אתגר אתגר דו שבועי: תכתבו על זה, אחת ולתמיד.

אחת כזאתי;)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אנחנו קמים בבוקר שוב לאותו מתכונת של סדר יום.
הדברים הידועים והמוכרים כמו קורים לנו שוב.
אנחנו זורמים איתם, מתנהלים לפיהם, לא נותנים בהם הרבה מחשבה או התעמקות.

וככה בדיוק קמים ביום שלמחרת.

האתגר הזה בא להפגיש אותנו, אחת ולתמיד, עם אותם הדברים הרגילים שסובבים אותנו בשיגרת החיים.
כאן, יש לכם את האפשרות להסתכל סביבכם ולקחת דבר אחד שהייתם רוצים לכתוב עליו, להפריח בו בחיים, ואפילו להתאמת מולו.

עופו עם הרעיונות שלכם, קחו את הדבר הכי שגרתי, ותהפכו אותנו למעורר עניין, מלא חיים. תנו לנו להתסתכל על דברים רגילים ופשוטים לנו, מזוית ראיה שונה ומיוחדת.

התאגר ינעל ביום ראשון ט׳׳ו תמוז אי׳׳ה.

שיפוט ינתן לפי כתיבה קולחת וזורמת,
מעניינת ומסקרנת,
מקוריות ויצרתיות.
תזכרו שביידים שלכם יש את האופציה למצוא היופי והעניין שבשגרה. בהצלחה.

לנספח
 
נערך לאחרונה ב:

הטעם המושלם

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
קטע מתוך ספר שכתבתי ול זכה לאישור פרסום, הקטע הזה לא צונזר, אבל כל הספר נגנז, אז את זה אני יכולה להעלות
מצאתי את עצמי עם חבורת ילדים קטנים, יצירתיים ובלתי צפויים
בעליל.
בתחילה היו הילדים של חנה גליקשטיין מלאי שאלות, ולי לא היה מושג מה לענות.
"איפה אמא?"
"לאן הלך אבא?"
"למה שימי עוד לא חזר?"

חבל שלא שאלתי את רבקה מה קרה. הייתי מסבירה לה שאני צריכה
לדעת מה לומר לילדים. כך הייתי חוסכת לעצמי הרבה כאב ראש,
והילדים היו יותר רגועים כשהיו מבינים מה קורה, טאקט הוא דבר
טוב אבל לפעמים צריך לדעת מתי להשתמש בו ומתי לא.
"שימי לא מרגיש טוב, ואמא לקחה אותו לרופא" ניסיתי להסביר להם
בפשטות. "אבא עוד מעט יבוא לקחת אתכם. עכשיו בואו נגיד כולם
ביחד פרק תהילים, ונתפלל ששימי ירגיש טוב".

סביר להניח שכל מה שאמרתי נכון. אם שימי בבית החולים, מן
הסתם הוא לא מרגיש טוב ונבדק אצל רופא... ובעלה של חנה בוודאי
ימהר לחזור מהצפון ולקחת את הילדים.

אחרי שאמרו פרק תהילים נפנו הילדים לשחק, ובעיקר לבלגן את
הבית. "נו, מתי אבא יבוא?" שאלה דסי כל כמה דקות. שירי ביטאה
את חוסר הסבלנות שלה בהשתוללות, כשהמח שלה מפיק רעיונות
שרק ילדים שלא נמצאים בסביבה הטבעית שלהם יכולים להגות,
והילדים שלי הצטרפו לחגיגה בשיתוף פעולה מלא.

הם הפכו את כל הארון של המצעים על הרצפה, שיחקו מחבואים
והתחבאו בפנים. כשנמאס להם מהמשחק, מהר מאד יחסית לנזק
שחוללו, הם השפריצו מים לכל הכיוונים. כשגערתי בהם הם הפסיקו,
אבל הצליחו בקלות לחשוב על רעיונות חדשים.
כשאבא שלהם הגיע סוף סוף לקחת אותם, הייתי מותשת לחלוטין.
הצצתי בשעון ונעצרתי המומה: מה?! חלפה רק שעה וחצי?
לתחושתי, הגליקשטיינים היו פה חמש שעות לפחות...
 

yael305

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד
זה לא באמת אני, למרות שיש לי כזאת חברה ואני מאד משתדלת...



1:39

נשאר לי רק לחזור על החומר פעם אחרונה ואפשר ללכת ליש...

צלצול טלפון קטע את מחשבותיי, מי מתקשר בשעה כזאת?

קמה מהספה, מודעת לכך שאחר כך יהיה לי קשה יותר לחזור ללמידה.

זאת שוב היא? היא לא רואה את השעה? ואם הייתי ישנה עכשיו? בעצם זה לא הגיוני, היא הרי התקשרה גם לפני עשר דקות, ולפני עשרים דקות, ולפני...

עונה לטלפון, ממש כאילו היא החברה הטובה שלי: "מה נשמע? איך הלימוד? גמרת? איפה אמרת שנתקעת? לולאת for? אה, זה ממש בהתחלה..." חוזרת לחומר שלא למדתי אפילו פעם אחת, הוא מידי קל "מה את אומרת? בלולאה מקוננת? לא, אי אפשר לכתוב בשתיהן i תכתבי בשנייה j. מה? זה מידי דומה לנקודה ופסיק? אז תכתבי k."

1:57

מנתקת באנחת רווחה, בסוף זה נגמר.. אבל מתי היא גמור ללמוד אם היא רק שם?

2:03

גומרת את התרגיל האחרון ועולה להתקלח.

רגע, מי מתקשר? מהר! שאף אחד לא יתעורר מהצלצול. שוב היא "כן?" אני כבר נשמעת עייפה, אבל היא לא שמה לב. "מה את אומרת? כן, אפשר. יופי... להתראות." הפעם זה נגמר מהר

2:30

נכנסת למיטה, עונה לטלפון תוך כדי כיבוי מנורת הלילה. "מה קורה? במחלקות את צריכה הגדיר את העצם..."

2:43

"טוב.. אז נדבר, אני עולה לישון עכשיו. מה 'מה כזה מוקדם?'" אני מחכה אותה "כבר רבע לשלוש בלילה!"

2:52

"לילה טוב"

5:53

צלצול הטלפון מעיר אותי. אני עונה לה "מה קורה? אני נשמעת ישנה? ברור, הרגע קמתי, ישנתי הרבה? המבחן בשמונה בבוקר, לא הגיוני שאני אקום רבע לשבע? למה לקום עכשיו?" מאזינה רגע לתשובה שלה, "הספקת בלילה עד תרגיל 12? יפה. טוב, אני אתקשר אליך כשאני אתעורר באמת."

8:00

"יעל! בוקר טוב! בסוף קמת.. תקשיבי, ראיתי שאת באמת אלופה בתכנות, את פשוט גאון!" בחומר שלמדנו לפני חצי שנה אני באמת טובה.. "ואת החברה הכי טובה שלי, אז חשבתי שאולי את טובה גם במתמטיקה?" אוי לא!

"בכיף! את רוצה שנישאר אחרי הלימודים?" ואני אלמד אותך את החומר של 4 יחידות, אפילו שיש לי מלא חומר.. "אוקי, אז היום אחרי המבחן, קבענו?"
אם צריך לקצר קצת את השיחות עם תכנות - תעדכנו בנספח...
 
נערך לאחרונה ב:

Zohar Kali

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
יום יום אני פוקח את עיניי.
יום יום אני קם בארבע לפנות בוקר, יוצא לחלוב את הפרות. בחום, בקור, בבוץ ובלכלוך. גם כשאיני מרגיש טוב, חייב אני לקום, להתרומם, לצאת מן המקום הנח ולהתעלות.

