בס"ד
אף אחד לא ידע למה בכל בוקר מספר האנשים קטן יותר מאתמול, כיצד הם נקטפים בחשאי מבתיהם בכל לילה.
רק אחד ידע, שקט וסמיך כערפל, קטלני כמו מלאך המוות, אורב בצללים.
אף אחד לא ידע לאן הוא חטף אותם או למה, לא הייתה להם שום דרך להתגונן.
מאז לביא ישן בימים, הפקיד את עצמו לשמור עליה כל לילה.
הם היו שניהם יחידים בעולם והיא הייתה היחידה בעולמו. מאז הכול קרה לא ראה אותם איש מאנשי הקריה לבד, תמיד הם היו יחד, מגינים זה על זו מכל מה שלא יבוא.
הוא עמד מתחת לחלון בזרועות שלובות כששרירי זרועותיו בולטים מתחת לחולצתו, בולש במבטו אחרי כל צללית חשודה.
הדלת נפתחה בדממה, הוא עמד שם, שחור כמו שאול.
"גם זמנך הגיע", קולו הדהד באוזניו של לביא רגע לפני שהכול סביבם הפך שחור.
שלושה ימים לאחר מכן הוא פקח עיניים, אלינור ישבה בגבה אליו וחיבקה את ברכיה, מכונסת אל עצמה. המרחבים ירוקי העד של הקריה הפכו סביבם לבליל של אשליות ערפיליות, חזיונות צבעוניים רקדו סביבם באש קרה, יפיפייה ומרתיעה בו זמנית.
הרבה משפטים הוא רצה לומר לה באותו הרגע, אבל לא יכול היה להוציא מפיו אפילו הגה אחד.
הוא נכשל בדבר הכי בסיסי שיכול היה לעשות עבורה, לשמור עליה מוגנת.
איך יוכל לומר לה שהכול יהיה בסדר ? היא שמעה את המשפט הזה כל כך הרבה פעמים רק כדי לגלות כמה הוא לא נכון.
הוא עצם את עיניו, משעין את סנטרו על חזהו בייאוש. פתאום הוא הרגיש יד קטנה שמחפשת את ידו, רוצה לתת לו כוח הוא השיב לה לחיצה משלו.
"קומו" הם שמעו קול מהדהד בחלל, עמוק וצלול. לא נותרה להם ברירה. באחת הם נעמדו.
ארבעה נציבים ליוו אותם אל אולמו הפרטי של החוטף, כך כינו אותו כולם, איש לא ידע את שמו או כל דבר אחר אודותיו.
הוא ישב מולם על כיסא שגובהו מגיע לצווארו של לביא, ברדס שחור כיסה את כולו וגלש אל רצפת החדר.
הוא אחז במוט מתכת ארוך שבקודקודו כדור זכוכית מלא בערפל לבן – חייהם של כל אלו שנכשלו.
"יש דרך אחת לצאת מכאן" הוא אמר.
"אחד מכם יצטרך לקחת משימה על עצמו, אם יכשל, אקבל במתנה את חיי השני. אם יצליח, תהיו הראשונים לצאת מכאן בחיים" קצר, תכליתי, קפוא כמו הקור עצמו.
לביא אחז את ידה של אלינור המבועתת, מנסה להשיב לה שדרים של ביטחון באמצעות מחשבותיו.
"אני אעשה זאת" אמר ללא שמץ של היסוס, החוטף לא ציין שיקבל במתנה גם את חיי זה שיבצע את המשימה, ככל הנראה לא יישאר ממנו דבר אם יכשל.
הוא לעולם לא ייתן לה לסכן את עצמה, גם אם יכשל וחייה יינטלו ממנה, יהיה לה סיכוי, יום אחד עוד מישהו יביס אותו והיא תקבל את חייה חזרה. אך אם הוא יכשל, לא יישאר ממנו דבר להציל.
"בחירתך בידך" נשמע הקול העמוק והצלול שנית. ידו הגרומה ליטפה את כדור הזכוכית, כאילו מכינה אותו לקראת שללה החדש.
מידו השמאלית פרצו זרדי בזלת שנאזקו אל זרועה הימנית של אלינור, מושכות אותה אליו.
