המכונית השכורה עצרה ליד פחי האשפה הירוקים, מתוכה יצא גבר בגיל העמידה, השקיף רגע סביבו ואז הוציא מתא המטען תיק גב ונרתיק שחור וארוך של כלי נגינה או משהו.
"דן", קראתי ביוצאי אליו מהבית.
הוא ברך אותי בניע ראש ולא חייך.
גבר נאה, פנים חרושות, עמידה זקופה, עבר צבאי ללא ספק. עיניים כחולות כהות המביעות תוגה נחושה, חולצת טריקו אפורה, מכנסי קורדורוי פשוטים, נעלי נייק מאובקות ושחוקות.
הופעתו הקרינה אזהרה, אך גם משכה חמלה. זאב בודד.
הובלתי אותו דרך המדרגות אל הצימר שעל הגג.
פרטתי את כל ההוראות והכללים שאני אומר לכל האורחים, הוא הקשיב בדממה.
"אז תהנה, וכל מה שצריך אתה יכול לרדת ולדפוק אצלנו" הוא הודה וסגר את הדלת אחריו.
הצימר שלנו מתאים למשפחה גדולה. יש בו טרמפולינה והמון צעצועים לקטנים, משחקים ומתקני כושר לנערים, ולמבוגרים יש ספרים רבים וגם ג'קוזי משוכלל.
אבל כל הדברים האלו מיועדים בעצם רק לתמונות שבפרסומת, בפועל אף אחד כמעט לא נוגע באמצעי הבידור הללו.
מי פתי לבלות בין ארבע קירות כשהוא נמצא באחד המקומות היפים בארץ.
היישוב שלנו ממוקם בגובה צלע הר, בתים קטנים וציוריים המציצים מן הסבך הירוק, שבילים אלגנטיים בינות לגינות המושקעות. הסדר והעיצוב הסביבתי המטופח, שרק מושב של פנסיונרים בעלי אמצעים יכול לייצר.
וכל זה עדיין כאין וכאפס לעומת הנוף...
העמק המשתרע עד אין קץ, משובץ בריבועי שדות ומטעים מחליפי צבעים. הרכס הנפלא משמאל השטוף יערות צפופים וישובים קטנים וססגוניים המזדקרים בחינניות מוקפים בגדרות ומגדלי שמירה משולשי גג. והמורדות הסלעיים ומלאי הוד אלם שלמרגלותם רובץ בשתיקה מאיימת הכפר ביר סולטאג'ה שבתיו מתפשטים דרומה עד להרי אפרים המכחילים באופק.
האורחים שלנו היו יוצאים לשוטט בטבע, לסיורי שטח נועזים, או לטיול רגלי שליו מול יפי הארץ הטובה שנתן לנו האלוקים.
אבל האורח האחרון, בחר להשאר בפנים.
רבע שעה אחרי שהגיע דפק אצלנו ובקש לורד ארט-ליין, ומאז לא הראה את פניו מחוץ לצימר.
דן, הוא אמר אתמול בשיחת הטלפון. "דן מה?" שאלתי.
"רק דן".
"כמה ילדים?"
"בלי ילדים"
"אז רק זוג?"
"רק אני".
וכששתקתי הוסיף "אשתי נפטרה"
וכשעוד יותר שתקתי, אמר
"נילי נרצחה לפני שלשה חדשים בפיגוע בשדמות ראובן".
זכרתי היטב את הפיגוע ההוא שארע לא רחוק מאיתנו וזעזע את כל היישובים באזור השקט-יחסית שלנו.
מחבל ניגש לרכב שתידלק בתחנת עולש וירה בנהגת מטווח קרוב. הוא נמלט ברכבו ולא נתפס.
האשה מתה מפצעיה לאחר שלושה שבועות.
חייל יושב מאז בתחנת הדלק על כסא פלסטיק עם עוזי וסגריה.
מזכרת עצובה לאזלת היד של כוחות הביטחון.
שלשה ימים.
שלשה ימים לא ראינו אותו ולא שמענו.
הילדים אמנם הבחינו בתנועה במרפסת של הגג, אבל לא ראו את דן עומד שם. הוא אולי שכב על הרצפה מוסתר על ידי המעקה הנמוך.
כשהזמין את הצימר בירר הרבה על המרפסת. על השמש, על כיווני האויר, אם יש רוחות, אם שכנים יכולים לראות.