עשרות שנים חוזר אני על שגרה זו. הרפת שעל יד ביתי היא מקור פרנסתי. היא המנוע שלי, ההתקדמות שלי, המראה שלי. נכון, הקושי קיים, לפעמים אף מתעצם. אך הטוב בולט כל כך, מעצים כל כך ומתגמל כל כך עד שלפעמים לוקחים אותו כמובן מאליו.

היום כהרגלי, קצתי משנתי החפוזה בארבע לפנות בוקר. מהרתי ללבוש את בגדי העבודה שלי. המכנסיים מלאות הכתמים, חולצת צמר העיזים שראתה זמנים טובים יותר, כובע הצמר האיכותי המכסה את אוזניי ומגן על קרקפתי מפני הקור בשעה חשוכה שכזו. התפללתי במניין הפועלים, ממהר לשים פעמיי אל הרפת הנמצאת על יד ביתי.

הפרות מחכות שיחלבו אותן. אם לא נחלוב אותן, ירגישו הן צער כה גדול, ואסור להתעלם מן הציווי של "צער בעלי חיים". לאחר שסיימתי את החליבה, התיישבתי במשרדי. עברתי על תפוקת החלב של הפרות, נפגשתי כהרגלי עם רפתנים אחרים והתעדכנתי בעדכוני מועצת החלב. בשעה עשר לערך, חזרתי לביתי, לסעוד את ארוחת הבוקר יחד עם אשתי.

לחם, ביצה, סלט וכוס חלב חם הונחו על השולחן. ארוחת הבוקר הרגילה של שנינו. לא סתם חלב, אלא החלב שאני אישית חלבתי. את עבודת כפיי אני מרתיח, ושופך אל הכוס הגדולה.

בעודי שותה את כוס החלב החם, התעוררה בי ההבנה. כמה שמח אני בשגרת חיי. כמה טובה לי העבודה הקשה הזו. אך יותר מכל, כמה הנשמה שלי נבניתה ונבנית.
 

כותב השורות

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
9:15
הספסל קר. כאילו יצא מחדר קירור
הסטנדר גם הוא קפוא למחצה
דווקא הגמרא שהוצאתי מהארון בחוץ הייתה בטמפרטורה ההגיונית שהייתה אמורה להיות בחדר...
אני נכנס מזיע מכף רגל ועד ראש, רותח מחום של שמש שקפחה עלי בלי רחמים מזוויות שונות במשך עשרים דקות, מרגיש איך החום בחלל הבית מדרש עולה בטמפרטורה וחצי בגללי, ואני לא היחיד שנכנס...
את פניי, מקדם משב רוח קר בהגזמה, מנסה לרענן את הפנים הרטובות מזיעה, אבל מה לעשות וחוקי הטבע לא הטביעו בקור את היכולת לייבש נטפי זיעה, במקסימום הוא מסוגל להקפיא אותם, ואני לא ממש מעוניין בכך.

המצב בשלב הזה מתאר חוסר אונים מוחלט -
לא נעים לשבת, לא עוזר לעמוד, לא נעים להישען עם הגב על הספסל, ולא ממש אפשר לייבש שיער עם טישו
ועם מגבת, זה גם לא לעניין...

אני מסתכל סביבי ומנסה להבין איך צרת רבים - חצי נחמה, ולמה זה שהחברותא שלי סובל כמוני, אמור לנחם אותי?
אבל בסוף באנו ללמוד, לא באנו להתלונן...

התחלתי לדפדף, נזהר לא לטפטף על הגמרא, ובין לבין מצאתי את עצמי מזמזם בדבקות שיר ישן -
'תחת השמש... אין יתרון... אין יתרון...'
'אבל למעלה, למעלה מן השמש יש יתרון...'
לניגון יש כח, הרבה כח! שש דקות וצללנו לעמוקים...
שעתיים עברו, הספקתי לשכוח מהחום האיום שבחוץ, אותו החליף קור אימים מהמזגנים המפלצתיים שבפנים
הגוף דורש את שלו...
יצאנו להפשיר בחוץ עם כוס קפה... תחת השמש הקופחת...
ואני הרגשתי צורך להיזכר שוב בשיר הישן ולזמזם - 'תחת השמש אין יתרון... אין יתרון...'
'אבל למעלה, למעלה מן השמש, יש יתרון...'

יאלה! חזרנו לבית מדרש...
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד


מה זו הרוח הזו? נו, באמת, לא מתאים לי עכשיו. יום חמישי, חוזר הביתה, אחרי שבוע בישיבה.

כשהחלטתי ללמוד בירושלים, שכחתי שאני גר בערד. ועוד יותר מכך שכחתי שהתדירות של קו 555 המקשר בין שתי הערים הנ"ל היא לא כמו התדירות של קו 402 לבני ברק.

רגליי רצות, הכובע בפי, אל תשאלו למה. יד אחת על הכיפה ויד אחת מחזיקה את הטלפון, מחייגת ל'קל-קו'.

רגע מה המספר שלהם? ולמה הוא כזה ארוך ולא קליט? ולמה אני לא שומר אותו אחת ולתמיד?

נזכר שהתקשרתי אליהם אתמול. מחפש בשיחות אחרונות, מוצא, מחייג. לוחץ אחד, חיפוש לפי תחנה.

"נא הקישו מספר תחנה ולאחריו סולמית" הקל- קו דורש את שלו. "מספר התחנה מופיע בחלקו העליון של השלט המוצב על גבי התחנה" ממשיך לנאום.

מאיפה לי מה מספר התחנה? ממשיך לרוץ, הכיפה עפה לי. הרוח הזו!

יופי, באמת, תזמון מדהים. אני רץ אחריה, היא מחליטה לחצות כביש לבד. אני לא פזיז וקל דעת כמוה, מביט לכל הכיוונים בחשש, זה מת"צ, אוטובוסים נוסעים משני הכיוונים. מה אני עושה?

מסתכל שמאלה וימינה, קולט את קו 555. איזה לחץ! אם אפספס אותו עכשיו אני אצטרך לחכות לקו הבא שעה וחצי. לא, לא לא, זה לא קורה לי!

מביט שוב לשמאל ואז לימין, אולי את הכיפה הייתי צריך לתפוס בפה ואת הכובע ביד?

טוב, זה לא חשוב עכשיו. אני לא מתכוון לחצות את המת"צ ככה, זה חסר אחריות.

בהחלטה של רגע מניח את הכובע על הראש. מחזיק חזק. ורץ לכיוון האוטובוס שכבר עצר בתחנה. השם. בבקשה שאני אספיק, בבקשה, בבקשה. אני ממלמל 'שיר למעלות'. ממשיך לרוץ.

מגיע לתחנה, הנשימות שלי שורקניות, כאילו מישהו תקע לי צפצפה בסרעפת. לא נורא העיקר שהאוטובוס עדיין פה.

אנשים עדיין עולים לאוטובוס, מעבירים את כרטיס הרב קו באיטיות. עד שמגיע תורי אני מעיף מבט ל'חלקו העליון של השלט המוצב על גבי התחנה'. אז זה מספר התחנה! אני ממהר לרשום אותו, לפעם הבאה. עולה לאוטובוס, מתנשם, מתנשף, ממלמל 'מזמור לתודה'. הנהג מתחיל לנסוע, ולפתע עוצר. רמזור אדום.

אני בינתיים מתמקם ליד החלון. קולט פתאום את שלמה שלומד שיעור אחד מעלי, דופק בעדינות על דלת האוטובוס הסגורה. האוטובוס כבר התקדם מהתחנה עשרים מטר. אני מתאבל בליבי עליו, הנהג לא יפתח לו בחיים.

