אוגוסט 2024, איפשהו בגלובוס.
אגלי זיעה נטפו על מצחו, הוא הידק פעם נוספת את חגורתו, והשקיף אל העמק. שריריו היו נוקשים, והוא שיחק בעצבנות עם קצוות אצבעותיו. ״תרגיע״, נזף בעצמו. הוא לא יניח לפחד גדול ככל שיהיה להרוס מבצע אותו עמל לתכנן למעלה משנה. הוא שינן לעצמו את הפרטים בפעם המיליון, ויצא אל הדרך.
רק פצפוצי העלים שנכמשו תחת נעלי ה Lowa Zephyr GTX Mid שלו הפרו את השלווה הפסטורלית שאפיינה חבל ארץ זה. התמיכה בקרסול, הארגונומיות, בולם הזעזועים ועיצובה הייחודי של הסוליה, היו אלו שהפכו את זוג נעליים אלו לבחירה הטובה ביותר למבצע שכזה.
הוא התקדם בצעדים מהירים לעבר המבנה שהחל לבצבץ מעבר לעיקול, את תרשים המבנה יכול היה לדקלם גם מתוך שינה: מספר חדרים, אבטחה ושעות פעילות. למזלו לא הופקדו שומרים אנושיים על המקום, וכמעט שלא הייתה עליו אבטחה כלל. ״מי בכלל ירצה לפרוץ לכאן״, שמע את קולו המחוספס של הקשיש תמה על בן שיחו, אי אז בעודו שוכב ומאזין מתחת לחלון המשרד. ״נס שהגעתי בזמן, כמעט שפספסתי את ההזמנה הרשמית״ גיחך אז לעצמו, לא יכול שלא להרהר בנאיביותה של האנושות.
אבל מאז עברו הרבה מים בנהר וכעת הוא עומד מול הדבר האמיתי. עליו להתנתק מכל הזיכרונות ולהתמקד בהווה. ״השתחרר ממה שהיה, קבל את מה שיש והתרכז במה שאתה עושה״, אמר לו פעם מישהו חכם. ואת זה בדיוק הוא מתכוון ליישם עכשיו. דילוג על שתי גדרות תוך הפחדת שני גורי חתולים מסכנים שנקלעו לאזור, הביאו אותו להיפגש חזיתית עם המבנה.
אופס. מבט חטוף אל צלעו הדרומית של המבנה הספיק לו בשביל לזהות מצלמת אבטחה מדגם Arlo Pro בעלת יכולת זיהוי פנים, מכסה את כל צידו הימני. ״היא לא הייתה כאן אתמול״, אמר לעצמו בוודאות. ״מה הם יודעים?״.
הוא התקרב בצעדים חתוליים אל הכניסה הראשית של המבנה, נזהר שלא להיחשף למעגל הקליטה של המצלמה.
מנעול. מאסטר. פשוט. ״אין מה לומר, זהו זלזול מוחלט באינטליגנציה שלי", הרהר. הוא שלף מכיסו שתי סיכות משרד פשוטות, שיטח את הראשונה עד שהייתה ישרה לגמרי והכניס אותה לחור המנעול. את השנייה כופף בעדינות ליצירת וו קטן, והכניס אותה על המסילה אותה יצרה הסיכה הראשונה. לאחר כמה ניסיונות עדינים, נשמע הקליק המוכר.
״זה היה קל משחשבתי", חייך לעצמו בשקט, בעודו דוחף את הדלת וצועד פנימה. הוא התקדם בעלטה לכיוון שתי דלתות העץ הכבדות שסגרו על האולם, מגשש בידיו את המנעול. ״זה כבר סיפור אחר לגמרי. אאלץ לפלס לעצמי דרך חלופית״.
הוא החל סוקר את המבואה, תר אחר חפץ שיסייע בעדו. מבטו נעצר על פתח תעלת האוורור בתקרה סמוך לקיר הצפוני. ״אוורור תמיד היה טוב״, צחקק לעצמו.
הוא חיפש דבר מה שיאפשר לו להגיע לתעלה, ולבסוף בחר בעציץ גדול שעמד בזווית החדר. הוא גרר אותו אל מתחת לפתח, טיפס עליו ונעמד, מוודא שהיציבות מספיק טובה. שלף את מברג הכיס שלו, והחל לסובב במהירות את הברגים החלודים. אחד. שתיים. מכניס אותם בזהירות לכיסו נזהר שלא להשמיע קול. שלוש. המכסה התנדנד. ארבע. נפתחה לו הדרך. הוא הניח את המכסה בזהירות על אדמת העציץ, תפס בשפת התעלה ומשך את גופו במאמץ כלפי מעלה.
אבק. המון אבק. ״מוזר, נראה כי אני הראשון שבוחר להיכנס כך פנימה״ לחש לעצמו באירוניה.
האוויר היה לח, והוא נשם בכבדות. התעלה אמנם לא הייתה ארוכה אבל היא כלל לא הייתה מותאמת לממדי גופו. הוא התקדם באיטיות תוך שהוא משפשף בגבו את תקרת התעלה. המאמץ היה קשה מנשוא, מרגע לרגע האוויר נעשה דחוס יותר והוא החל להסתחרר. ״זה לא הזמן להתעלף, בטח לא כשאני כל כך קרוב ליעד״, אמר לעצמו בהחלטיות.
