הנושאים החמים
הנושאים החמים
התלבטתי אם להעלות, בגלל שכמו בפעם הקודמת - אין לי כוונת המשך. קטע קצת ארוך, אולי גם מסתורי. אשמח לדעתכם, במיוחד לשאלה: האם הקטע תואם את גיל 9-11, עדין לא סגורה על אחד ספציפי. מה שכן - מרגיש לי שתיאור הסביבה יותר בוגר והתגובות פחות.
אשמח לחוות דעת. תודה.
*
בס"ד
עצים, עצים ועוד עצים. אדמה לחה, בוצית, מקשה עלי לצעוד. אפילה בה בקושי ניתן להבחין בעקבות צעדיו של אַמֵרְשְלַג שאוחז בידי, מושך אותי אחריו, מאלץ אותי ללכת בזריזות, עוצר מדי פעם להתבונן במפה שלו, המקומטת.
"משהו לא בסדר" אמרשלג אינו נשמע נינוח, הוא גם נושך את שפתיו "או שהמפה לא תקינה או שטעינו היכן שהוא בדרך".
"טוב" אני צונח על הארץ, שמח על ההפוגה. כפות רגלי כואבות כל כך, בהונותי מתרווחות בהקלה כשאני חולץ את נעלי, מניח להן להתלכלך ברגבי אדמה.
"מה אתה עושה?" שוב אמרשלג מושך בידי "הורדת את הנעליים שלך? אנחנו ממשיכים ללכת...".
"אבל כבר נגמר לי הכח!" אני רוטן "וכבר מזמן אמרת שאנחנו צריכים להגיע למקום ההוא" ידי חופרת באדמה, אוספת חול, משליכה אותו הרחק ממני בכעס "ואנחנו לא! כי המפה משקרת ואנחנו בכל זאת ממשיכים ללכת! עוד ועוד ועוד!" אני מתחיל להתייפח, אפילו שאני לא רוצה "אני כבר רעב נורא ולא שתיתי כלום מאז שמצאנו את הנחל ההוא וגם - וגם -" זהו. אני כבר לא מצליח להתאפק "אני רוצה את אמאאא ו- ואת אבאאא. אני רוצה לבית. אני - אני לא אוהב את הטיול הזה!" אני בוכה ולא מרגיע אותי בכלל שאמרשלג מרים אותי על הידיים החזקות שלו, מרים את הנעליים שלי בידו השניה וממשיך ללכת.
"אנחנו תכף מגיעים" הוא אומר כשהבכי שלי הופך להשתנקויות חרישיות "תתאזר בסבלנות".
"אני לא רוצה להגיע!" אני מושך כתף "אני רוצה הביתה!".
אמרשלג שותק למרות שהוא שמע אותי, בטוח. האדמה חולפת מהר מתחת לצעדיו, גם העצים. אני סופר עשרה והוא עדין לא אומר דבר.
"אני רוצה הביתה!" אני אומר שוב. לא יכול להיות שהוא כל כך מהר שכח את מה שביקשתי וזה לא יפה שככה הוא מתעלם.
אמרשלג נאנח. הוא מניח אותי על האדמה, סמוך לאחד העצים, לידי את נעלי. רוכן ממולי, נוטל את הימנית, נועל לי. "אנחנו לא יכולים לחזור לבית" הוא מרים אלי את עיניו לרגע, משפיל אותן חזרה לנעלי הימנית. תופס בשמאלית, נועל לי גם אותה "אנחנו צריכים להגיע אל השמאן".
"אני רוצה הביתה!" אני מתעקש, מכווץ את שפתי בכעס "אתה אמרת שזה יהיה טיול כיף. עד עכשיו זה לא טיול ובכלל לא כיף!".
"נכון" אמרשלג חותם את שפתיו "זה לא טיול. וודאי לא כיף."
"אבל - אבל - אתה אמרת שהולכים לטיול! רק בגלל זה הסכמ-" ידו של אמרשלג מונעת ממני להמשיך ולזעום. השניה נצמדת לשפתיו, מרמזת לי לשתוק.