הנהג פותח לו! הוא פוסע מעדנות, משלם לאט, ומניח את חפציו בנונשלנטיות באחד מן המושבים הראשונים. איך הוא הספיק למען השם? ואיך הוא כזה רגוע?

אני עדיין מנסה להסדיר נשימה, מהרהר על אלו שתמיד ייצאו עשר דקות אחרי ותמיד יגיעו עשר דקות לפני. מן טיפוסים כאלו, שהעולם כאילו מתנהל על פי סדר יומם, לא משנה באיזה קצב הם נעים.

מוציא את הנגן, כשלפתע מישהו נוגע בכתפי. אני קופץ בבהלה, הכובע שלי נופל. אני ממהר להחזירו לראשי. "שלום שלמה" אני מחייך, נרגע. "מתי יצאת מהישיבה?"

"לפני שבע דקות בערך" הוא משיב. "אולי פחות". לשם ההשוואה, אני יצאתי לפני רבע שעה.

"תקשיב רגע" הוא אומר, "ראיתי אותך קודם כשרצת. לא שמת לב, נפלה לך הכיפה" הוא מעדכן.

"כן אנ-" אני רוצה להגיד לו שבהחלט שמתי לב אך הוא קוטע אותי.

"יופי אז קח, מצאתי אותה כשעליתי לאוטובוס" הוא נותן לי את הכיפה. העיניים שלי נפערות בתדהמה.

אני מניח את הכיפה על ראשי, ממקם את הכובע על המושב לצידי.

"אין לי כוח" שלמה נאנח, מפטיר אגב חזרה למקומו. "הנסיעה השגרתית הזו הביתה! אין שום דבר מעניין...".



.........................
 
נערך לאחרונה ב:

חנש

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
ב"ה

בוקר.

קמתי.

עד עכשיו לא חידשתי דבר, הבקרים שלי רגילים, בנאלים, בשפת העם.

אבל לא אתן, לא אסכים לכך שרוח הבנאליות תשבור אותי, לא יקום ולא יהיה.

אדם דרמטי שכמוני, שוחרת חופש, ומחפשת התחדשות ועניין.

הבוקר הזה הולך להיות מרתק.

החלטתי להוסיף את רוחי האיתנה נפשי הפיוטית והכי חשוב את המבט הלא שיגרתי שלי, על האירועים הכי שיגרתים שיכולים להימצא תחת הגלובוס.

מכאן ואילך הנפש הפיוטית שלי, ארגה לכם אגדת בוקר אופטימית במיוחד, סוערת ורבת אנפין.

זה מתחיל בקפה!

אל יקל הקפה בעינכם, הלא הקפה הינו לוז העניין, הארי שבחבורה, לצורך השוואה, אף על פי שהיא איננה כל כך רלוונטית, סליחה שסטיתי מהנושא, המתינו ותענו בהתאם, רגע, רגע המחשבות שלי טיפה נסחפו בים, אהה כן החלטתי שהיום אלך לשבת לי על החוף ולשום כמה נשימות עמוקות של אוויר ים צלול כמלח, וריח ים עתיק יומין ונשגב.

או, קיי, הבה ונהיה קונקרטיים, נפשי מבקשת לחזור לנושא החם – הקפה.

ולא תהיה עבודת הכנת הקפה קלה בעינכם.

ראשית יש לחמם את המיחם החשמלי, זאת אומרת את המים הטמונים בו, אותם העליתי בחכתי הישר מן הברז, אנסה לקצר, אל לכם לסבול מרוח הפירוט הניכר שמעלה בי אסוסיאציות של שואבי המים מהעיירה בסגנון רטרו, עם מקל ושני דליים כבדים למדי, מים קפואים, באר מים, מה עוד צריך כדי להתחיל את הבוקר.

אהה, מקציף חלב.

החלף מוקצף על מספר שלוש, משמע, ללא מידי הרבה קצף, כי הרי לשם מה לך הקצף? זקנינו לא הכירו את הקצף כלל וכלל.

ועכשיו למדידת הקפה, כפית גדושה בדיוק במידה הראויה, קפה גרגירים משובח, כי הלא לשם כך התכנסנו כדי לשתות קפה בטעם קפה ולא קפה בטעם בוץ, חלילה.

קבלו נא את ווידויי, רגעים אלו של שתית הקפה בבוקר אלו רגעים נעלים, הם הסיבה והם המניע, הם המתיקות והם המרירות, הם הקצף והם החמימות, באמת שאינני יודעת איך הייתי מתחילה את הבוקר ללא המשקה היקר הזה, ללא תורת הכנתו, ללא הדיוק ברמת הגרגר, ללא הריח המשכר והארומה הבלתי ניתנת לתיאור כלל וכלל.

זה מתחיל בקפה... ושם זה נגמר.
 

אקסטזה

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
בס''ד

כאילו כל התריסים הכבדים כבר נטרקו
כאילו כל העולם הלך לישון. התאפס.

יושב על הנדנדה במרפסת מאזין לקולות הצרצרים, לצלילי הלילה.
הלו''ז של אתמול, הלו''ז של מחר. מה זה משנה לי הרגע
רוצה רק להקשיב לשקט. לנשום מהרוגע הנקי הזה של הלילה. כאילו אין מחר.

אומרים שאני ציפור לילה. אבל אני בנאדם נורמטיבי, אלו הציפורים שבלב שלי שממאנות להפסיד את ההשראה הלילית הקסומה הזאת...

לא מבין איך בנאדם יכול לישון עכשיו, אצלי היום האמיתי מתחיל רק עכשיו.
האנרגיה הנפשית מתעוררת לתחייה. בא לי רק לכתוב שירים, לשמוע מוזיקה, להתעמק בסוגיות נפשיות קיומיות. אולי גם שיחות נפש אם יש עם מי, אם לא אדבר לעצמי...

זה לא שאני לא אוהב מיטה ושינה מסודרת. אבל השעות הקטנות האלה ניתנו לאנשים גדולים.
היום הרגיל הזה שמתחיל ב7:00 בבוקר כאילו ניתנה לאנשים סטנדרטים. אפורים כאלה.
אבל אני. בא לי לילה. בא לי השראה. בא לי ש-ק-ט…

אבל מה יהיה עם הבוקר?.....
 

תמר מ.

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
הישרתי מבט.

חלק מהעיניים היו מלאות אימה, פחד של ממש. הם הביטו סביבם, תרות אחר מקום להימלט אליו, לברוח מכל זה.

חלק מהעיניים היו לאות, כמעט ונעצמות. הם היו שייכים לאנשים שהשלימו עם מר גורלם, שקיבלו עליהם את הרע מכל.

והיו את העיניים האחרות, אש ניצתה בהם, מלחמה.

היו אלו העיניים שלי.

לא אוותר, לא אכנע.

כעת הידיים הצטרפו למאבק, למלחמת השחרור הפרטית שלי.

האגרופים שלי התהדקו חזק, שק תפוחי האדמה נלפת תחת זרועי, והתקדמתי בצעד נחוש לעבר הצד השני.

אני אסתדר לבד, לא צריך את העזרה שלהם.

שלט גדול עמד שם, ממוסגר במסגרת שחורה עבה. הרגשתי שהכל נעשה חשוך סביבי, הלב שלי פעם חזק.

"לקוח יקר, עקב תקלה הקופות העצמאיות סגורות היום. עמך הסליחה, צוות החנות."

לאאא, למה? לממממהה?

החלטתי לשנות אסטרטגיה.

גייסתי את כל כישורי המתמטיקה שלי.

שלושה עגלות שבכל אחד כעשרה מוצרים לעומת ארבעה ילדות עם קרטיבים פלוס אישה עם שקית מלפפונים, קרטון חלב ומבקבוק שמן, התוצאה ברורה – קופה מספר שתיים!

דהרתי לשם, מגיע שניה אחת וקריטית לפני העגלה של פלדמן.

נצח.

אני מעיף מבט בשעון שבכניסה לסופרמרקט.

הזמן הארוך ביותר בחיי.

הקופאי מתרומם, לאט, לאיפה יש לו ללכת? אה, הוא הלך לשאול משהו בקופה ראשית.

לאיפה הוא הולך עכשיו? אה, הוא רק הלך להביא שקיות.

התור בקופה שבע כבר לא יותר קצר?!

ופתאום, כאילו אני מתעורר מחלום מתוק, אני שומע קול שמעיר אותי משרעפיי, "אדוני, למה אתה לא מתקדם לקופה?"

והדרך פרוסה לפני, והמסוע כאילו רק ממתין לקבל את הקוטג' שלי והבצל והלחם והפסטה.

ואני מושיט את ידי, מרחף, חש את מגעו הקר של הדלפק.

כשפתאום גברת נמוכה ומקומטת נעמדת מלפני, מנופפת באריזת ניילון נצמד, "אכפת לך שאני אעביר רק מוצר אחד?"
 

ifatrosh

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית

בחרתי קטע שגרתי של בוקר במבט של תינוק, רק שהבוקר הזה קצת שונה. אבא, אברך אמור לקחת אותו למטפלת לפני הכולל. ברגע שהתינוק המתוק שומע את האם יוצאת מיד מתעורר בבכי...


אני פוקח עיניים ואז עוצם, האוזניים שלי שומעות את אבא ואמא מדברים, אני רגוע. אבל הדלת נפתחת ואני שומע את אמא אומרת לאבא 'להתראות, הכנתי לו את התיק רק תחליף לו ותתן לו מטרנה'. הדלת נסגרת, זהו אני מתמתח ומפהק, פוקח עין אחת ורואה את אבא מציץ בשקט אל החדר, אני מיד פוקח את השנייה ומחייך. אבא מחייך אלי חזרה, והולך.

אני המום. איך יתכן שהוא לא הוציא אותי מהמיטה? אפילו שחייכתי את החיוך הכי מתוק? אני מושך את עצמי לעמידה וזועק מרה על העוול שנעשה לי.

"למה אתה בוכה?" אבא נכנס לחדר ומביא את המטרנה, "הכנתי לך דייסה". אבא קצת מצחיק אותי שהוא קורא למטרנה דייסה, אז אני מחייך. אבל במקום להביא לי את הבקבוק הוא מניח אותו על השידה ומרים אותי. אני לא שותק ומסביר לו בדמעות שיביא לי את הבקבוק. אבא לא מבין אותי ולוקח אותי אל הכיור הקטן, נוטל לי ידיים ושוטף לי פנים. נרגעתי, אז הכל בסדר הוא יביא לי את המטרנה.

אחר כך מחליף לי, ברגע שהוא מוריד לי את הפיג'מה אני מרגיש משוחרר ומתהפך, אבא מיישר אותי ואני מתהפך לצד השני. הוא תופס אותי שלא אזוז עד שיגמור להלביש אותי. אני מנסה להסביר לו בדמעות שלא צריך להתלבש, אבל הוא לא מבין.

סוף סוף, המטרנה מתקרבת אלי. אבא מושיט לי את הבקבוק ושם אותי במיטה. אני רוצה לצעוק שוב, אבל - המטרנה...

סיימתי את המטרנה, אני נעמד וצועק חזק, "אבבבבא", אבא מגיע מהר, "אמרת אבא?" הוא מרים אותי ומנשק אותי.

וואו! לא ידעתי שלצעוק 'אבבבא' גורם לכזה כיף. יופי למדתי לקרוא לאבא.​
 

פרפרזה

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
רק הקצתי מחלום ומיד נדרשתי ללחום:

בפוך נעים וחמים, בחוץ ממטרים רועמים;

רק עוד קצת ואתחיל במרוצת;

והראש לא משהו, תפילה של תוהו;

ואולי עדיף פחות מעט מיום שכמעט;

ובין כה לא חיכו וכבר הפסדתי 'ברכו'.

למחול או ללחום? חומר או רוח?

מנסה ונופל, קם ונופל;

ושוב ושוב והשעון לא קשוב.

וכשסוף סוף הצלחתי רצתי כל עוד נשמתי,

אך החריקה ולאחריה הטריקה,

כיוונו לעברי מבטים שופטים:

הנה בעל החלומות והחזן כבר ב'בעל מלחמות'.

ואני ידעתי שלא לכל ניצחון יש תמונת ניצחון.
 
נערך לאחרונה ב:

ימים טובים יבואו

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
כל יום זה קורה. כל יום ללא יוצא דופן.
ככה זה.
אני נמצא בטיפוס על האוורסט, באמצע חילוץ דרמטי מהכנסיה, מופע דרמה (בכיכובי) עם קהל של אלפי צופים.
ושם, רגע לפני העמידה על הפסגה, רגע לפני הבריחה הדרמטית, ושנייה ממש לפני מחיאות הכפיים הסוערות,
מטרטר השעון מעורר ו..
קוטע את הדרמה באיבה.
נמאס. הגיע הזמן לשינוי!
היום זה יהיה אחרת.
תפסתי את השעון, כיביתי אותו במבט ניצחון. זהו. היום הגיבור ימשיך עד לסוף המושלם. היום, אתה לא תפריע לי בשיא הדרמה!! הלילה, החלום שלי ימשיך עד- הסוף.

בסוף היום, או נכון לומר - קרוב לסוף הלילה, אני הולך לישון. ואז, דקה לפני שאני נרדם, אני מחייך שוב. מסתכל על השעון במבט זחוח.
אתה רואה שעון? היום - היום אתה לא תפריע לי! היום אני ישן טוב, עד לסוף המושלם.
היום - נדייק -הלילה, זה יקרה.
החלום שלי במשך ימים. (ולילות) עומד להתגשם!
וכדי שזה יקרה, אני עוצם את עייני.
וחולם.
וחולם.
וחולם.
בחלומי, אני חוצה הרים, וגבעות. ימים, ויבשות.
אני גיבור, ומכריע. מציל, ומושיע.
אני קופץ, ונעלם. נחבא, ומושלם.
אני חולם,
וחולם.
וחולם.
עד ש..
נענועים ודיבורים עוצרים את חלומי, רגע לפני האוורסט.
"אבי, מאוחר! סוף זמן קרישמע!"
 
נערך לאחרונה ב:

סבתא חביבה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
6:30
"בוקר טוב, ריבוינוי של עוילום"
אני מכבה בלחיצה את השעון המעורר. איזה לילה קצר! פותחת את התריס, קצת, רק כדי לאפשר לקרני שמש נעימות ואור יום בהיר למצוא את מקומן בחדר. עוד כמה דקות אפתח עד הסוף.
הקול המתקתק של אברהם פריד ממשיך לשיר לי בראש "בוקר טוב, ריבונו של עולם"
נושמת נשימה עמוקה ומחייכת. בוקר טוב לכולם! בוקר טוב עולם!


7:46
"חזו חזו חזו. בני חביבי, חזו חזו בני חביבי, אוייויו דמשתכחין"
בכל בוקר אנחנו נפגשות בתחנה. נוסעות באותו אוטובוס בארבע השנים האחרונות, כמעט כל יום. מירי ואני נהיינו חברות רק מהנסיעות המשותפות האלה. היא עובדת בהיי טק, משרה בכירה חמש דקות מהבית באוטובוס, משהו שלא מוצאים כל יום. חלום.
בעלה מתקשר עכשיו לברר כמה נורופן לתת לקטנה, ומתי התור לרופא. הוא כבר הודיע לגרוסמן שהוא בתקן בייביסיטר היום. אולי גרוסמן יגיע לפה כשהקטנה תירדם. זה בסדר, נלמד בסלון ואסגור את המטבח והחדרים לפני שהוא יגיע. זה לא פדיחות, הוא לא מסתכל על הבלגן. שטויות.
היא מזכירה לו שיש עוגה פרוסה במקפיא. בהצלחה ויום נעים.


8:10
"המקום ירחם, ירחם עליהם, ויויציאם מצרה, ליייירווחה"
מהחלון שלידי אני רואה כמה ילדים רצים ליד המבנה הגדול של החיידר, ממהרים להכנס לפני שהשומר יסגור את השער. הצלצול הזה מזכיר לי בכל בוקר מחדש שלמרות שנדמה לי שאני בשגרה, אחים ואחיות שרויים בצרה ובשביה.
עדיין ליד החלון, אני עוצמת עיניים ואומרת פרק תהילים בכוונה וברגש.
הגלות הזו ארוכה וקשה. השם, גאולה! השתא בעגלה ובזמן קריב!


11:37
"ביטוח לאומי, הביטחון שלי, ביטוח לאומי"
11:58
"ביטוח לאומי, הביטחון שלי, ביטוח לאומי"
12:12
"ביטוח לאומי..."
מנתקת. יש גבול כמה זמן אפשר לשמוע דברי כפירה.


13:09
"וזכיני לגדל, בונים ובני בונים, חכמים ונבוינים"
כן איציק, מה שלומך מתוק? איך היה בחיידר? הבאת לרבה את הפתק? ומה הוא הביא לך? וואו! כיף! יש קציצות ואורז, חני תגיע עוד חמש דקות ותחמם לך. אני מרשה בינתיים איגלו, ותוודא אחר כך שהמקפיא סגור.

13:15
"וזכיני לגדל, בונים ובני בונים"
חני מותק מה שלומך? איך היה לך היום? כן אני מרשה גם לך ותוודאי שהמקפיא סגור.

13:42
"וזכיני לגדל, בונים ובני בונים"
לא אני לא מרשה להוציא מונופול לפני שסיימת שיעורי בית.

13:55
"וזכיני לגדל, בונים ובני בונים חכומים ונבוינים"
כן חני, מה? חילוק ריש, אההמ, קשה להסביר בעל פה. נשב על זה בבית. כן את יכולה להוציא את המונופול עכשיו.


15:21
"חלום חלמתי, ואיני יודע, ואיני יודע, מה היא"
אני קופצת בבהלה. איפה אנחנו? כמעט פספסתי את התחנה! יבורך מי שהתקשר עכשיו לגברת שהתיישבה לידי. איזה תזמון מדויק!
סליחה, אפשר לעבור? אני צריכה לרדת.


15:25
"וזכיני לגדל, בונים ובני בונים חכומים ונבוינים"
מה קרה? מה הלחץ? אני עוד שניה בבית! קצת סבלנות! ותרתיחי לי בבקשה כבר את הקומקום כי אני גמורה.
מה? מי זה? אה, שוויגער, מה שלומך? מה פתאום, מצוין שהתקשרת! אה, אתם בדרך? התגעגעתם? בטח, גם אנחנו.

אופס... חייבת להחליף רינגטון!
 
נערך לאחרונה ב:

מיהי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אני כמו כולם, חושבת שבלון צבעוני זה דבר עליז ויפה.
אוהבת בלונים כמו כולם.
אבל אני ממש לא אוהבת לנפח בלונים. ממש ממש הכי לא בעולם, לא אוהבת וגם לא מנפחת.
ולא בגלל שאני בת שנגעלת מהטעם של הבלון או משהו כזה,
בלון שמתנפח מעציב אותי, כי אני יודעת - שעוד מעט הוא יתפוצץ, וכשאני רואה קרעי לטקס צבעוניים כואב לי ממש, פיזית.
אמא שלי יודעת את זה, גם לה כואב, והיא לימדה אותי להתגבר, לבלוע, להמשיך הלאה.

אתמול קבענו להפגש, חברות, טיתיות טריות שמנסות להתגבש ולמצוא להן מקום.
אנחנו יושבות במרפסת ביתה של שירה, נהנות מהחופש ומהבריזה שמלטפת אותנו.
יעל המתולתלת מכריזה שגם ככה אנחנו הכי צוציקיות בתיכון, ושמותר לנו קצת להשתולל כמו ילדות.
אנחנו צוחקות ומסכימות איתה, וכשהיא מוציאה חבל בתרועת ניצחון, הלב שלי נמעך כאילו הניחו עליו מגהץ. בולעת את הרוק ומתרחקת.
"מה מה מה יוצאת י--די!" צווחות, צחוק וקריאות גיל נשמעות, אני מחכה דקה או שתיים, וחוזרת רק כשאני בטוחה שהן הסתדרו כבר בשורה מאחורי החבל.
"מלי, איפה היית?!" טופחות לי על הכתף, ומגישות את קצהו הנחשי של החבל, "בעיה שלך!" משתובבות, ואני מגלגלת ומתפללת שלא יגיע תורי.
מסתבר שהשנים האחרונות בהן לא קפצנו בחבל גרמו לעוד כמה 'בלונים' לכרוע תחת העומס, ותחושת הקלה שוטפת אותי כאשר המשחק נגמר במהירות.
"ש'נשיב' לך?" שואלת הנערה העדינה, שעדיין לא קלטתי את שמה.
"לא, זה בסדר, תודה." אני מסרבת בנימוס, ואנחנו עוברות לדיון סוער על הסטייל החדש של התיקים בתיכון.
"היום יום הול-דת, היום יום הול-דת, היום יום הול-דת לשו-ל-מית!" יעל מופיעה פתאום, כמו משומקום, בידיה מקל מטאטא ואליו דבוקים בלונים צבעוניים, הלטקס שלהם מתוח עד קצה גבול היכולת שלו, אוי לא.
שירה ורחלי צוהלות, ומושכות את שולמית הסמוקה אל מרכז המעגל, מושיטות לה שיפוד ארוך כשם שמגישים שרביט מלוכה.
"ברכי אותנו, הו שולמית הגדולה," אומרת שירה במלודרמטיות. "ועל כל איחול, פוצצי בלון."
נשימתי מתקצרת, לא! רק זה לא!
"אהמ, חברות... אולי..." קול חלוש יוצא מגרוני, קול חלוש שנקטע על ידי שיעול חריף, והריאות שלי שמתחילות לשרוף.
רחלי טופחת על גבי, "מה קרה, בלעת זבוב?" היא צוחקת.
אני נדה בראשי, ונושמת לאט, בזהירות. שלא ישמעו, אנא השם, את הנשימות שלי, השורקניות.
"שתצחקו ככה כל החיים!" בלון ראשון מתפוצץ. בום!
נשימתי נעתקת. הגרון שלי מגרד, מבתוכו, ואני משתעלת שוב.
מסתכלת סביבי בפחד הולך וגובר, איפה שמתי את התיק שלי?!
"שתמצאו בגדים בסייל בזארה!" בום!
נעמדת ומסתחררת, הנשימות שלי כבדות, ורק בקושי אני מצליחה ללגום מעט אוויר.
הריאות שלי בוערות, שואפת במאמץ, והאוויר עובר לאט... לאט... ומעט... כל כך מעט!! כאילו פקק של עט-שפיצים נתקע לי בקנה הנשימה. וקשה לי לנשום, נורא.
תחושת מחנק הולכת ומשתלטת עלי.
והחברות שלי, מדברות, צועקות. לא שמות לב בכלל.
גם אני לא שומעת אותם, כאילו נפלתי לאקווריום, וסגרו עלי את המכסה, והחמצן נגמר לי, והמים בולעים אותי כמעט.
הו, הנה התיק שלי!
זהו, מלי, עוד שניה ויהיה יותר טוב, אני מרגיעה את עצמי.
מנסה,
אבל...
המשאף.
לא, זה לא יכול להיות.
איפה הוא?! שכחתי אותו?!
זה לא... זה לא קורה לי!
אני בלי משאף?!
אני משתעלת ומשתעלת, והחרדה משתקת אותי.
מתקפלת על הרצפה והראש כואב לי נורא,
יונקת אוויר במאמץ.
נאבקת,
לא מצליחה לדבר,
לקרוא לעזרה.
הצילו, השם.

***

לעולם לא אשכח יותר משאף, אני כמעט נודרת כשאני משתחררת מבית החולים.
מסתכלת על האנשים שסביבי,
צועדים ברחוב כאילו כלום.
צוחקים, צועקים, מדברים, רצים, מתאמצים, מתנשמים, מתנשפים.
זוג הבלונים שמתחת לצלעות שלהם מתנפח, מתכווץ, מתנפח, מתכווץ. בכזאת קלות. בדיוק איך וכמה שהם צריכים.
הם לא חושבים, אף אחד מאיתנו לא חושב, כשהוא רוצה לנשום,
וגם אף אחד מאיתנו לא מקדיש יותר מדי מחשבה לכלי הכל כך בסיסי והכרחי שקיים לו בגוף.
טוב,
אז עכשיו הקדשתי מחשבה.
ואתם?

על כל נשימה ונשימה תהלל ק-ה, הללוק-ה.
 

ברכת הגשם

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
6.45
מתעוררת, פוקחת עיניים משינה טרוטה של 4 שעות.
מודה אני..איזה יום מחכה לי היום?
קמה. נוטלת ידיים, שופתת מים בקומקום החשמלי כבאוטומט.
6.50
הקטנה מייבבת בלול. מטרנה.
6.55
שוב מדליקה את הקומקום החשמלי. מחכה לקפה.
6.57
בן השלוש מתעורר גם הוא. שוקו, גם לבת הארבע שמצטרפת.
7.00
מאוחר. בגדים לכולם, סנדויצים, תיק למטפלת, נישנושים לדרך,
וקדימה לדרך.
8.03
אני בעבודה, איחור נסבל של שלוש דקות.
מדליקה את המחשב, בוקר טוב לכולן.
8.10
ניגשת למטבחון. עוד לא שתיתי קפה הבוקר.
לוקחת כוס קרטון, שמה נס קפה מוקה שלושת רבעי הכפית, מגישה את היד לקופסא של הסטיביה
8.13
"הבוסית קוראת לך"- כך חנה חברתי לצוות.
עוזבת את הכוס באמצע, הלב דופק. מה הפעם?
הלקוח התלונן וצריך לתקן את העבודה של אתמול.
9.23
סיימתי לתקן.
ניגשת שוב למטבחון, מוציאה כוס חדשה במקום זאת שהיתה.
שלושת רבעי קפה מוקה, אחד סטיויה,
לוחצת על כפתור המים החמים של הריבר..
9.25
אזעקה.
רצה עם כולן למרחב המוגן.
תהילים. "כן, הכל בסדר" אני מרגיעה את המשפחה הרחוקה והדואגת.
10 דקות עברו
חוזרות לעמדות שלנו.
10.35
הגרון ניחר לגמרי, הראש לא עובד.
מטבחון, קפה ודי!
קפה, סטיויה, מים רותחים, פותחת את המקרר- החלב נגמר.
חוזרת לעמדה, הפרויקטים מחכים והבוסית לוחצת.
15.45
הביתה בשמחה רבה.
אוספת את הקטנה מהמעון , הילדים מהצהרון
עולים הביתה.
16.12
נכנסים הביתה, קודם כל מזגן.
שלוקים לילדים המזיעים,
מפשרת מריבה קטנה על השלוק האדום והצהוב.
ועכשיו תורי.
16.28
מדליקה קומקום חשמלי,
נוטלת כוס, קפה וסטיויה.
מים רותחים , וחלב.
16.30
מתישבת על הכורסא, לא מאמינה.

ריבונו של עולם,
קמים בבוקר, לא יודעים לעולם מה מצפה לנו.
הקפה מר והסטיויה מתוקה,
המים רותחים והחלב קר,
אבל מה שבטוח תמיד-
נברך אותך, מלך העולם
"שהכל נהיה בדברו".
 

איוליס

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הצהריים של יום שלישי מוצאים אותי בלתי מוכנה בעליל.
אני שולחת מבט חטוף לשעון, מתכוננת לקרב מאסיבי ומעייף נגד השעון.
הצדדים המשתתפים בלחימה:

שעון מול הספקים

פרוט כל צד המשתתף בלחימה:
צד א
3 שעות 23 דקות ו4 שניות
צד ב
להכין ארוחת צהרים, להעביר מבט על שלל המכתבים וההזמנות לסווג לפי סדר החשיבות, לשטוף את הרצפה הדביקה, להכניס מכונה, לתלות, ולהוריד כביסה, לרחוץ הר כלים בבשרי ומעט בחלבי, להעביר ליטופים קלילים של מטאטא בחדרי הילדים, לערוך שיחת טלפון לחמות, לגיסה ולמנהלת, לגבי ימי החופש שגובה הנופש המשפחתי, לקחת את שתי הקטנים מהגן, לקבל בסבר פנים יפות את שלושת הגדולים ולהכין אוזן קשבת לסיפורי כוילל בע"מ.

עד כאן סדר המטלות שנכלל בזמן המבוקש.

עזרים:
זוג ידיים עובדות, ראש צלול (כמעט), שירים בווליום צרחני, והמון לחץ.

אני מסתערת על העבודה ברצינות, מפשילה שרוולים, מכינה את כלי הלחימה שמוכרים לי, מכוונת את השעון על סטופר, מדליקה את המערכת על הווליום הגבוה ביותר, ונכנסת ללופ מלחמתי בלתי פוסק, תוך הצצות חוזרות ונשנות לכלי שנקרא שעון, אני מתחילה מכות עם הרצפה ונעזרת במגב להשלמת האוירה, מתופפת וטופחת בו על גבי הריצפה הנוקשה, ומרוקנת אותה מתכולתה, עכשיו כשהרצפה בעמדת חולשה נגדי אני שופכת עליה זרנוקי מים, משפשפת, דוחפת, פוגעת בכל פינה ריקה, אני מתנשפת בסיפוק בסיום, מביטה בחדוות ניצחון.

זורקת מבט חטוף בשעון, נבהלת, פני נעגמות, חצי שעה יקרה מפז חלפה לה, אני נזעקת למטלה הבאה, מצטיידת בסבון מקציף, וכרית ניקוי מבורזלת, עתה אין בי רחמים כלל, אני שורטת את הכלים, משייפת, ממלאה בסבון, ושוטפת בהמון מים, הניצחון בידי כמובן, עד הרגע בו אני פוגשת במבטו המלגלג של השעון.

עוד עשרים דקות עברו, ואני מחשבת במהירות טיל, נשארו לי 2 שעות ו33 דקות ו4 שניות.

בלי נשימה אני עוברת למשימה הבאה, מכונת הכביסה זוכה לצביטות חזקות בכל כפתוריה, ומילוי של בגדים עשנים ומלוכלכים, כל זאת כמובן לאחר שאני ממלאה אותה ברעל מזיק ומדיף ניחוח.
אני ממשיכה הלאה להתעלל במתקן, מרוקנת אותו מיושביו, וממלאה אותה בדיירים חדשים ורטובים, המתקן לא פראייר ומחזיר לי מלחמה שערה, הוא מתנדנד מצד לצד בחוסר יציבות, אני לא נבהלת ומעמידה אותו נשען על הקיר, הוא מתייצב בתבוסה, ואני ממשיכה בסילוק דייריו לצינוק חשוך ומלא בבגדים, חלק זוכים במגירות, וחלק בארונות מרווחים יותר.

אני לא מעזה להביט בשעון השמח לאידי , נוטלת את המטאטא מעבירה אותו בתנועות אגרסיביות בחדרי הילדים, וממשיכה הלאה למכתבים, חצי מהם אני זורקת בחמת זעם, עוד רבע מקמטת בעצבנות, את המעט שנשאר אני דווקא לוקחת לתשומת הלב הלא מרוכז שלי, ומניחה בחבטה בצד השולחן.

לפי השעון נשארו לי 1 שעה 53 דקות ו40 שניות.

אני מתחילה להוציא תבלינים וירקות מהמקרר, עופות מהמקפיא, ומתחילה בסדיסטיות לחתוך, לפרק, לערבב, לשרוט, ולקצץ, ללא רחמים, בהמשך אני שורפת, מאדה, ומרתיחה, וכמובן לא שוכחת את כלי הנשק היעיל ביותר, שופכת המון מים, למרק ריחני, בריא, ומגרה.

אני מניפה את הכף לאות ניצחון, נשארה לי שעה שלמה, ו3 מטלות מהירות, טלפונים!

אני מחייגת דבר ראשון לחמותי, מכינה את כלי הלחימה המותאמים נגדה, לשון רכה ונעימה, מחמאות לאין מספר, ומלאי נושאים לעת הצורך.


מציצה בשעון
לא מאמינה
מציצה בזמן השיחה
3 שעות, 23 דקות ו4 שניות.
אני פוערת פה המום, מזועזע.
מסיימת שיחה במהירות, וקורסת לספה. מחייגת לציפי שתיקח את הילדים.
שוקעת בשינה, מניפה דגל כניעה. לשעון ולזמן.
מסיימת במסקנה, השעון לנצח ינצח.
 

לבי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד
חיבת לאתר אותה
איך אוכל ...חשכה
כוכבי נשף עזבו
וכוכבי בקר
עדיין לא זרחו
ברון יחדיו

כן זה נכון
יש קצת נדודים
בממלכת שינה
לא נורא

ויש מתנה בצידה
זו הסיבה להכרות איתה
לא ממש...
רק קולה ישמע

ברגע מדויק

לעולם לא שני-ה אחרי
גם לא לפני
ואחרי-ה
העולם מתעורר קמעה קמעה
ולפתע רעש גדול
מהומה
עולם חור יפה
הופך לחוי-ה... שגרה

ואני מפהקת נרדמת בשני-ת
וחולמת על ציפור הבוקר
הראשונה
כמה מתוק קולה
מה צבעה
מה שמה
ולמה היא נבחרה?
תמצאו לי אותה?

אין סיכוי
אתם עדין מכורבלים
בפלומת פוך נעימה
בקר...לילה טוב תבל ומלואה.
 
נערך לאחרונה ב:

RU1

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

חבל שאין אפשרות לפשוט את העור מדי פעם ולהחזיר אותו במזג אויר שפוי יותר. לפעמים זה נדמה כאילו אגלי הזיעה רק מחכים לצעד הראשון שלי מחוץ לבית כדי לצאת גם הם.

אם הייתי יודעת שכך תראה ההתחממות הגלובלית, הייתי הולכת למגלה הקיטור בכבודו ובעצמו וגורמת לו לשכוח מהרעיון באמצעים לא כל כך נחמדים.

במחשבה שנייה, אלמלא הוא, לא היה לנו מזגן... התלבטות קשה.

עד שאכריע בסוגייה הסבוכה הזו, אני עולה על קו 17 ומתקדמת לתוך העיר, קו 613 לנתניה הוא הלהיט החדש לצערי, וכשעמדתי בתחנה הקרובה לביתי, עברו על פני שלושה אוטובוסים במרחקים של 20 דקות זה מזה כשכל אחד מלא בכמות כזו גדולה של אנשים שכל מה שיכולתי לראות זה לחיים דבוקות לחלונות.

מאותו יום הבנתי שאין מנוס ולצאת 20 דקות מוקדם יותר מהבית ולנסוע עד לתחנה הראשונה.

ככה זה גם התחיל היום. אמממה, היום גם התחיל החופש. בתחנה אחרי האוטובוס הותקף על ידי צונאמי של אנשים, טוב, למען האמת נשים כי יום שלישי היום. לא ראיתי את זה מגיע, זה היה נראה כאילו כלל הסמינרים שלחו את הבנות לשחות בחוף המופרד של נתניה בחופשה וכל זה על הראש שלי.

מה הסיפור? אי אפשר לארגן הסעה מסודרת ?!

כנראה הן לא חשבו על הרעיון. ניסיתי לנוח קצת, בכל אופן שש שעות רצופות של לימודי אחרי צהרים – ערב – לילה מחכות לי והן לא זזות לשום מקום.

אומרים שאין דבר העומד בפני הרצון, טוב, אני רציתי, מאוד רציתי לעבור נסיעה שקטה ונעימה ככל האפשר אבל הרצון של הבנות לנפח את האבובים בדיוק באותו הזמן היה חזק יותר.

האמא המסורה של הספסל לפני שלחה לכל ארבעת בנותיה היקרות אבוב, ככה שהייתי צריכה מערך לוגיסטי שלם כיצד לסדר את רמ"ח אברי בצורה שלא אמצא את עצמי בתוך החור של אחד האבוב ים צפה מעל כל האנשים. אחרי דקות ארוכות של ניסיונות כושלים מצאתי את הנוסחה לתנוחה המושלמת : רגל על רגל כדי להקטין את רוחב הרגליים, התיק על הברכיים, יד ימין מעל המשענת ויד שמאל שומרת על התיק מפני התינוק הפעיל יתר על המידה בספסל ממול.

כנראה שזה היה טוב מדי בשביל להיות אמיתי, כי כשבדיוק גמרתי לדמיין ממי אבקש מפתח שוודי לפני התחנה שאני צריכה לרדת בה כדי לחלץ את עצמי מהתנוחה הלא אפשרית, ניגשה אלי טט'ית חמודה שבטוחה שכל עתידה החברתי תלוי באם במשך 45 הדקות הבאות היא תשב מול חברתה הטובה.

אי לכך ובהתאם לזאת נאותי להחליף איתה מקום, לאחר שנחלצתי ממקומי שלי [ללא מפתח שוודי בסוף] פתחתי במרוץ חיי לתפוס את המקום שהותירה עבורי לפני שאחת מים הבנות שסביבי תתפוס אותו.

מה חשבתי לעצמי ? זה היה קרב אבוד מלכתחילה, עוד לפני שהספקתי לפסוע פסיעה אחת אל היעד מקומי נתפס. וכאילו שמשהו רצה לוודא שהנסיעה אכן עוברת בצורה הגרועה ביותר, מירי צוקר [כך שמעתי את חברתה קוראת לה] החליטה שזה הזמן המושלם לפתיחת חטיפים.

ברצינות ? זה מה שחסר עכשיו ? ריח של צ'יפס שמנת בצל למיזוג האויר ?!.

זה כבר עבר כל גבול. בחנתי את האוטובוס מלמעלה, זה היה הזמן המושלם להשתמש ב175 הסנטימטרים שחנן אותי הבורא. עשרות אנשים דבוקים זה לזה, תינוקות בוכים, רעש, בליל של ריחות לא מזוהים, האוטובוס דמה למשאית שמובילה כבשים ממקום למקום, לא תחבורה ציבורית של בני אדם מתורבתים.

המחזה כולו הזכיר לי את הגטאות באירופה. לרגע עברה בי חלישות הדעת. מה, באמת כך אנחנו נראים בעיני העולם ? אם אני הייתי אדם זר שצופה במחזה, איזה דעה הייתי מקבלת על הציבור שלי?

ניסיתי לדמיין את עצמי כנערה אחרת, שגדלה בבית אחר, במקום אחר, שבוודאי אין לה כל כך הרבה אחים ואחיות, אין לה צורך לנפח גלגל ים לאף אחד, בטח לא באוטובוס, היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה מתי שהיא רוצה.

מה היא הייתה חושבת לו הזדמנה לנסוע יחד איתי עכשיו?

קשה לדעת, אבל אני יודעת מה אני הייתי חושבת.

שזה פשוט פלא הבריאה כיצד בעולם בו בני האדם מורגלים שהכול מגיע להם, הכול זמין להם ואין צורך לתת דין וחשבון על שום דבר, עוד נשארו אנשים אחרים, כאלו שבוחרים להיטלטל עד נתניה באוטובוס חנוק בלי טיפת אויר לנשום, כאלו שלאחר שגמרו לוודא שכל הקטנים בסדר עוד מוצאים זמן לפתוח ספר תהילים או גמרא ולקרוא עוד קצת, כאלו שלא צריכים את רומא או הונגריה בשביל להשתחרר קצת, מספיק להם הדברים הפשוטים וכל זה בשביל לעשות את הישר בעיני אלוקים ואדם.

פתאום הנסיעה נראית לי הכי יפה שיש.
 

נעה613

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"להכניס--- ולהוציא," צווחת מדריכת היוגה. "להכניססס... ו---להוציא," נחרות וחרחורים ממלאים את החדר מהקיר למראה. "ושוב אני מראה לכן, להכניס אוויר כאילו את מנפחת בלון גדול גדול, להחזיק שלוש שניות---" כמה מהנשים על סף חניקה, "ולהוציא," אנחות שבר פורצות מהריאות המעונות.
"ככה בעצם אתן נותנות לגוף שלכן את האנרגיה שהוא צריך בזמן ההתעמלות. מי שעושה את זה נכון מעניקה לעצמה מתנה,"
ניסיתי. באמת שניסיתי. נשמתי גדול גדול, החזקתי אחת שתיים שלוש, והוצאתי בקול רעש גדול עוד יותר. אבל לא היה לי זמן להתאמן על נשימות נכונות, התרגיל הבא כבר התחיל ואני בפיגור. שזה לא נעים בכלל כשאת הצעירה והקלה ביותר מבין שאר הנשים הכבודות שכבר אוחזות את העיגול הזה- שיש לו שם אבל הוא פרח מזכרוני- בין הברכיים ומוחצות אותו תוך כדי ניסיון לשמור על גב ישר.
נשימהההההה- אחתשתייםשלוש- פווווווווו.
נשימהההההה- אחתשתייםשלוש- פווווווווו.
"עשר, תשע, שמונה,"
נשימהנשיפהנשימהנשיפהנשימהנשיפה.
"שלוש, שתיים, אחת- לנער רגליים. לא להפסיק לזוז!"
---
"אז מה את אומרת? גם אני חושבת שעדיף מסעדה, אבל דווקא יותר מתאים לי הפעם פיקניק," ליהגתי בחוסר ריכוז.
"אוקיי, אז פיקניק. ביער אלעד? כי ביער ירושליים כבר עשי-"
"יואו, שירה, אתה יודעת? את נושמת ממש טוב."
 

ציורי לשון

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית

קטע ישן שלי אמנם, אך מתאים לאתגר...


השמש הבהבה, מכריזה על נוכחות. העננים נדמו כאילו היו חלק ממנה; יצאו בשיירה, תכולים, רגועים. הופכים את השמיים לערבוביית צבעים יפהפייה: גווני הצהוב בנדיבותה של השמש, גווני התכול-אפור עמוק, ולובן - זהרורי אור - בוהקים, במיוחד על רקע אפרוריתה של הארץ. בארץ בדומה לרקיע, היתה שיגרה. הפרחים נדו בראשם הלוך ושוב, מזמזמים שיר בוקר מרענן, חרישי - לא להעיר את המאחרים משנתם. גרגרי החול עשו את דרכם תחת פסיעותיהם של ההולכים, כחלק משיגרה. וציוצי הציפורים המשכימות קום השתלבו באופן מפתיע עם מנגינתם החרישית של הפרחים בגווני הפסטל העדינים. הרוח נשבה קלילות; מעיפה קווצת שיער, מגלגלת כפית חד פעמית משאריות ארוחת הערב מיום האתמול בחצר הבניין, מפזרת לארבעת כיווני הרוח אניצי אבק שוררים, ומייבשת את הטל שעוד נותר משעות הבוקר המוקדמות, הנציות. אישה קטנה וקמוטה יצאה מאחד הבניינים עם שקית פח גדולה, מאנשי הבוקר הזריזים שבערב כבר כוחם נשחק מכדי להוריד לזבל את שאריות היום. כמה דמויות עטופות טלית ועטורות בתפילין, עושות את דרכן אל עבר בית הכנסת הקרוב, ממלמלות ברכות השחר כשרקיע תכול ושמש חמימה עוטפת אותן בזוך טהור של בוקר. פסיעה שלא במקומה של אחד ההולכים גורמת - לשיירת הנמלים החרוצות שכבר מזמן עושות את דרכן שורות-שורות לכיוון המחילה כשגרגרי המזון על שכמן - לנתר על מקומן בבהלה מוכרת, וכבר תכף ומיד להמשיך בעשיה של יומן העמוס. ותוך כדי השמש לא שוכחת מדי פעם לשלוח הבהובים, אותות של בוקר. וקרניה שחודרות עד מבעד לגבה הכפוף של האישה הקמוטה, שחוזרת מחדר האשפה, מעטרות את פניה באור, טהור וזך.

כך נראה בוקרו של העולם.

ואני, צועדת במהירות חפוזה, כשקורי השינה עדיין אופפים אותי, לחוצה להספיק להגיע לעבודה בזמן. לא מבחינה בכלום מלבד השעון ותקתוקיו המהירים, המעצבנים.

כך נראה הבוקר שלי.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק צח

א מִזְמוֹר שִׁירוּ לַיי שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ:ב הוֹדִיעַ יי יְשׁוּעָתוֹ לְעֵינֵי הַגּוֹיִם גִּלָּה צִדְקָתוֹ:ג זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ:ד הָרִיעוּ לַיי כָּל הָאָרֶץ פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ:ה זַמְּרוּ לַיי בְּכִנּוֹר בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה:ו בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יי:ז יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:ח נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ:ט לִפְנֵי יי כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים:
נקרא  5  פעמים

אתגר AI

ותשובה ותפילה וצדקה • אתגר 111

לוח מודעות

למעלה