ביום השלישי לקראת שקיעת החמה, כששיחקנו שש בש בסלון, נשמע פתאום רעם יריה.
לרגע קפאנו במקום והבטנו זה בזה בפחד ואז נשכבנו על הארץ. אשתי באומץ של אם מגוננת, רצה מחלון לחלון והשקיפה סביב ואחר כך הביטה בתקרה.
"כן, זה היה נשמע מלמעלה" אמרו הילדים.
עליתי במדרגות ודפקתי על דלת הצימר
"דן?"
נשמעו רחשים מבפנים ואחרי מספר רגעים אמר דן "רק רגע".
"הכל בסדר?" שאלתי ודפקתי שוב.
הוא לא ענה.
עוד רחשים נשמעו ולבסוף נפתחה הדלת.
דן עמד כשהתיק על גבו ובידו הנרתיק השחור והארוך.
"אני הולך" אמר. עיניו היו אדומות.
"השארתי לך אלפיים ארבע מאות על השלחן".
במהירות ירד במדרגות וצעד אל האוטו השכור, הכניס אל תא המטען את התיק ואת כלי הנגינה הארוך, או שהיה זה משהו אחר.
הניף יד רפה לשלום, נכנס לרכב ונסע.
שעה ארוכה המשכנו להביט על הכביש המתפתל, גם לאחר שהמכונית נעלמה מהעין.
באויר עמדה תחושת מועקה ורווחה גם יחד. הערב כבר ירד, ההרים השחירו והשמים נצבעו בארגמן סגול.
הרחק מן העמק עלה קול סירנה.
הצימר נשאר בדיוק כפי שהיה. אף רהיט לא הוזז, הסדינים היו מתוחים, המגבות יבשות, שום סימן שמישהו גר פה.
למחרת כתבו העיתונים כי ראחים נהוונד - המחבל מהפיגוע בשדמות ראובן - נהרג מירי צלף לא ידוע, ביציאתו מחנות ירקות בה הסתתר.
"אבא" קרא בני מן המרפסת בשעה שהכנו את הצימר לקראת האורחים הבאים
"תראה מה מצאתי".
הוא הושיט לי תרמיל נחושת ארוך ומבריק של כדור צלפים, עליו היה כתוב בלורד שחור
"עבור נילי".
"דן", קראתי ביוצאי אליו מהבית.
הוא ברך אותי בניע ראש ולא חייך.
גבר נאה, פנים חרושות, עמידה זקופה, עבר צבאי ללא ספק. עיניים כחולות כהות המביעות תוגה נחושה, חולצת טריקו אפורה, מכנסי קורדורוי פשוטים, נעלי נייק מאובקות ושחוקות.
הופעתו הקרינה אזהרה, אך גם משכה חמלה. זאב בודד.
הובלתי אותו דרך המדרגות אל הצימר שעל הגג.
פרטתי את כל ההוראות והכללים שאני אומר לכל האורחים, הוא הקשיב בדממה.
"אז תהנה, וכל מה שצריך אתה יכול לרדת ולדפוק אצלנו" הוא הודה וסגר את הדלת אחריו.
הצימר שלנו מתאים למשפחה גדולה. יש בו טרמפולינה והמון צעצועים לקטנים, משחקים ומתקני כושר לנערים, ולמבוגרים יש ספרים רבים וגם ג'קוזי משוכלל.
אבל כל הדברים האלו מיועדים בעצם רק לתמונות שבפרסומת, בפועל אף אחד כמעט לא נוגע באמצעי הבידור הללו.
מי פתי לבלות בין ארבע קירות כשהוא נמצא באחד המקומות היפים בארץ.
היישוב שלנו ממוקם בגובה צלע הר, בתים קטנים וציוריים המציצים מן הסבך הירוק, שבילים אלגנטיים בינות לגינות המושקעות. הסדר והעיצוב הסביבתי המטופח, שרק מושב של פנסיונרים בעלי אמצעים יכול לייצר.
וכל זה עדיין כאין וכאפס לעומת הנוף...
העמק המשתרע עד אין קץ, משובץ בריבועי שדות ומטעים מחליפי צבעים. הרכס הנפלא משמאל השטוף יערות צפופים וישובים קטנים וססגוניים המזדקרים בחינניות מוקפים בגדרות ומגדלי שמירה משולשי גג. והמורדות הסלעיים ומלאי הוד אלם שלמרגלותם רובץ בשתיקה מאיימת הכפר ביר סולטאג'ה שבתיו מתפשטים דרומה עד להרי אפרים המכחילים באופק.