אני שותק. אין לי ברירה אחרת. אמרשלג חזק, תמיד היה. את הקולות אני שומע באיחור. תחילה רשרושים, פצפוץ עלים, רמיסת זרדים. אחר כך נראה אור הלפידים מרחוק, מבזיק על דמויות שחורות, שהולכות וקרבות אלינו במהירות.
אני מפחד, אצבעותי סוגרות על גלימת המסע של אמרשלג, עיני ננעצות בו בחשש. ידו של אמרשלג, זו הנתונה על שפתיו, נעה לכיוון פני, כרית אצבעו נחה על מרכז מצחי, בסיסה נח על קצה אפי. הוא עוצם את עיניו לרגע, פוקח.
הדמויות כבר קרובות, במרחק נשיפה. אחת מהן, גבוהה וכחושה נעצרת סמוך לכפות רגלי, מתבוננת באדמה במצח מכווץ.
"אין עוד עקבות?" אחד מהאנשים שואל. אני מזהה את הקול. ריימונד.
"אין" הגבוה נעמד. עיניו עוברות עלי, גם על אמרשלג. הוא לא מבחין בנו.
"הצעקות ששמענו. זה היה אילסר" ריימונד מניד בראשו "כיצד ייתכן שהם נעלמו כל כך מהר?".
"אם אמרשלג מעורב, אל תשאל שאלות". מישהו אחר נע קדימה, גלימתו הארוכה מתחככת באדמה, נוגעת ולא נוגעת בי "חבל על הזמן, נמשיך בכיוון".
"זו עלולה להיות הטעיה" הגבוה מניד בראשו, מבטו חוזר אל נעלי "אבל איזו ברירה אחרת יש?".
"אין" מסכם ריימונד "ממשיכים?".
הם ממשיכים. אמרשלג לא זז הרבה זמן. אני לא מצליח. פשוט לא. שום איבר מגופי לא נשמע לי, אפילו לנשום אני לא מצליח, בכל זאת יש לי אוויר.
אצבעו של אמרשלג חמה על מצחי, כמעט רותחת. היא מתקררת בשניות כאשר אמרשלג נע, נושף בהקלה ומסיר את ידו מפי.
"בא" הוא מורה לי "בזריזות!". אני בוהה בו. הוא לא אוהב את זה, מושך בידי ומקים אותי בכח. "אנחנו בסכנה אם לא הבנת" הוא נוזף בי "האנשים האלה רעים, מבין?".
אני לא מבין. בכלל לא. אבל אני פוחד לדבר, עושה בדיוק מה שאמרשלג אומר. ליבי פועם בעוז לאורך כל הדרך, שכמעט הפוכה מהדרך אותה עשינו עד עכשיו. את המחשבות על ריימונד, שאף פעם לא חיבבתי, אני דוחק הצידה. את שאר האנשים אני לא מכיר. את רובם בכלל לא ראיתי.
שוב אמרשלג עוצר, מתבונן במפה, מחייך קלות "אנחנו קרובים" הוא לוחש "ממש תכף נגיע".
זו לא פעם ראשונה שהוא טוען ככה, אז אני לא מאמין לו, ממשיך ללכת אחריו בפרצוף מכווץ מכאבים ובלב מכווץ עוד יותר מאימה. מרגע לרגע הולכות המחשבות שלי ומסתבכות, עד כדי כך שאני לא מבחין בעצירה הנוספת של אמרשלג, מתנגש בו בחוזקה.
"הגענו!" העיניים של אמרשלג נעוצות אי שם. אין שם כלום מלבד עצים וסלע אחד גדול.
"לאן?" אני שואל בתרעומת, רוקע ברגלי "נמאס לי מהטיול הלא-טיול הזה".
"הוא נגמר" מחייך אלי אמרשלג, מושך אותי אחריו, קרב אל הסלע "תכף מתחיל אחד חדש".
