הנושאים החמים
הנושאים החמים
סתם, עלה לי רעיון, אמרתי "נחמד", זהו, פרסמתי.
אי שם במטה השב"כ, בחדר המבצעי של המחלקה החרדית בשב"כ, האווירה הפכה ממתוחה למתוחה מאוד. התאורה הייתה עמומה וכמה אורות שהיו כבויים שיוו למקום מראה מאיים ומפחיד, ולא בכדי... הטכנאי מזמן היה אמור להחליף את הנורות...
עשרות מסכי מחשב הבהבו לסירוגין והציגו הודעות שונות ונתונים מתחלפים במהירות מסחררת. האנליסטים והסוכנים בחדר מיהרו לרכז את החשובות שבהם ולמהר לעדכן את המפקד שישב בראש שולחן עץ בצבע חום כהה, אחז בכוס נייר ובה שאריות קפה ותופף באצבעותיו בעצבנות על גבי השולחן.
"לא ייתכן שמיטב המוחות והכלים של מדינת ישראל נמצאים כאן, ועדיין לא מצאנו אותו", הוא צועק בפתאומיות, וכמה סוכנים מנתרים בבהלה. "ע' הוא סוכן מעולה, יש לו מקורות מהימנים, הוא עושה עבודה לא פחות ממושלמת, אבל דווקא ברגעים כאלו שאני צריך אותו", הוא נעצר לרגע וממשיך, "שאנחנו צריכים אותו", הוא תיקן את עצמו," דווקא אז הוא נעלם לבין הצללים, מפר בבוטות את הפקודות ואת הנהלים, וכל המוסד והארגון שלנו צריך לפנות מזמנו כדי לאתר אותו ולפנות אליו כמו שפונים לילד קטן שיואיל להירגע מרעיונותיו הילדותיים".
"המפקד כועס", סינן אחד הסוכנים לעמיתו בלחש.
"שמעתי את זה", המפקד פנה אליהם בקול ומצמץ בעיניו פעם או פעמיים, "ואני בהחלט כועס", הוא המשיך לכעוס, "יותר מדי זמן אני ממתין", הוא התרומם מכיסאו וניגש אל שני הסוכנים שהחלו לעצור את נשימתם (השיא שלהם זה שבע דקות ושלושים ואחת שניות, אם התעניינתם).
"אם עד השקיעה הוא לא מופיע כאן, האישור שלכם נשלל, ואנחנו לעולם לא נקיים את זה יותר", הוא ממש צרח וגלי קולו חלחלו בגבותיהם של כל הנוכחים בחדר. בפרט בגבו של מוטי שיזם את המאורע, שלילה זה הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו, בפרט שהוא קצר בזמן.
"המפקד", נשמע קול צעיר מקצה החדר, "נראה לי שיש לנו איתור שלו".
"נראה לך או שאתה בטוח?", המפקד נע לכיוונו בצעדים מדודים.
"א-אני בטוח, ה- CCTV רץ במחשב, אנחנו בתהליך השוואה עם מסד הנתונים, התוצאות יופיעו תוך רגע... הופ, הנה הם", הוא לחץ על הקובץ, המחשב ביקש מהם להמתין חמישים שניות. המפקד דפק על המחשב, "אין לי את כל היום, קדימה", ניכר היה שהמחשב בעצמו הבין את הרמז, ועד מהרה המסמך נפתח.
"זה הוא. וודאות של תשעים ושבע אחוז", האנליסט אומר ומתנשף תוך כדי.
"זה מספיק?", המפקד לא ממהר לחגוג.
"זה תוצאה די גבוהה, בדרך כלל הסריקות מתחת לתשעים".
"תעלו לי בקשר את היחידה".
הוא מיטיב את האוזנייה שלו ומתרחק למקום צדדי. הוא לוגם את שאריות הקפה ומניח את הכוס על שולחן מזדמן. "כן, זה אני", הוא אומר ללא הקדמות, "אני רוצה שתכתרו אותו ותביאו אותו לכאן במהירות האפשרית, אם צריך אזוק, אבל אני צריך אותו בהכרה מלאה", הוא מביט במסך המרכזי בו מופיעים שני שעונים, השעה המדויקת ושעון ספירה לאחור, "תזדרזו", הוא מצווה, "יופי, ידעתי שאפשר לסמוך עליכם", הוא מחייך לרגע ומיד מרצין.
"המפקד, יש לנו רחפן באוויר", הצעיר קורא בקול שוב, המפקד התקרב לכיסא שלו תוך שהוא אומר בקול קר ומחושב, "תעלה לי את התמונה למסך". עד מהרה נראה עין יושב על כורסא בביתו, הווילון הסגול שבביתו מעט הסתיר אותו והרחפן זז מעט הצידה כדי לספק תמונה טובה יותר.
"שאנן, פחחח", המפקד ירק לצד וכיסה את הרוק בנעלו, "ציפיתי ממך לקצת יותר", הוא מלמל לעצמו.
"המפקד, החוליה צריכה אישור לפעולה", אנליסט עם אוזניות ומיקרופון מחובר וטלפון נייד בידו עמד מולו עם אגלי זיעה מבצבצים.
"מאושר, מאושר מלפני שעה כבר, למה הם מחכים?".
"הוא אמר שהוא מאשר", האנליסט לוחש לנייד וחוזר למקומו.
"בני, כמה זמן אני צריך להמתין?", קול בס נשמע מפתח הדלת, והמפקד הרכין את ראשו באכזבה. הוא זיהה את הדובר מבלי להסתובב – ראש המחלקה.
"אני עובד על זה, אנחנו מביאים אותו לכאן בדקות הקרובות", הוא אמר והתחיל לגמגם תירוצים נוספים, והשתתק כשראה את מפקדו מסמן לו בידו לעצור.
"בני", עצם הפנייה אליו בשמו הפרטי הוכיחה על הכעס המבצבץ מהאדם השלו שמולו, ""עובדים על זה", "בדקות הקרובות"", הוא חיקה את קולו של בני, "זה לא מעניין אותי", הוא בז לו והתיישב בראש השולחן, "אתה יודע שהפעולה חייבת להסתיים לפני השקיעה".
"אני יודע", בני מלמל וכבש את פניו בקרקע.
"נו? אז למה אתה מחכה? למה אני מחכה? מי זה העי"ן הזה, בכלל? מה הוא קשור 'לעסק'?", טון דיבורו נהיה תקיף יותר.
"הוא... אתה יודע".
"לא, אני לא יודע".
"הוא העשירי למניין שלנו, אל תדאג אנחנו נספיק להתפלל מנחה לפני השקיעה".
וכמנהגו של הניק הדוויג היקר נצטט את הנוסח:
"עוד שתי שורות לא קשורות, בשביל אלה שמציצים תמיד לסוף".
אח! תמיד עובד.
נערך לאחרונה ב:
