כבר תקופה ארוכה שאני רוצה להעלות על הכתב את הנושא הזה. לנסות לתאר איך נראית כזו ישיבה מבפנים.
אשמח לשמוע ביקורות.
פרק א'
"בוקר טוב חברים, השעה 9:15, חברההה' ש-חריס'. נוו, דוד בא נראה אותך. 2-3 ש-גר"
"אההה מי זה? מי חופר לי פה באמצע הלילה??? אההה הרב טוביה, תן לישון הרב, לא ישנתי כל הלילה"
"עוד פעם נסחפתם? מה הפעם?"
"לא, הרב. הפעם זה היה בקטע טוב. ישבנו עם הגיטרה ככה איזה שעתיים היה כיף של החיים שרנו את כל השירים של. דיייי מה אתה בועט בי".
"תגיד דודו אתה נורמלי, מה אתה מספר לרב את כל זה, אתה יודע שזה שירים שהרב לא אוהב..."
"וואלה צודק. אתה שומע הרב טוביה, שכח המ שאמרתי ך'. לא היה. א'קיצער ואחרי זה היינו רעבים אז היינו חייבים לקפוץ לעיר לקנות איזה באגט דלוח. עמדנו בתחנה חותר משעה וחצי, תאמין לי הרב, לא נעים לי לפתוח פה לידך את הפה אבל ברכות לא נתתי להם..."
"אייי דוד, את האמת שאין עליך. אתה תמיד מפתיע עם המקוריות שלך... אבל יאללה עוד שלוש דקות 'ישתבח' ואני חייב לראות אותך שם"
ככה נראים פחות או יותר הבקרים של הרב טוביה פינטושטיין בישיבה לנוער מתמודד שהוא מכהן בה כרב.
טוביה כל החיים התחבר אליהם, ללב שלהם, לאמת הטהורה בפנים, לעדינות שנמצאת עמוק עמוק מאחרוי מסך החיספוס העבה שנוצר על ידי שנים של נחיתות ואכזבות.
טוביה תמיד אמר לעצמו שברגע שהוא יגיע לגיל המתאים הוא ילך להיות איש צוות בכזו ישיבה וישתדל להנעים להם את החיים ואולי אפילו לזכות להעלות אותם קצת קצת לדרך המלך.
זה הגיע בסוף, אחרי כמה שנים טובות בכולל, ואחרי שתפס קשר עם כמה בחורים בבית כנסת וגילו בו איש שיחה, הגיעה ההצעה.
שעת ערב מאוחרת והרב לוי פרידסקי מתקשר אליו ומציע לו להיות אברך בישיבה החדשה שזה עתה נפתחה בשכונתו. "לא ישיבה רגילה" כך הוא אומר. וטוביה מבין שזה בלשון המעטה...
מהר מאד הוא מוצא את עצמו כאיש צוות בישיבה ה"לא רגילה"... וכאן העבודה מתחילה.
אשמח לשמוע ביקורות.
פרק א'
"בוקר טוב חברים, השעה 9:15, חברההה' ש-חריס'. נוו, דוד בא נראה אותך. 2-3 ש-גר"
"אההה מי זה? מי חופר לי פה באמצע הלילה??? אההה הרב טוביה, תן לישון הרב, לא ישנתי כל הלילה"
"עוד פעם נסחפתם? מה הפעם?"
"לא, הרב. הפעם זה היה בקטע טוב. ישבנו עם הגיטרה ככה איזה שעתיים היה כיף של החיים שרנו את כל השירים של. דיייי מה אתה בועט בי".
"תגיד דודו אתה נורמלי, מה אתה מספר לרב את כל זה, אתה יודע שזה שירים שהרב לא אוהב..."
"וואלה צודק. אתה שומע הרב טוביה, שכח המ שאמרתי ך'. לא היה. א'קיצער ואחרי זה היינו רעבים אז היינו חייבים לקפוץ לעיר לקנות איזה באגט דלוח. עמדנו בתחנה חותר משעה וחצי, תאמין לי הרב, לא נעים לי לפתוח פה לידך את הפה אבל ברכות לא נתתי להם..."
"אייי דוד, את האמת שאין עליך. אתה תמיד מפתיע עם המקוריות שלך... אבל יאללה עוד שלוש דקות 'ישתבח' ואני חייב לראות אותך שם"
ככה נראים פחות או יותר הבקרים של הרב טוביה פינטושטיין בישיבה לנוער מתמודד שהוא מכהן בה כרב.
טוביה כל החיים התחבר אליהם, ללב שלהם, לאמת הטהורה בפנים, לעדינות שנמצאת עמוק עמוק מאחרוי מסך החיספוס העבה שנוצר על ידי שנים של נחיתות ואכזבות.
טוביה תמיד אמר לעצמו שברגע שהוא יגיע לגיל המתאים הוא ילך להיות איש צוות בכזו ישיבה וישתדל להנעים להם את החיים ואולי אפילו לזכות להעלות אותם קצת קצת לדרך המלך.
זה הגיע בסוף, אחרי כמה שנים טובות בכולל, ואחרי שתפס קשר עם כמה בחורים בבית כנסת וגילו בו איש שיחה, הגיעה ההצעה.
שעת ערב מאוחרת והרב לוי פרידסקי מתקשר אליו ומציע לו להיות אברך בישיבה החדשה שזה עתה נפתחה בשכונתו. "לא ישיבה רגילה" כך הוא אומר. וטוביה מבין שזה בלשון המעטה...
מהר מאד הוא מוצא את עצמו כאיש צוות בישיבה ה"לא רגילה"... וכאן העבודה מתחילה.