אני לא אוהב את איך שזה נשמע. אבל תמיד אבא אומר שלא כל מה שאוהבים קורה ואמא מוסיפה שלא כל מה שאוהבים עושים. אז אני שותק. ומחכה בידיים משולבות, בדיוק כמו שאמרשלג עושה.
"הגעת. סוף סוף" קול דק נשמע מאחורינו. אני לא מספיק להסתובב וכבר אדם מוזר למראה, בעל שיער ארוך קלוע לצמות דקיקות, פנים כהות פחוסות וחלוק מקושקש וצבעוני נדחף אל שדה ראייתי. ממש נדחף. עיניו הקטנות סוקרות אותי מלמעלה למטה. הבל פיו נזרק אל פני, מעלה בי בחילה.
"הגענו, אכן" אמרשלג אינו עושה דבר כדי להרחיק את הזר ממני. אני עושה זאת בעצמי, צועד שני צעדים אחורה.
"אל חשש. אל חשש" הזקן, זקן מאד אפילו, מצקצק בשפתיו "התקרב, ילד. הנח ידיך על הסלע".
"עשה זאת" אמרשלג מעודד אותי תוך כדי דחיפה "הנח את שתי ידיך על הסלע" הוא גם מדגים לי כיצד לעשות זאת וכשאיני מראה אף תגובה הוא פורש את שתי כפות ידי ומניח אותן על הסלע, סוגר עליהן בידיו שלו.
"מעולה" הזקן מחייך חיוך חסר שיניים "אפשר להתחיל?".
"כן. כמה שיותר מהר" אמרשלג מדבר מעלי "רודפים אחרינו".
"וכי מה חשבת?" הזקן מצחקק "שתח -".
"מהר!" אמרשלג מונע ממני להסתובב "בלי דיבורים מיותרים!".
הזקן מכחכח, שולף מאחורי גבו נאד מים, פוקק ושופך את תוכנו על הסלע. אלו לא מים, אלא נוזל חום מלא גושים. אני מנסה למשוך את כפות ידי מתחת לאלו של אמרשלג, אבל הוא לא מאפשר לי. הנוזל, מגעיל ומצחין, מגיע עד אלינו, מכסה את פרקי אצבעותיו של אמרשלג, מזרזף גם אלי. הוא הולך ומתרבה, מטפס לי על הזרועות, על הפנים, גולש למתני.
"אני לא רוצה!" אני מביט באמרשלג בתחינה. משהו פה מוזר, זה לא בסדר שהחום הזה מכסה אותי ככה "עזוב אותי!" אני מנסה להתנגד, להתרחק מהסלע, להתרחק מאמרשלג. הוא לא נותן לי.
"זה תכף נגמר, אילסר." אמרשלג לוחש לי "תישאר רגוע".
"לא! אני לא רוצה!" הנוזל, שמתחיל להרגיש כמו בוץ, מכסה כבר את כל גופי, חודר גם לתוך נעלי, ממלא את מעט הרווחים האפשריים "תעזוב אותי!".
אמרשלג לא מתייחס אלי. הזקן שולח אלי את אצבעותיו הצנומות, עוצם את עיני, הבוץ מכסה אותן לפני שאני מספיק לפקוח חזרה, מתקשה עליהן. הוא סוגר גם את פי באותו אופן, איני יכול עוד לצעוק, בקושי לזוז.
אני כבר לא רואה. אבל את החום המקיף אותי, צורב אותי מהבוץ שעלי, אני מרגיש היטב. אני מנסה למשוך את עצמי שוב הרחק. ידיו של אמרשלג מניחות לי, תופסות בגבי, דוחפות אותי אל הסלע, הרותח גם הוא, משטחות עליו את כל גופי.
"לא!" קולו של הזקן שואג "מה אתה עושה? אל תזוזו שניכם!".
