כמה מילים של הקדמה:
התיישבתי מול המחשב. נתתי לכל אצבעות ידיי להתחיל לרוץ על המקלדת כמו מעצמן. החלטתי שהפעם, הן יכתבו מה שהן רוצות. וזה בדיוק מה שקרה. קבלו את הקטע הזה ככה. כמו שהוא.
ולמה זאת הכותרת?
כי כן. זה מרגיש לי קצת כמו קטע של סוף. ללא התחלה.
אשמח לשמוע תגובות שלכם.
---
׳׳אתה מגיע?׳׳ דוד שואל בלחש. קולו חלוש, עיניו דומעות. הוא נוגע קלות בכתפו של נתי, מוציא אותו מהרהוריו. הרהורים של סחרחורת. צונאמי שבוודאי יביא בקרוב איזה בחילה.
׳׳כן כן, תתקדמו. אני כבר מגיע׳׳ הוא מבטיח בשקט. מקווה לקיים. לא יודע עד כמה הוא באמת יבוא לשם.
אל המקום שיקח ממנו מקום אחר בלב שלו. ישאיר שם חלל ריק. ועצוב יהיה אם הוא יתמלא רק בגעגוע.
׳׳טווובב׳׳ דוד שולח אליו עיניים מבינות. לא צריך להיות אח של נתי, כדי לדעת כמה הוא שונא שינויים. כמה הוא סולד מפרידות.
במיוחד כאלה.
וכמה הוא לא צריך להכיר כל כך הרבה שנים את התאום שלו, כדי לדעת שאלפי הכריות שנזרקו במהלך ההתקוטטויות התמדיות שלהם, לא יצליחו להפריד ביניהם עכשיו.
דוד הולך משם. משאיר את נתי לבד.
וזה כל כך לא נתי, מי שהוא עכשיו. צל חיוור של עצמו. עיניים גדולות שחורות, פתוחות לסגירה. סגורות לרווחה.
וכמה שזה לא הוא דוד, עכשיו. צל חיוור של עצמו. עיינים פתוחות לדמעות. סגורות מהעוצמה. עוצמה של כאבים. ביום ובעיקר בלילה. בכל רגע בו הוא חשב על הרגע הזה. מה שקורה עכשיו.
בבקשה תגיע אח שלי. דוד ממלמל בשקט. רואה בעיניים כלות את הדלתות שנפתחות מולו. יבלעו אותו לתוכם.
מבט אחורה. תקווה בעיניים. הוא ל א שם.
מחשבה נוספות. בבקשה תגיע לכאן, תרצה אותי בחזרה. תקבל אותי, ואני אקבל אותך.
כמו שהיה פעם. זוכר?
איך שרבנו. ואז התפייסנו.
אני חבר שלך. אתה חבר שלי.
כמה פשוט שזה.
וכמה שזה מורכב.
—
אצבעות מקלידות. אות אחר אות. חורטות מילים, שיבנו משפטים. יצאו לעולם, יביעו מסרים. הכוח של כמה מילים. ׳׳איך שם אחשלי?׳׳. קצר. לשלוח?
לא. פשוט לא. משפט זוועה! אח אדיש שכמותך!.
מחיקה.
׳׳הכל בסדר איתך?׳׳ התנשפות. בהייה בתוכן. שוב מחיקה. מה יכול להיות שם בסדר?
׳אני מתגעגע, אח שלי׳. נכתב בסוף. נשלח לקצה השני של העולם.
מתקבל בתא קולי.
—
התיישבתי מול המחשב. נתתי לכל אצבעות ידיי להתחיל לרוץ על המקלדת כמו מעצמן. החלטתי שהפעם, הן יכתבו מה שהן רוצות. וזה בדיוק מה שקרה. קבלו את הקטע הזה ככה. כמו שהוא.
ולמה זאת הכותרת?
כי כן. זה מרגיש לי קצת כמו קטע של סוף. ללא התחלה.
אשמח לשמוע תגובות שלכם.
---
׳׳אתה מגיע?׳׳ דוד שואל בלחש. קולו חלוש, עיניו דומעות. הוא נוגע קלות בכתפו של נתי, מוציא אותו מהרהוריו. הרהורים של סחרחורת. צונאמי שבוודאי יביא בקרוב איזה בחילה.
׳׳כן כן, תתקדמו. אני כבר מגיע׳׳ הוא מבטיח בשקט. מקווה לקיים. לא יודע עד כמה הוא באמת יבוא לשם.
אל המקום שיקח ממנו מקום אחר בלב שלו. ישאיר שם חלל ריק. ועצוב יהיה אם הוא יתמלא רק בגעגוע.
׳׳טווובב׳׳ דוד שולח אליו עיניים מבינות. לא צריך להיות אח של נתי, כדי לדעת כמה הוא שונא שינויים. כמה הוא סולד מפרידות.
במיוחד כאלה.
וכמה הוא לא צריך להכיר כל כך הרבה שנים את התאום שלו, כדי לדעת שאלפי הכריות שנזרקו במהלך ההתקוטטויות התמדיות שלהם, לא יצליחו להפריד ביניהם עכשיו.
דוד הולך משם. משאיר את נתי לבד.
וזה כל כך לא נתי, מי שהוא עכשיו. צל חיוור של עצמו. עיניים גדולות שחורות, פתוחות לסגירה. סגורות לרווחה.
וכמה שזה לא הוא דוד, עכשיו. צל חיוור של עצמו. עיינים פתוחות לדמעות. סגורות מהעוצמה. עוצמה של כאבים. ביום ובעיקר בלילה. בכל רגע בו הוא חשב על הרגע הזה. מה שקורה עכשיו.
בבקשה תגיע אח שלי. דוד ממלמל בשקט. רואה בעיניים כלות את הדלתות שנפתחות מולו. יבלעו אותו לתוכם.
מבט אחורה. תקווה בעיניים. הוא ל א שם.
מחשבה נוספות. בבקשה תגיע לכאן, תרצה אותי בחזרה. תקבל אותי, ואני אקבל אותך.
כמו שהיה פעם. זוכר?
איך שרבנו. ואז התפייסנו.
אני חבר שלך. אתה חבר שלי.
כמה פשוט שזה.
וכמה שזה מורכב.
—
אצבעות מקלידות. אות אחר אות. חורטות מילים, שיבנו משפטים. יצאו לעולם, יביעו מסרים. הכוח של כמה מילים. ׳׳איך שם אחשלי?׳׳. קצר. לשלוח?
לא. פשוט לא. משפט זוועה! אח אדיש שכמותך!.
מחיקה.
׳׳הכל בסדר איתך?׳׳ התנשפות. בהייה בתוכן. שוב מחיקה. מה יכול להיות שם בסדר?
׳אני מתגעגע, אח שלי׳. נכתב בסוף. נשלח לקצה השני של העולם.
מתקבל בתא קולי.
—