נכתב מדם הלב
האובדן.
זה מכה בי פתאום, אחרי חודשים ארוכים בהם הדחקתי, התעלמתי.
הכאב פורץ בפראות, סוחט ממני דמעות. לא יכולה עוד. לא מסוגלת.
התמונה השלך, גדולה וברורה, מולי כעת. אתה שומע אותי, דוד?
הייתי באזכרה שלך, אבל לא נתתי לעצמי להתפרק. ולא כי לא הרגשתי. הייתי צריכה לתמוך בסבתא, באבא, בכל מי שכואב על לכתך כבר כמעט שנה.
כשבאו להגיד לנו שלא תשוב עוד, באותו סוף יום מר ושחור, הייתי בבית שלך. עם נעמה והילדים, כולנו הרגשנו שמשהו רע קרה.
מאז שיצאת בבוקר היינו כולנו בממ"ד, היא הייתה צמודה לספר תהילים ואני שמרתי על הילדים. על הילדים שלך.
זה היה נורא, דוד.
החבר שלך, שרוט וחבול בעצמו, בגופו נעוצים עשרות רסיסי זכוכית, לא ניסה לנחם. הבין את השבר הגדול. רק אמר "אין לי מילים. רק תדעו שהוא הציל חיים של אנשים. זה הדבר היחיד שינחם אתכם"
האחרים שהגיעו יחד אתו שתקו, דוממים, רכוני מבט.
אני וסבתא חיבקנו אותה חזק, בכינו יחד איתה. אחר כך הלכתי לחדר עם הילדים, לא אמרתי להם מילה. ומה יכולתי להגיד להם?
שאבא שלהם, הטוב, מסר נפשו- כפשוטו- על הארץ הזו?
ומי ינחם אותם.
הייתי מנותקת אז מהמציאות, לא יכולתי לחשוב שזה אמיתי. שבאמת הלכת.
אחרי הרבה זמן הייתה הלוויה. זה היה כואב, פוצע, שורט את הלב. המפקד שלך דיבר בקול שבור, ביכה את לכתך ואת שאר חבריך שנפלו גם הם.
אני עצמי עוד לא חזרתי למציאות מאותו יום נורא, הלכתי בצד בלי מילה.
ואז היינו צריכים לחזור לשגרה.
רציתי לצרוח לעולם, איזו מן שגרה זו, בני אדם? שגרה של אובדן? איך אפשר להכיל את החסר הזה, את הכיסא הריק שיחכה עד ביאת גואל.
הייתי צריכה לחזור ללימודים. לא הרגשתי מסוגלת. בשלב כלשהו, אחרי ימים ארוכים ועצובים בבית הבנתי שאני מוכרחה להתקדם הלאה.
אז בניתי מנגנון הדחקה. לא הרגשתי, לא חשבתי. פעלתי על אוטומט, משתדלת להנציח את זכרך בצורה הטובה ביותר.
כולם שמחו שהנה חזרתי למציאות, והכל בסדר איתי. מה הם הבינו, מה הם ידעו.
אבל עכשיו הכל מתפרץ שוב, בעוצמה כפולה ומכופלת.
ואין לי מנחם.
אשמח לביקורת
האובדן.
זה מכה בי פתאום, אחרי חודשים ארוכים בהם הדחקתי, התעלמתי.
הכאב פורץ בפראות, סוחט ממני דמעות. לא יכולה עוד. לא מסוגלת.
התמונה השלך, גדולה וברורה, מולי כעת. אתה שומע אותי, דוד?
הייתי באזכרה שלך, אבל לא נתתי לעצמי להתפרק. ולא כי לא הרגשתי. הייתי צריכה לתמוך בסבתא, באבא, בכל מי שכואב על לכתך כבר כמעט שנה.
כשבאו להגיד לנו שלא תשוב עוד, באותו סוף יום מר ושחור, הייתי בבית שלך. עם נעמה והילדים, כולנו הרגשנו שמשהו רע קרה.
מאז שיצאת בבוקר היינו כולנו בממ"ד, היא הייתה צמודה לספר תהילים ואני שמרתי על הילדים. על הילדים שלך.
זה היה נורא, דוד.
החבר שלך, שרוט וחבול בעצמו, בגופו נעוצים עשרות רסיסי זכוכית, לא ניסה לנחם. הבין את השבר הגדול. רק אמר "אין לי מילים. רק תדעו שהוא הציל חיים של אנשים. זה הדבר היחיד שינחם אתכם"
האחרים שהגיעו יחד אתו שתקו, דוממים, רכוני מבט.
אני וסבתא חיבקנו אותה חזק, בכינו יחד איתה. אחר כך הלכתי לחדר עם הילדים, לא אמרתי להם מילה. ומה יכולתי להגיד להם?
שאבא שלהם, הטוב, מסר נפשו- כפשוטו- על הארץ הזו?
ומי ינחם אותם.
הייתי מנותקת אז מהמציאות, לא יכולתי לחשוב שזה אמיתי. שבאמת הלכת.
אחרי הרבה זמן הייתה הלוויה. זה היה כואב, פוצע, שורט את הלב. המפקד שלך דיבר בקול שבור, ביכה את לכתך ואת שאר חבריך שנפלו גם הם.
אני עצמי עוד לא חזרתי למציאות מאותו יום נורא, הלכתי בצד בלי מילה.
ואז היינו צריכים לחזור לשגרה.
רציתי לצרוח לעולם, איזו מן שגרה זו, בני אדם? שגרה של אובדן? איך אפשר להכיל את החסר הזה, את הכיסא הריק שיחכה עד ביאת גואל.
הייתי צריכה לחזור ללימודים. לא הרגשתי מסוגלת. בשלב כלשהו, אחרי ימים ארוכים ועצובים בבית הבנתי שאני מוכרחה להתקדם הלאה.
אז בניתי מנגנון הדחקה. לא הרגשתי, לא חשבתי. פעלתי על אוטומט, משתדלת להנציח את זכרך בצורה הטובה ביותר.
כולם שמחו שהנה חזרתי למציאות, והכל בסדר איתי. מה הם הבינו, מה הם ידעו.
אבל עכשיו הכל מתפרץ שוב, בעוצמה כפולה ומכופלת.
ואין לי מנחם.
אשמח לביקורת