אמרשלג מפסיק לדחוף אותי, אבל עכשיו אני כבר לא מצליח לזוז. הסלע מושך אותי אליו חזק, שואב אותי בעוצמות אדירות, בולע אותי אל תוכו, ממיס אותי.
הבזקי אור שהולכים וגוברים, הופכים לאור אחד - לבן ובהיר במיוחד, מסנוורים את עיני. אני ממצמץ, מסב את מבטי הצידה, שם אין אור כל כך חזק. ספסל עץ מעוצב בסגנון שאף פעם לא ראיתי לוכד את עיני, לצידו קופסת מתכת גדולה, עגולה.
אני מתרומם, מרים את פני אל האור המרוכז מדי, הנובע מקופסת זכוכית מלוכלכת מעט שנמצאת בראש עמוד ברזל גבוה.
זה מוזר. אף פעם לא ראיתי אש לבנה ויפה כזו שמפיצה אור גדול כל כך. האבנים שתחת רגלי צבעוניות במיוחד ויש עליהן בליטות מוזרות כאלה ש-.
"לא!" אמרשלג מזדעק. אני מסתובב, רואה אותו תופס בשערות ראשו בבהלה "לא לכאן היינו אמורים להגיע!".
"לאן הגענו בכלל?" אני מתעשת. מביט במקום הלא מוכר. במדרכה הצבעונית. במשטח השחור שסמוך לה, החלק מדי "איפה אנחנו?".
אמרשלג מתבונן בי בשפתיים חתומות. ידו מונחת על כתפי, מובילה אותי אל הספסל ההוא, מורה לי לשבת.
"אני רוצה לדעת מה כל זה!" אני לא מתיישב. ידי נחות על מותני בכעס "קודם הטיול השקרי הזה, אחר כך האנשים הרודפים, הסלע והזקן המוזר ועכשיו המקום המשונה הזה" אני מחווה קדימה ביד פרושה, מצרף רקיעה ברגלי.
"שב" אמרשלג לא מתאמץ כשהוא דוחף אותי לישיבה, מלחלח את שפתיו לפני שהוא ממשיך "אני לא הולך להסביר לך כלום" הוא אומר "בגלל שזה לא כל כך משנה עכשיו. אני לא מכיר את המקום הזה, אבל אני אמצא דרך להגיע ליעד שלנו ואני אחזור".
"היעד שלנו?" אני תוהה. מרים את קולי בבהלה "תחזור? לאן אתה הולך?! בלעדי?!".
"בלעדיך" אמרשלג מהנהן. הוא תופס בכתפי בחוזקה, גוהר עלי, מצמיד את גבי בכח אל קרשי הספסל, את שפתיו למצחי "התרפה" שפתיו מרפרפות בציווי. שרירי מתרפים, איני מצליח להתנגד לו עוד "מראך שונה. המקום הזה הוא עולמך." הוא ממלמל, מגע שפתיו מתחמם "זכרונותיך אבודים כולם".
אני בוהה בו בפחד, דמותו הולכת ומיטשטשת בעיני. כאב חד תוקף את ראשי, מכווץ אותי אל תוך עצמי, מקפל אותי אל הספסל.
אני מתעורר כששוטר מנענע את כתפי, שני מכוון אלי פנס רב עוצמה, גורם לי למצמץ שוב ושוב. "הכל בסדר, ילד?" מחזיק הפנס מכבה אותו, רוכן אלי בדאגה. "מה אתה עושה פה בשעה כזו? איפה ההורים שלך?".
אני מתבונן סביבי, מבין שאני יושב על ספסל רחוב באמצעו של לילה. לא מבין כיצד זה קרה.
"איך קוראים לך?" השוטר מזכיר לי את קיומו "איפה אתה גר?".
אני ממצמץ, הפעם לא בגלל הפנס שכבר כבוי. איך קוראים לי?! איפה אני גר?!
"אני - אני לא יודע" אני לוחש. מביט עמוק אל עיניו הכהות של השוטר שנפערות בהפתעה.
