הנושאים החמים
הנושאים החמים
שישי. 07:30 בבוקר.
הוא נכנס אל הבית והעיף את תיק הגב הענק שלו, זה שמכיל שבוע שלם, באמצע הסלון. עוד לפני שהספיק לברוח למיטה שלו, קפצו עליו שניים.
"מורדי!!"
מורדי ניסה להתנער מאחיזתם של אחיו ואחותו הקטנים, המחבקים את רגליו ומרתקים אותו למקום. "מה אתם מתרגשים?" הוא נהם, מנער את גופו. אחיו הקטן נשר ממנו. אחותו צחקה. מהדקת את אחיזתה.
"חזרת, מורדי!!" היא התלהבה, מרימה אליו מבט. "איך היה לך בטיול?"
"אוףףף!!" מורדי ניסה לבעוט באוויר, להעיף ממנו את הקטנה, ללא הצלחה. כל מה שהוא רוצה כעת זה ללכת לישון, לא לספר סיפורים, במיוחד לא לקטנה הזו.
"בוא, מורדי. לספה!" היא מנסה למשוך אותו, "בוא כבר!"
מורדי נשף, מתעצבן. "די כבר!"
היא עזבה אותו, נרתעת מהצעקה.
מורדי עפעף בעיניו ונכנס לחדר בשתיקה. נרדם ברגע.
ערב שבת. 20:24
"מורדי. קום".
"קום. קום. קום. קום".
"עופי מכאן". הוא מתמתח, פוקח חצי עין על אחותו המתרגשת. "מה את רוצה עכשיו?"
"שתקום". היא מחייכת, מושכת ממנו את השמיכה בידיים קטנות.
מורדי שלח את ידו ושפשף את עיניו. "למה לקום עכשיו? מה השעה?"
"עושים קידוש". היא מעדכנת אותו, לא יודעת מה השעה. "כולם מחכים לך. יאללה בוא".
מורדי קם מהמיטה בעצלתיים. ניגש היישר אל השולחן. "אפשר להתחיל". הוא הודיע תוך כדי הליכה.
"מורדי, שב ליידי". הקטנה מצייצת, מושכת בשבילו כיסא.
הוא העיף לעברה מבט מופתע, מתקדם לכיוון הכיסא ששמרה לו.
"מורדי".
מורדי הרים את עיניו אל אביו. "מה?"
"לך תביא כיפה. אתה לא יכול להיות ככה בקידוש ובסעודה".
"טובבב". מורדי התמתח קלות והתרחק מהשולחן. "אמא, איפה הכובע שמש שלי?"
"תחפש בחדר". היא הציעה, מבטיה, כמו של כל הנוכחים, עקבו אחרי מורדי המשוטט בבית.
"תזדרז, מורדי. כולם מחכים לך". אבא מבקש.
"אתם לא חייבים לחכות". מורדי התיז, מניח בתנופה כובע שמש שחור על ראשו ומכסה בו את השיער הארוך והצבוע שלו. "יאללה".
האבא בלע אנחה, התחיל בקידוש, מורדי נעמד בסמוך למקומו.
"מורדי?" אחותו הקטנה לחשה לכיוונו, מושכת בחולצתו.
"מה?" הוא אמר, מושך אליו מבטים נוזפים.
הוא לא התנצל, שתה מהיין בסוף הקידוש וניגש ליטול ידיים. "את רוצה שאני אטול לך?" הוא שואל את אחותו, נוטל לה. מתקדם עימה יד ביד אל השולחן.
"מורדי?"
"מה עכשיו?" הוא אומר בפה מלא, מגלגל עיניים.
"בוא נשחק".
"נשחק? עכשיו?"
"כן". היא קומצת אגרוף, מסתירה אותו מאחורי העורף. "אבן-נייר-ומספריים".
מורדי מצחקק. משחק איתה, מנצח פעם אחת, נותן לה לנצח פעם שניה. "זהו, מתוקה. נמאס לי".
"נו, מורדי. עוד פעם אחת".
"לא. דיי. אני אוכל!"
"אז תפסיק רגע".
"לא בא לי. אני רעב".
"טוב, עוד פעם אחת".
"די, נודניקית. שיגעת אותי!"
"פעם אחרונה..."
"טוב". מורדי נאנח עמוקות, מניח יד על ראשה של אחותו, מנענע אותו קלות. "אם עוד פעם אחת את מבקשת את זה אני זורק אותך מ..." הוא מביט סביבו, "לא יודע מאיפה".
הוא נכנס אל הבית והעיף את תיק הגב הענק שלו, זה שמכיל שבוע שלם, באמצע הסלון. עוד לפני שהספיק לברוח למיטה שלו, קפצו עליו שניים.
"מורדי!!"
מורדי ניסה להתנער מאחיזתם של אחיו ואחותו הקטנים, המחבקים את רגליו ומרתקים אותו למקום. "מה אתם מתרגשים?" הוא נהם, מנער את גופו. אחיו הקטן נשר ממנו. אחותו צחקה. מהדקת את אחיזתה.
"חזרת, מורדי!!" היא התלהבה, מרימה אליו מבט. "איך היה לך בטיול?"
"אוףףף!!" מורדי ניסה לבעוט באוויר, להעיף ממנו את הקטנה, ללא הצלחה. כל מה שהוא רוצה כעת זה ללכת לישון, לא לספר סיפורים, במיוחד לא לקטנה הזו.
"בוא, מורדי. לספה!" היא מנסה למשוך אותו, "בוא כבר!"
מורדי נשף, מתעצבן. "די כבר!"
היא עזבה אותו, נרתעת מהצעקה.
מורדי עפעף בעיניו ונכנס לחדר בשתיקה. נרדם ברגע.
ערב שבת. 20:24
"מורדי. קום".
"קום. קום. קום. קום".
"עופי מכאן". הוא מתמתח, פוקח חצי עין על אחותו המתרגשת. "מה את רוצה עכשיו?"
"שתקום". היא מחייכת, מושכת ממנו את השמיכה בידיים קטנות.
מורדי שלח את ידו ושפשף את עיניו. "למה לקום עכשיו? מה השעה?"
"עושים קידוש". היא מעדכנת אותו, לא יודעת מה השעה. "כולם מחכים לך. יאללה בוא".
מורדי קם מהמיטה בעצלתיים. ניגש היישר אל השולחן. "אפשר להתחיל". הוא הודיע תוך כדי הליכה.
"מורדי, שב ליידי". הקטנה מצייצת, מושכת בשבילו כיסא.
הוא העיף לעברה מבט מופתע, מתקדם לכיוון הכיסא ששמרה לו.
"מורדי".
מורדי הרים את עיניו אל אביו. "מה?"
"לך תביא כיפה. אתה לא יכול להיות ככה בקידוש ובסעודה".
"טובבב". מורדי התמתח קלות והתרחק מהשולחן. "אמא, איפה הכובע שמש שלי?"
"תחפש בחדר". היא הציעה, מבטיה, כמו של כל הנוכחים, עקבו אחרי מורדי המשוטט בבית.
"תזדרז, מורדי. כולם מחכים לך". אבא מבקש.
"אתם לא חייבים לחכות". מורדי התיז, מניח בתנופה כובע שמש שחור על ראשו ומכסה בו את השיער הארוך והצבוע שלו. "יאללה".
האבא בלע אנחה, התחיל בקידוש, מורדי נעמד בסמוך למקומו.
"מורדי?" אחותו הקטנה לחשה לכיוונו, מושכת בחולצתו.
"מה?" הוא אמר, מושך אליו מבטים נוזפים.
הוא לא התנצל, שתה מהיין בסוף הקידוש וניגש ליטול ידיים. "את רוצה שאני אטול לך?" הוא שואל את אחותו, נוטל לה. מתקדם עימה יד ביד אל השולחן.
"מורדי?"
"מה עכשיו?" הוא אומר בפה מלא, מגלגל עיניים.
"בוא נשחק".
"נשחק? עכשיו?"
"כן". היא קומצת אגרוף, מסתירה אותו מאחורי העורף. "אבן-נייר-ומספריים".
מורדי מצחקק. משחק איתה, מנצח פעם אחת, נותן לה לנצח פעם שניה. "זהו, מתוקה. נמאס לי".
"נו, מורדי. עוד פעם אחת".
"לא. דיי. אני אוכל!"
"אז תפסיק רגע".
"לא בא לי. אני רעב".
"טוב, עוד פעם אחת".
"די, נודניקית. שיגעת אותי!"
"פעם אחרונה..."
"טוב". מורדי נאנח עמוקות, מניח יד על ראשה של אחותו, מנענע אותו קלות. "אם עוד פעם אחת את מבקשת את זה אני זורק אותך מ..." הוא מביט סביבו, "לא יודע מאיפה".
תודה