החוטף ירד מכיסאו ועמד פנים אל פנים מול לביא.
"הסתובב" הוא פקד אליו.
לביא פנה אל הקיר הנגדי כשגבו אל השניים, המרחב בו המתינו עד לפני זמן לא רב נגלה לעיניו.
"המרחב שאתה רואה מולך הוא המשימה שלך, כל שעליך לעשות הוא לחצות אותו בבטחה אל הצד השני. לא תוכל לראות דבר. רק בעזרת כפות רגליך תוכל לפלס לך דרך. כל דבר יכול לחכות לך שם, אתה צריך רק ללכת.
בין אם זה חוט דק כשערה שמתוח מעל האוקיינוס – לך על זה, גם אם זה שדה של גחלת בוערת – לך על זה. אין לך ברירה, ברגע בו תפסיק ללכת, נכשלת".
לביא הסתובב חזרה אל החוטף.
"אני מוכן" אמר, מחכה רק לצלוח את המסע שלפניו.
חיוך ניצחון הבליח מתחת לברדס השחור, כמו אחד שיודע את אשר לפניו.
כל שיכול היה לביא לראות זה את ידו הגרומה מלטפת את תלתליה של אלינור ברכות שטנית לפני שזרדי הבזלת נכרכו בצליפה סביב עיניו.
יד קרה עמדה בין שכמותיו, דוחפת אותו קדימה.
לביא הרגיש את כפות רגליו עומדות על הסף.
קול עמוק וצלול לחש ליד אוזנו "לך על זה" לפני שדחף אותו אל הבלתי נודע.
הוא טעה, אומנם הם היו בידיו ולא הייתה להם שום ברירה לציית לו, אבל לא כפות הרגליים היו אלו שהנחו את לביא במרחב, אלא תמונה אחת בראשו, ברורה וחדה כתער, טהורה ויפה כלבנה, אלינור.
בתחילה הרגיש תחת כפות רגליו את מגעו החלקלק של עורו של לווייתן כחול, עצום בגודלו. רגליו חשו בדופק של הלב האדיר שפעם תחתיו. והוא הלך.
אחר כך הפך הלווייתן למטבעות קטנים, תלויים באוויר עליהם היה צריך לצעוד מבלי ליפול. הוא הלך.
בהמשך כבר הפסיק לנחש על מה הוא דורך, הוא רק התרכז בתמונה אחת יקרה לו מכל.
החוטף הבעיר אש תחת רגליו והוא המשיך ללכת, לא נותן לדבר לעצור אותו.
אגלי זיעה קרה בצבצו תחת הברדס השחור ולפני שהספיק ליצור בולען תחת רגליו של לביא הוא כבר עמד מולו, מוכן לכל דבר שיעמיד בפניו אך החוטף כבר לא יכול היה לעשות דבר. הם יצאו מרשותו.
באבחה של שבריר שנייה נמסו זרדי הבזלת ממפרק ידה של אלינור ומעיניו של לביא. השחור סביבם הפך לירוק שוב.
הוא עשה את זה, הם חזרו הבייתה.
ארבע שנים לאחר מכן.
"אלינור" פנה לביא אל אחותו בת השלוש-עשרה שעיינה בספר.
"הא ?" היא השיבה, עדיין לא טורחת להרים את עיניה מהספר.
"סיהול פנה אלי היום, הוא רוצה שאעמוד בראש הקבוצה להבסתו של החוטף".
אלינור סגרה את הספר והזדקפה, מרימה אל לביא את עיניה הזכות כים.
"ומה ענית לו?"
לביא השפיל את עיניו.
"אמרתי לו שאחשוב על זה. את האמת, איני יודע. אני יודע שתולים בי תקוות רבות אבל יש הבדל גדול בין לעמוד במשימה אחת באופן חד פעמי לבין להוביל עליו מתקפה, מה הסיכוי בכלל?".
שניהם שתקו.
"מה את חושבת ? הסיכוי שווה את הסיכון ?"
היא ענתה לו משפט אחד כשחיוך מסתמן על קצות שפתיה
"לך על זה".
הנושאים החמים
הנושאים החמים