"השם שלך" השוטר הראשון פוצה את פיו "מהו?".
אני מניד בראשי. התסכול בי גובר יחד עם כאב עז שאופף אותי "לא יודע" אני ממלמל בחרדה "לא יודע כלום!".
אשמח לחוות דעת. תודה.
*
בס"ד
עצים, עצים ועוד עצים. אדמה לחה, בוצית, מקשה עלי לצעוד. אפילה בה בקושי ניתן להבחין בעקבות צעדיו של אַמֵרְשְלַג שאוחז בידי, מושך אותי אחריו, מאלץ אותי ללכת בזריזות, עוצר מדי פעם להתבונן במפה שלו, המקומטת.
"משהו לא בסדר" אמרשלג אינו נשמע נינוח, הוא גם נושך את שפתיו "או שהמפה לא תקינה או שטעינו היכן שהוא בדרך".
"טוב" אני צונח על הארץ, שמח על ההפוגה. כפות רגלי כואבות כל כך, בהונותי מתרווחות בהקלה כשאני חולץ את נעלי, מניח להן להתלכלך ברגבי אדמה.
"מה אתה עושה?" שוב אמרשלג מושך בידי "הורדת את הנעליים שלך? אנחנו ממשיכים ללכת...".
"אבל כבר נגמר לי הכח!" אני רוטן "וכבר מזמן אמרת שאנחנו צריכים להגיע למקום ההוא" ידי חופרת באדמה, אוספת חול, משליכה אותו הרחק ממני בכעס "ואנחנו לא! כי המפה משקרת ואנחנו בכל זאת ממשיכים ללכת! עוד ועוד ועוד!" אני מתחיל להתייפח, אפילו שאני לא רוצה "אני כבר רעב נורא ולא שתיתי כלום מאז שמצאנו את הנחל ההוא וגם - וגם -" זהו. אני כבר לא מצליח להתאפק "אני רוצה את אמאאא ו- ואת אבאאא. אני רוצה לבית. אני - אני לא אוהב את הטיול הזה!" אני בוכה ולא מרגיע אותי בכלל שאמרשלג מרים אותי על הידיים החזקות שלו, מרים את הנעליים שלי בידו השניה וממשיך ללכת.
"אנחנו תכף מגיעים" הוא אומר כשהבכי שלי הופך להשתנקויות חרישיות "תתאזר בסבלנות".
"אני לא רוצה להגיע!" אני מושך כתף "אני רוצה הביתה!".
אמרשלג שותק למרות שהוא שמע אותי, בטוח. האדמה חולפת מהר מתחת לצעדיו, גם העצים. אני סופר עשרה והוא עדין לא אומר דבר.
"אני רוצה הביתה!" אני אומר שוב. לא יכול להיות שהוא כל כך מהר שכח את מה שביקשתי וזה לא יפה שככה הוא מתעלם.
אמרשלג נאנח. הוא מניח אותי על האדמה, סמוך לאחד העצים, לידי את נעלי. רוכן ממולי, נוטל את הימנית, נועל לי. "אנחנו לא יכולים לחזור לבית" הוא מרים אלי את עיניו לרגע, משפיל אותן חזרה לנעלי הימנית. תופס בשמאלית, נועל לי גם אותה "אנחנו צריכים להגיע אל השמאן".
"אני רוצה הביתה!" אני מתעקש, מכווץ את שפתי בכעס "אתה אמרת שזה יהיה טיול כיף. עד עכשיו זה לא טיול ובכלל לא כיף!".
"נכון" אמרשלג חותם את שפתיו "זה לא טיול. וודאי לא כיף."
"אבל - אבל - אתה אמרת שהולכים לטיול! רק בגלל זה הסכמ-" ידו של אמרשלג מונעת ממני להמשיך ולזעום. השניה נצמדת לשפתיו, מרמזת לי לשתוק.
