם אותנו."
"אין שום סיבה. היא שעיר לעזאזל. קורבן במקומנו."
"ועדין. זה מלחיץ."
"ההשתתפות היא לא חובה. ברשותך לבחור אם כן או לא."
"טוב." אנקה כנועה. "אני בעסק. אני אגלגל הלאה את השעה. אותך לא נראה כאן, נכון?!"
"ברור שלא." גיחוך "התיק יחכה במקום. כרגיל."

* * *

יופי. הרבה יותר נחמד לשבת בתא מעצר שב"כניקי מאשר על כיסא בחדר חקירות. כי בתא יש דרגש נוח מאד, ואוכל שמזכיר לה מחנות בסמינר, ויש גם מקק בחדר!!! קטן כזה מתוקי...
היא בוהה בו. במחושים שלו שזזים במהירות. נעלמים לתוך חור בקיר.
עכשיו היא יכולה להחליט שזה כיף ואקשן. כאילו במחנה יש משחק שנכנסים לכלא לשעבר וכל בת מרגישה עצירה. היא שמעה שיש משהו כזה באמת בארה"ב...
האוכל פשוט מהמטבח של הקייטרינג, וזהו. מקקים יש בכל מקום. גם בסמינר.
אבל הדמיונות האלה שורדים כל עוד היא מנסה להירדם על דרגשון שמיטות במעון יותר נוחות ממנו, וכל עוד היא ישנה.

אבל כשהיא מתעוררת אחרי בערך שלוש עשרה שעות שינה, ולא מצליחה להירדם שוב, הן בורחות. ומשאירות אותה קורבן למחשבות המאיימות, המטרפות.
אלו שמובילות אותה למיטת בית חולים כשגבס על כל גופה והיא אזוקה למיטה.
אלו שנגמרות בכלא מצחין עם עכברים, מקקים ובגדים מלוכלכים...
אלו שהיא רואה בהן את עצמה עוד עשרים וחמש שנה יוצאת מהכלא אישה בת ארבעים ושלוש ללא עתיד.

היא לא אוהבת את המחשבות האלה. וגם הן לא אוהבות אותה. עובדה שהן גורמות לה להזיע נחלים ולדפוק על הסורגים כמו מטורפת.
"אני רוצה לדבר עם החוקרת!!!" היא שואגת. צווחת.
הסוהרת שמגיעה מביטה בה במבט מוזר. "מה קרה?"
"אני רוצה את החוקרת." כל גופה רועד. רוטט. "לצאת מכאן. החוצה..."
היא נופלת על השב"כניקית ברגע שזו האחרונה פותחת את הדלת.
"תקראי לה... אני רוצה לדבר איתה... בבקשה..." היא נותנת לה להניח על ידיה אזיקים. מתנשמת בכבדות.
אשת השב"כ בוחנת אותה רגע. "אני לא בטוחה שהיא בבניין. אחרי הכל, לפנות בוקר עכשיו."
"בסדר..." היא בולעת רוק בכבדות. כל תא בגופה משדר מצוקה "אז אני אחכה לה. אבל שתבוא. רק אל תשאירי אותי לבד..."

"כן אילה?" במפתיע החוקרת ערנית לגמרי, היא נכנסת לחדר בצעדים מהירים. נעצרת מול הנערה האזוקה לכיסא. רוטטת מחרדה.
זו האחרונה מרימה ראש באיטיות. נושמת עמוק.
"מה? מה זה, התקף אפילפסיה? מה עובר?" היא מתיישבת מולה. בוהה בזיעה הניגרת. בשפתיים הכחולות.
"מה קרה?"
"אני..." היא פורצת בבכי. מזדעזעת. "אני רוצה הביתה. תראי לי מה לעשות... תשחררי אותי... אני לא יכולה כבר להיות כאן..."

הבכי מרעיד אותה. נוראי בעוצמתו. היא לא רגילה לגילויי רגשנות. אבל היא באמת לא יכולה. לא מסוגלת להישאר כאן רגע אחד. ובמיוחד לא לבד, עם המחשבות. עדיף להיות עם לב האבן הזה מאשר עם קירות...
החוקרת מצמצמת עיניים. סוקרת אותה.
"בסדר. בהתחשב במצב אנחנו נתקדם מהר יותר ממה שתכננו. נקודות שבירה זה דבר טוב..."
מאד טוב. פשוט נפלא. זה גם מוציא את הבן אדם בהרגשה מצוינת שעשה את הדבר הנכון...