בשארית כוחותיו הוא זחל את המטרים הספורים שנותרו עד לפתח האוורור שמעל מרכז האולם. בידיים רועדות שיחרר את ארבעת הברגים שהחזיקו את המכסה, וזה האחרון צנח במהירות אל רצפת האולם, מרעיד את השקט. לאחר שדמם הד הנפילה, הוא כופף את ברכיו וקפץ באחת אל החושך.
הנחיתה הייתה רכה. כמעט. לא היה כל חפץ או רהיט באזור זה של האולם, את זאת כבר למד מנפילת המכסה, אבל בכל זאת צניחה מגובה שלושה מטרים מעולם לא הייתה הספורט החביב עליו.
אין לו הרבה זמן. הוא התקדם במהירות אל קצה האולם אל הארון הרחב, שם ידע, נמצא מבוקשו. סריקה מהירה של תכולת הארון גרמה לליבו לצנוח.
״האם הכל היה לשוא?״ תהה בכאב.
הוא החל לסרוק את תכולת הארון בקפידה. פריט אחר פריט. ידיו רועדות מהאדרנלין שזרם בעורקיו. לפתע, אורו עיניו. בקצה הארון במדף התחתון נח לו מבוקשו בשלווה. הוא שלף במהירות את הספר העבה, אולי הכי עבה שהיה שם, והניח אותו על שולחן סמוך. הוא ידע שהמרוץ האמיתי רק מתחיל, אבל לראשונה מזה זמן רב, חיוך אמיתי עלה על פניו.
עייף. מותש. סחוט. אבל מאושר.
הוא העלה אור קלוש בפנסו, והחל לקרוא במתיקות: ״חזקת הבתים, והבורות, והשיחין, והמערות . . חזקתן שלש שנים מיום ליום...״.
רק פצפוצי העלים שנכמשו תחת נעלי ה Lowa Zephyr GTX Mid שלו הפרו את השלווה הפסטורלית שאפיינה חבל ארץ זה. התמיכה בקרסול, הארגונומיות, בולם הזעזועים ועיצובה הייחודי של הסוליה, היו אלו שהפכו את זוג נעליים אלו לבחירה הטובה ביותר למבצע שכזה.
הוא התקדם בצעדים מהירים לעבר המבנה שהחל לבצבץ מעבר לעיקול, את תרשים המבנה יכול היה לדקלם גם מתוך שינה: מספר חדרים, אבטחה ושעות פעילות. למזלו לא הופקדו שומרים אנושיים על המקום, וכמעט שלא הייתה עליו אבטחה כלל. ״מי בכלל ירצה לפרוץ לכאן״, שמע את קולו המחוספס של הקשיש תמה על בן שיחו, אי אז בעודו שוכב ומאזין מתחת לחלון המשרד. ״נס שהגעתי בזמן, כמעט שפספסתי את ההזמנה הרשמית״ גיחך אז לעצמו, לא יכול שלא להרהר בנאיביותה של האנושות.
אבל מאז עברו הרבה מים בנהר וכעת הוא עומד מול הדבר האמיתי. עליו להתנתק מכל הזיכרונות ולהתמקד בהווה. ״השתחרר ממה שהיה, קבל את מה שיש והתרכז במה שאתה עושה״, אמר לו פעם מישהו חכם. ואת זה בדיוק הוא מתכוון ליישם עכשיו. דילוג על שתי גדרות תוך הפחדת שני גורי חתולים מסכנים שנקלעו לאזור, הביאו אותו להיפגש חזיתית עם המבנה.
אופס. מבט חטוף אל צלעו הדרומית של המבנה הספיק לו בשביל לזהות מצלמת אבטחה מדגם Arlo Pro בעלת יכולת זיהוי פנים, מכסה את כל צידו הימני. ״היא לא הייתה כאן אתמול״, אמר לעצמו בוודאות. ״מה הם יודעים?״.
הוא התקרב בצעדים חתוליים אל הכניסה הראשית של המבנה, נזהר שלא להיחשף למעגל הקליטה של המצלמה.
מנעול. מאסטר. פשוט. ״אין מה לומר, זהו זלזול מוחלט באינטליגנציה שלי", הרהר. הוא שלף מכיסו שתי סיכות משרד פשוטות, שיטח את הראשונה עד שהייתה ישרה לגמרי והכניס אותה לחור המנעול. את השנייה כופף בעדינות ליצירת וו קטן, והכניס אותה על המסילה אותה יצרה הסיכה הראשונה. לאחר כמה ניסיונות עדינים, נשמע הקליק המוכר.
״זה היה קל משחשבתי", חייך לעצמו בשקט, בעודו דוחף את הדלת וצועד פנימה. הוא התקדם בעלטה לכיוון שתי דלתות העץ הכבדות שסגרו על האולם, מגשש בידיו את המנעול. ״זה כבר סיפור אחר לגמרי. אאלץ לפלס לעצמי דרך חלופית״.