האורחים שלנו היו יוצאים לשוטט בטבע, לסיורי שטח נועזים, או לטיול רגלי שליו מול יפי הארץ הטובה שנתן לנו האלוקים.
אבל האורח האחרון, בחר להשאר בפנים.
רבע שעה אחרי שהגיע דפק אצלנו ובקש לורד ארט-ליין, ומאז לא הראה את פניו מחוץ לצימר.
דן, הוא אמר אתמול בשיחת הטלפון. "דן מה?" שאלתי.
"רק דן".
"כמה ילדים?"
"בלי ילדים"
"אז רק זוג?"
"רק אני".
וכששתקתי הוסיף "אשתי נפטרה"
וכשעוד יותר שתקתי, אמר
"נילי נרצחה לפני שלשה חדשים בפיגוע בשדמות ראובן".
זכרתי היטב את הפיגוע ההוא שארע לא רחוק מאיתנו וזעזע את כל היישובים באזור השקט-יחסית שלנו.
מחבל ניגש לרכב שתידלק בתחנת עולש וירה בנהגת מטווח קרוב. הוא נמלט ברכבו ולא נתפס.
האשה מתה מפצעיה לאחר שלושה שבועות.
חייל יושב מאז בתחנת הדלק על כסא פלסטיק עם עוזי וסגריה.
מזכרת עצובה לאזלת היד של כוחות הביטחון.
שלשה ימים.
שלשה ימים לא ראינו אותו ולא שמענו.
הילדים אמנם הבחינו בתנועה במרפסת של הגג, אבל לא ראו את דן עומד שם. הוא אולי שכב על הרצפה מוסתר על ידי המעקה הנמוך.
כשהזמין את הצימר בירר הרבה על המרפסת. על השמש, על כיווני האויר, אם יש רוחות, אם שכנים יכולים לראות.
ביום השלישי לקראת שקיעת החמה, כששיחקנו שש בש בסלון, נשמע פתאום רעם יריה.
לרגע קפאנו במקום והבטנו זה בזה בפחד ואז נשכבנו על הארץ. אשתי באומץ של אם מגוננת, רצה מחלון לחלון והשקיפה סביב ואחר כך הביטה בתקרה.
"כן, זה היה נשמע מלמעלה" אמרו הילדים.
עליתי במדרגות ודפקתי על דלת הצימר
"דן?"
נשמעו רחשים מבפנים ואחרי מספר רגעים אמר דן "רק רגע".
"הכל בסדר?" שאלתי ודפקתי שוב.
הוא לא ענה.
עוד רחשים נשמעו ולבסוף נפתחה הדלת.
דן עמד כשהתיק על גבו ובידו הנרתיק השחור והארוך.
"אני הולך" אמר. עיניו היו אדומות.
"השארתי לך אלפיים ארבע מאות על השלחן".
במהירות ירד במדרגות וצעד אל האוטו השכור, הכניס אל תא המטען את התיק ואת כלי הנגינה הארוך, או שהיה זה משהו אחר.
הניף יד רפה לשלום, נכנס לרכב ונסע.
שעה ארוכה המשכנו להביט על הכביש המתפתל, גם לאחר שהמכונית נעלמה מהעין.
באויר עמדה תחושת מועקה ורווחה גם יחד. הערב כבר ירד, ההרים השחירו והשמים נצבעו בארגמן סגול.
הרחק מן העמק עלה קול סירנה.
הצימר נשאר בדיוק כפי שהיה. אף רהיט לא הוזז, הסדינים היו מתוחים, המגבות יבשות, שום סימן שמישהו גר פה.
למחרת כתבו העיתונים כי ראחים נהוונד - המחבל מהפיגוע בשדמות ראובן - נהרג מירי צלף לא ידוע, ביציאתו מחנות ירקות בה הסתתר.
"אבא" קרא בני מן המרפסת בשעה שהכנו את הצימר לקראת האורחים הבאים
"תראה מה מצאתי".
הוא הושיט לי תרמיל נחושת ארוך ומבריק של כדור צלפים, עליו היה כתוב בלורד שחור
"עבור נילי".