אני שותק. אין לי ברירה אחרת. אמרשלג חזק, תמיד היה. את הקולות אני שומע באיחור. תחילה רשרושים, פצפוץ עלים, רמיסת זרדים. אחר כך נראה אור הלפידים מרחוק, מבזיק על דמויות שחורות, שהולכות וקרבות אלינו במהירות.
אני מפחד, אצבעותי סוגרות על גלימת המסע של אמרשלג, עיני ננעצות בו בחשש. ידו של אמרשלג, זו הנתונה על שפתיו, נעה לכיוון פני, כרית אצבעו נחה על מרכז מצחי, בסיסה נח על קצה אפי. הוא עוצם את עיניו לרגע, פוקח.
הדמויות כבר קרובות, במרחק נשיפה. אחת מהן, גבוהה וכחושה נעצרת סמוך לכפות רגלי, מתבוננת באדמה במצח מכווץ.
"אין עוד עקבות?" אחד מהאנשים שואל. אני מזהה את הקול. ריימונד.
"אין" הגבוה נעמד. עיניו עוברות עלי, גם על אמרשלג. הוא לא מבחין בנו.
"הצעקות ששמענו. זה היה אילסר" ריימונד מניד בראשו "כיצד ייתכן שהם נעלמו כל כך מהר?".
"אם אמרשלג מעורב, אל תשאל שאלות". מישהו אחר נע קדימה, גלימתו הארוכה מתחככת באדמה, נוגעת ולא נוגעת בי "חבל על הזמן, נמשיך בכיוון".
"זו עלולה להיות הטעיה" הגבוה מניד בראשו, מבטו חוזר אל נעלי "אבל איזו ברירה אחרת יש?".
"אין" מסכם ריימונד "ממשיכים?".
הם ממשיכים. אמרשלג לא זז הרבה זמן. אני לא מצליח. פשוט לא. שום איבר מגופי לא נשמע לי, אפילו לנשום אני לא מצליח, בכל זאת יש לי אוויר.
אצבעו של אמרשלג חמה על מצחי, כמעט רותחת. היא מתקררת בשניות כאשר אמרשלג נע, נושף בהקלה ומסיר את ידו מפי.
"בא" הוא מורה לי "בזריזות!". אני בוהה בו. הוא לא אוהב את זה, מושך בידי ומקים אותי בכח. "אנחנו בסכנה אם לא הבנת" הוא נוזף בי "האנשים האלה רעים, מבין?".
אני לא מבין. בכלל לא. אבל אני פוחד לדבר, עושה בדיוק מה שאמרשלג אומר. ליבי פועם בעוז לאורך כל הדרך, שכמעט הפוכה מהדרך אותה עשינו עד עכשיו. את המחשבות על ריימונד, שאף פעם לא חיבבתי, אני דוחק הצידה. את שאר האנשים אני לא מכיר. את רובם בכלל לא ראיתי.
שוב אמרשלג עוצר, מתבונן במפה, מחייך קלות "אנחנו קרובים" הוא לוחש "ממש תכף נגיע".
זו לא פעם ראשונה שהוא טוען ככה, אז אני לא מאמין לו, ממשיך ללכת אחריו בפרצוף מכווץ מכאבים ובלב מכווץ עוד יותר מאימה. מרגע לרגע הולכות המחשבות שלי ומסתבכות, עד כדי כך שאני לא מבחין בעצירה הנוספת של אמרשלג, מתנגש בו בחוזקה.
"הגענו!" העיניים של אמרשלג נעוצות אי שם. אין שם כלום מלבד עצים וסלע אחד גדול.
"לאן?" אני שואל בתרעומת, רוקע ברגלי "נמאס לי מהטיול הלא-טיול הזה".
"הוא נגמר" מחייך אלי אמרשלג, מושך אותי אחריו, קרב אל הסלע "תכף מתחיל אחד חדש".
אני לא אוהב את איך שזה נשמע. אבל תמיד אבא אומר שלא כל מה שאוהבים קורה ואמא מוסיפה שלא כל מה שאוהבים עושים. אז אני שותק. ומחכה בידיים משולבות, בדיוק כמו שאמרשלג עושה.
"הגעת. סוף סוף" קול דק נשמע מאחורינו. אני לא מספיק להסתובב וכבר אדם מוזר למראה, בעל שיער ארוך קלוע לצמות דקיקות, פנים כהות פחוסות וחלוק מקושקש וצבעוני נדחף אל שדה ראייתי. ממש נדחף. עיניו הקטנות סוקרות אותי מלמעלה למטה. הבל פיו נזרק אל פני, מעלה בי בחילה.
"הגענו, אכן" אמרשלג אינו עושה דבר כדי להרחיק את הזר ממני. אני עושה זאת בעצמי, צועד שני צעדים אחורה.
"אל חשש. אל חשש" הזקן, זקן מאד אפילו, מצקצק בשפתיו "התקרב, ילד. הנח ידיך על הסלע".
"עשה זאת" אמרשלג מעודד אותי תוך כדי דחיפה "הנח את שתי ידיך על הסלע" הוא גם מדגים לי כיצד לעשות זאת וכשאיני מראה אף תגובה הוא פורש את שתי כפות ידי ומניח אותן על הסלע, סוגר עליהן בידיו שלו.
"מעולה" הזקן מחייך חיוך חסר שיניים "אפשר להתחיל?".
"כן. כמה שיותר מהר" אמרשלג מדבר מעלי "רודפים אחרינו".
"וכי מה חשבת?" הזקן מצחקק "שתח -".
"מהר!" אמרשלג מונע ממני להסתובב "בלי דיבורים מיותרים!".
הזקן מכחכח, שולף מאחורי גבו נאד מים, פוקק ושופך את תוכנו על הסלע. אלו לא מים, אלא נוזל חום מלא גושים. אני מנסה למשוך את כפות ידי מתחת לאלו של אמרשלג, אבל הוא לא מאפשר לי. הנוזל, מגעיל ומצחין, מגיע עד אלינו, מכסה את פרקי אצבעותיו של אמרשלג, מזרזף גם אלי. הוא הולך ומתרבה, מטפס לי על הזרועות, על הפנים, גולש למתני.
"אני לא רוצה!" אני מביט באמרשלג בתחינה. משהו פה מוזר, זה לא בסדר שהחום הזה מכסה אותי ככה "עזוב אותי!" אני מנסה להתנגד, להתרחק מהסלע, להתרחק מאמרשלג. הוא לא נותן לי.
"זה תכף נגמר, אילסר." אמרשלג לוחש לי "תישאר רגוע".
"לא! אני לא רוצה!" הנוזל, שמתחיל להרגיש כמו בוץ, מכסה כבר את כל גופי, חודר גם לתוך נעלי, ממלא את מעט הרווחים האפשריים "תעזוב אותי!".
אמרשלג לא מתייחס אלי. הזקן שולח אלי את אצבעותיו הצנומות, עוצם את עיני, הבוץ מכסה אותן לפני שאני מספיק לפקוח חזרה, מתקשה עליהן. הוא סוגר גם את פי באותו אופן, איני יכול עוד לצעוק, בקושי לזוז.
אני כבר לא רואה. אבל את החום המקיף אותי, צורב אותי מהבוץ שעלי, אני מרגיש היטב. אני מנסה למשוך את עצמי שוב הרחק. ידיו של אמרשלג מניחות לי, תופסות בגבי, דוחפות אותי אל הסלע, הרותח גם הוא, משטחות עליו את כל גופי.
"לא!" קולו של הזקן שואג "מה אתה עושה? אל תזוזו שניכם!".
אמרשלג מפסיק לדחוף אותי, אבל עכשיו אני כבר לא מצליח לזוז. הסלע מושך אותי אליו חזק, שואב אותי בעוצמות אדירות, בולע אותי אל תוכו, ממיס אותי.
הבזקי אור שהולכים וגוברים, הופכים לאור אחד - לבן ובהיר במיוחד, מסנוורים את עיני. אני ממצמץ, מסב את מבטי הצידה, שם אין אור כל כך חזק. ספסל עץ מעוצב בסגנון שאף פעם לא ראיתי לוכד את עיני, לצידו קופסת מתכת גדולה, עגולה.
אני מתרומם, מרים את פני אל האור המרוכז מדי, הנובע מקופסת זכוכית מלוכלכת מעט שנמצאת בראש עמוד ברזל גבוה.
זה מוזר. אף פעם לא ראיתי אש לבנה ויפה כזו שמפיצה אור גדול כל כך. האבנים שתחת רגלי צבעוניות במיוחד ויש עליהן בליטות מוזרות כאלה ש-.
"לא!" אמרשלג מזדעק. אני מסתובב, רואה אותו תופס בשערות ראשו בבהלה "לא לכאן היינו אמורים להגיע!".
"לאן הגענו בכלל?" אני מתעשת. מביט במקום הלא מוכר. במדרכה הצבעונית. במשטח השחור שסמוך לה, החלק מדי "איפה אנחנו?".
אמרשלג מתבונן בי בשפתיים חתומות. ידו מונחת על כתפי, מובילה אותי אל הספסל ההוא, מורה לי לשבת.
"אני רוצה לדעת מה כל זה!" אני לא מתיישב. ידי נחות על מותני בכעס "קודם הטיול השקרי הזה, אחר כך האנשים הרודפים, הסלע והזקן המוזר ועכשיו המקום המשונה הזה" אני מחווה קדימה ביד פרושה, מצרף רקיעה ברגלי.
"שב" אמרשלג לא מתאמץ כשהוא דוחף אותי לישיבה, מלחלח את שפתיו לפני שהוא ממשיך "אני לא הולך להסביר לך כלום" הוא אומר "בגלל שזה לא כל כך משנה עכשיו. אני לא מכיר את המקום הזה, אבל אני אמצא דרך להגיע ליעד שלנו ואני אחזור".
"היעד שלנו?" אני תוהה. מרים את קולי בבהלה "תחזור? לאן אתה הולך?! בלעדי?!".
"בלעדיך" אמרשלג מהנהן. הוא תופס בכתפי בחוזקה, גוהר עלי, מצמיד את גבי בכח אל קרשי הספסל, את שפתיו למצחי "התרפה" שפתיו מרפרפות בציווי. שרירי מתרפים, איני מצליח להתנגד לו עוד "מראך שונה. המקום הזה הוא עולמך." הוא ממלמל, מגע שפתיו מתחמם "זכרונותיך אבודים כולם".
אני בוהה בו בפחד, דמותו הולכת ומיטשטשת בעיני. כאב חד תוקף את ראשי, מכווץ אותי אל תוך עצמי, מקפל אותי אל הספסל.
אני מתעורר כששוטר מנענע את כתפי, שני מכוון אלי פנס רב עוצמה, גורם לי למצמץ שוב ושוב. "הכל בסדר, ילד?" מחזיק הפנס מכבה אותו, רוכן אלי בדאגה. "מה אתה עושה פה בשעה כזו? איפה ההורים שלך?".
אני מתבונן סביבי, מבין שאני יושב על ספסל רחוב באמצעו של לילה. לא מבין כיצד זה קרה.
"איך קוראים לך?" השוטר מזכיר לי את קיומו "איפה אתה גר?".
אני ממצמץ, הפעם לא בגלל הפנס שכבר כבוי. איך קוראים לי?! איפה אני גר?!
"אני - אני לא יודע" אני לוחש. מביט עמוק אל עיניו הכהות של השוטר שנפערות בהפתעה.
"השם שלך" השוטר הראשון פוצה את פיו "מהו?".
אני מניד בראשי. התסכול בי גובר יחד עם כאב עז שאופף אותי "לא יודע" אני ממלמל בחרדה "לא יודע כלום!".