הוא החל סוקר את המבואה, תר אחר חפץ שיסייע בעדו. מבטו נעצר על פתח תעלת האוורור בתקרה סמוך לקיר הצפוני. ״אוורור תמיד היה טוב״, צחקק לעצמו.
הוא חיפש דבר מה שיאפשר לו להגיע לתעלה, ולבסוף בחר בעציץ גדול שעמד בזווית החדר. הוא גרר אותו אל מתחת לפתח, טיפס עליו ונעמד, מוודא שהיציבות מספיק טובה. שלף את מברג הכיס שלו, והחל לסובב במהירות את הברגים החלודים. אחד. שתיים. מכניס אותם בזהירות לכיסו נזהר שלא להשמיע קול. שלוש. המכסה התנדנד. ארבע. נפתחה לו הדרך. הוא הניח את המכסה בזהירות על אדמת העציץ, תפס בשפת התעלה ומשך את גופו במאמץ כלפי מעלה.
אבק. המון אבק. ״מוזר, נראה כי אני הראשון שבוחר להיכנס כך פנימה״ לחש לעצמו באירוניה.
האוויר היה לח, והוא נשם בכבדות. התעלה אמנם לא הייתה ארוכה אבל היא כלל לא הייתה מותאמת לממדי גופו. הוא התקדם באיטיות תוך שהוא משפשף בגבו את תקרת התעלה. המאמץ היה קשה מנשוא, מרגע לרגע האוויר נעשה דחוס יותר והוא החל להסתחרר. ״זה לא הזמן להתעלף, בטח לא כשאני כל כך קרוב ליעד״, אמר לעצמו בהחלטיות.
בשארית כוחותיו הוא זחל את המטרים הספורים שנותרו עד לפתח האוורור שמעל מרכז האולם. בידיים רועדות שיחרר את ארבעת הברגים שהחזיקו את המכסה, וזה האחרון צנח במהירות אל רצפת האולם, מרעיד את השקט. לאחר שדמם הד הנפילה, הוא כופף את ברכיו וקפץ באחת אל החושך.
הנחיתה הייתה רכה. כמעט. לא היה כל חפץ או רהיט באזור זה של האולם, את זאת כבר למד מנפילת המכסה, אבל בכל זאת צניחה מגובה שלושה מטרים מעולם לא הייתה הספורט החביב עליו.
אין לו הרבה זמן. הוא התקדם במהירות אל קצה האולם אל הארון הרחב, שם ידע, נמצא מבוקשו. סריקה מהירה של תכולת הארון גרמה לליבו לצנוח.
״האם הכל היה לשוא?״ תהה בכאב.
הוא החל לסרוק את תכולת הארון בקפידה. פריט אחר פריט. ידיו רועדות מהאדרנלין שזרם בעורקיו. לפתע, אורו עיניו. בקצה הארון במדף התחתון נח לו מבוקשו בשלווה. הוא שלף במהירות את הספר העבה, אולי הכי עבה שהיה שם, והניח אותו על שולחן סמוך. הוא ידע שהמרוץ האמיתי רק מתחיל, אבל לראשונה מזה זמן רב, חיוך אמיתי עלה על פניו.
עייף. מותש. סחוט. אבל מאושר.
הוא העלה אור קלוש בפנסו, והחל לקרוא במתיקות: ״חזקת הבתים, והבורות, והשיחין, והמערות . . חזקתן שלש שנים מיום ליום...״.
_____________________________________________________________________
מאחורי הסיפור:
סיפור זה נכתב בעקבות חוויותיי כאחד שמתגורר באחד מפרברי פריז. בשונה מירושלים בה למדתי בתור בחור, שם בתי מדרש וספרי קודש נגישים בקלות, כאן המצב מעט שונה.
בית הכנסת המקומי שלנו, למרות חשיבותו, אינו מצויד במגוון רחב מדי של ספרי לימוד. יש לנו אמנם בית מדרש, אך הוא סגור בדרך כלל בתקופת החופש הגדול מאחר ורוב חברי הקהילה אינם נמצאים.
לפעמים, כדי ללמוד בבית המדרש כשהוא סגור, אני נאלץ להיכנס דרך חלון שהשארתי פתוח מבעוד מועד. דבר שהוא כמובן לא אידיאלי, אבל זו הדרך להמשיך בשגרת הלימוד למרות הנסיבות המאתגרות.
הדמות בסיפור מייצגת את הרצון להמשיך בלימוד גם כשזה לא תמיד נוח או קל. כמובן, הפריצה המתוארת בסיפור היא דמיונית ומוגזמת בכוונה. היא נועדה להדגיש מעט את האתגרים הקטנים שלפעמים עומדים בפני מי שרוצה ללמוד במקום בו התשתית אינה מפותחת דיה.
ובסופו של דבר, מטרת הסיפור היא לגרום להערכה מחודשת לדברים שאולי נחשבים למובנים מאליהם במקומות אחרים.
***
אשמח מאוד להערות וביקורות!
אשמח מאוד להערות וביקורות!
נערך לאחרונה ב: