הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
פרק 14-
(ולמי שתוהה איך פרק 14 מגיע אחרי פרק 12 אספר שמסתבר שהקודם כבר היה פרק 13...)
אני נפרדת מאפרת והולכת לחדרה של שטרן.
דופקת, לחוצה מעט.
אולי היא רוצה להתנצל?
אממ... לא נראה לי. זה כל כך לא היא.
"שלום!" היא פותחת. מחוייכת. "בואי שבי" מתיישבת. מסמנת לי גם.
מתיישבת.
"מה שלומך?" היא שואלת.
"ברוך ה'"
שטרן מנענעת בראשה. "וואו, תהילה" היא שותקת לרגע. "ניסיתי לתפוס אותך אתמול, לא הצלחתי, רק עכשיו אני יכולה להגיד כמה אני גאה בך. אין לך מושג"
אני ממצמצת בעייני.
"באמת שההחלטה לא הייתה פשוטה לי, שתדעי, ואני כל כך שמחה שזה יצא לטובה בסוף" רווחה בקולה.
אני בולעת את רוקי. על מה היא מדברת למענו יתברך?
"אני לא מבינה, המורה" אני פולטת. אין טעם שאתן לה לשפוך את נפשה מבלי שאבין דבר.
"תהילה" היא אומרת "עקבתי אחרייך כל החזרות במהלך התקופה האחרונה. ראיתי שמשהו בך קצת סגור, מופנם, אולי קצת חושש?" היא שואלת.
אני בוהה בה.
"לא משנה" היא אומרת "בקיצור כשבאת אלי ביום של ההופעה, בהתחלה הסכמתי, הבנתי אותך, אבל אחרי זה תהיתי אם אני עושה את המעשה הנכון אז התייעצתי עם המנהלת ו-"
"עם מה?!" נשימתי נעתקת. הפשטנות שבה היא מציגה את הדברים מעצבנת אותי. מאוד.
"עם המנהלת" היא אומרת בטבעיות "והיא אמרה לי שזה נתון לשיקולי, כי בסוף אני זו שעבדתי איתכן בתקופה האחרונה. החלטתי שפשוט את תעלי להופיע ולא תדעי שאת תוכלי לזכות. כך תהיי רגועה ויהיה לך סיכוי לזכות בלי שתפחדי בכלל ובלי שתהיי לחוצה כל הערב" היא מסכמת.
"הרגשתי חובה לספר לך על זה" היא מעדכנת.
באיחור של יממה. תודה באמת.
"ואיך שמחתי, כשראיתי אותך כך על הבמה ידעתי שזה היה שווה הכל!"
לך אולי. בזכות השיר הזה יצא לך שם של מקצוענית.
די תהילה. איזה גאוותנית את, באמת סנובית. עולה בי מחשבה.
מבטלת אותה ברגע. זה ממש לא אכפת לי.
אני רותחת מבפנים.
היא פשוט עושה כל מה שהיא רוצה מבלי לחשוב.
"ואיך שהתגברת על הפחד שלך! זה מדהים! גיבורה שאת!-"
מרגיש לי שעם כל משפט שלה הגיל המנטלי שלי יורד עוד קצת.
"המורה" אני אומרת, בשקט .
"כן?" היא עוצרת את שטף המחמאות הנוכחי.
"בכלל לא שמחתי שזכיתי" אני מעיזה, בשקט. זה לא הגיוני שהיא כל כך תשמח מההחלטה הנוראית שלה ואני פשוט אתן לה להתלהב.
"מה זאת אומרת?"
מתחשק לי להגיד לה 'מה ששמעת'.
"שלא שמחתי" אני קפואה. מבינה שהשיחה הזו הולכת לכיוון מאוד מסוים.
"אבל.." שטרן מבולבלת, לרגע לא יודעת מה להגיד. נדיר בהחלט ויירשם בספר השיאים.
די. עם. הציניות. תהילה.
"אבל היית נראית כל כך מאושרת אתמול..."
"נראית" קולי יבש.
היא שותקת. הלם קל על פניה.
"אני לא הבנתי.. הכל היה רק הצגה? את לא שמחת? באמת? כאילו...." היא אובדת עצות לחלוטין.
אני שותקת. עוד לא ממש הבנתי מה אני עושה.
אם רק הייתי יכולה הייתי אומרת לה את מה שבאמת אני חושבת, אך הנוף המשרדי סביב מזכיר לי איפה אני ומה יחסי הכוחות בדיוק.
ממשיכה לשתוק.
" איך... כאילו.... איך שיחקת כל כך טוב? זה היה נראה אמיתי" היא שואלת בטון לא ברור.
"אני מקווה בכל ליבי שזו לא הצעה להציג בהפקה של סוף שנה" אני אומרת, קור וארס בקולי.
רגע לאחר מכן קולטת את החוצפה שבדברי. נושכת את שפתיי. אויש נו.
"תהילה" קולה של שטרן מתרה, מזכיר את היותי תלמידה. "אני מבינה שאת כועסת, אני לא מבינה למה. בסך הכל רציתי לעזור לך, לא חשבתי שזה כל כך קריטי"
לא חשבת בכלל.
"את רוצה לספר לי למה?"
אני מנענעת קלות בראשי.
"חבל, רציתי לעזור לך.."
אני מעריכה את זה שהיא לא מזכירה את אפרת בכלל, אבל עדיין, יש גבול.
"יכול להיות"
שטרן נושמת עמוק, מביטה בי. "אני מתנצלת על עוגמת הנפש שנגרמה לך, למרות שמצידי אני עדיין חושבת שעשיתי את המעשה הנכון"
מה שתגידי.
שתיקה מביכה משתררת בחדר, מחליפה את זו הטעונה.
"טוב, חבל לי שככה השיחה שלנו מסתיימת" היא אומרת, מסתכלת על מבטי האטום.
באמת חבל. כי אם רק הייתי יכולה הייתי אומרת לך כאן ועכשיו את דעתי על ההתנהלות חסרת האחריות שלך.
מי שמך להחליט בשביל אחרים מה טוב בשבילם? מי?
מי נתן לך הרשות לבחור במקומם?
ולמה למען השם אני לא יכולה להגיד לך את כל זה?
אני נושכת את שפתיי. מתרוממת מהכיסא. פניי אדומות במקצת.
עדות לסערה המתחוללת בתוכי.
יוצאת מהחדר. הולכת לכיוון שער הסמינר במהירות. לוקחת אוטובוס הביתה.
מכורבלת במיטה.
החלון סגור. חושך מוחלט בחדר.
אני מצפה לכעס שיבוא, לזעם אין אונים.
להתבשלות הזו שאמורה לבוא עכשיו.
היא לא מגיעה. מוזר.
במקום זאת מילים בודדות, כאילו סתמיות מהדהדות בי.
'משהו בך קצת סגור, מופנם'
סגור? בי?!
אממ. אולי קצת.
אבל טוב לי עם זה.
אני מתהפכת לצד השני.
טוב לי?
כן. נראה לי שכן.
..........................................
פרק 14-
(ולמי שתוהה איך פרק 14 מגיע אחרי פרק 12 אספר שמסתבר שהקודם כבר היה פרק 13...)
אני נפרדת מאפרת והולכת לחדרה של שטרן.
דופקת, לחוצה מעט.
אולי היא רוצה להתנצל?
אממ... לא נראה לי. זה כל כך לא היא.
"שלום!" היא פותחת. מחוייכת. "בואי שבי" מתיישבת. מסמנת לי גם.
מתיישבת.
"מה שלומך?" היא שואלת.
"ברוך ה'"
שטרן מנענעת בראשה. "וואו, תהילה" היא שותקת לרגע. "ניסיתי לתפוס אותך אתמול, לא הצלחתי, רק עכשיו אני יכולה להגיד כמה אני גאה בך. אין לך מושג"
אני ממצמצת בעייני.
"באמת שההחלטה לא הייתה פשוטה לי, שתדעי, ואני כל כך שמחה שזה יצא לטובה בסוף" רווחה בקולה.
אני בולעת את רוקי. על מה היא מדברת למענו יתברך?
"אני לא מבינה, המורה" אני פולטת. אין טעם שאתן לה לשפוך את נפשה מבלי שאבין דבר.
"תהילה" היא אומרת "עקבתי אחרייך כל החזרות במהלך התקופה האחרונה. ראיתי שמשהו בך קצת סגור, מופנם, אולי קצת חושש?" היא שואלת.
אני בוהה בה.
"לא משנה" היא אומרת "בקיצור כשבאת אלי ביום של ההופעה, בהתחלה הסכמתי, הבנתי אותך, אבל אחרי זה תהיתי אם אני עושה את המעשה הנכון אז התייעצתי עם המנהלת ו-"
"עם מה?!" נשימתי נעתקת. הפשטנות שבה היא מציגה את הדברים מעצבנת אותי. מאוד.
"עם המנהלת" היא אומרת בטבעיות "והיא אמרה לי שזה נתון לשיקולי, כי בסוף אני זו שעבדתי איתכן בתקופה האחרונה. החלטתי שפשוט את תעלי להופיע ולא תדעי שאת תוכלי לזכות. כך תהיי רגועה ויהיה לך סיכוי לזכות בלי שתפחדי בכלל ובלי שתהיי לחוצה כל הערב" היא מסכמת.
"הרגשתי חובה לספר לך על זה" היא מעדכנת.
באיחור של יממה. תודה באמת.
"ואיך שמחתי, כשראיתי אותך כך על הבמה ידעתי שזה היה שווה הכל!"
לך אולי. בזכות השיר הזה יצא לך שם של מקצוענית.
די תהילה. איזה גאוותנית את, באמת סנובית. עולה בי מחשבה.
מבטלת אותה ברגע. זה ממש לא אכפת לי.
אני רותחת מבפנים.
היא פשוט עושה כל מה שהיא רוצה מבלי לחשוב.
"ואיך שהתגברת על הפחד שלך! זה מדהים! גיבורה שאת!-"
מרגיש לי שעם כל משפט שלה הגיל המנטלי שלי יורד עוד קצת.
"המורה" אני אומרת, בשקט .
"כן?" היא עוצרת את שטף המחמאות הנוכחי.
"בכלל לא שמחתי שזכיתי" אני מעיזה, בשקט. זה לא הגיוני שהיא כל כך תשמח מההחלטה הנוראית שלה ואני פשוט אתן לה להתלהב.
"מה זאת אומרת?"
מתחשק לי להגיד לה 'מה ששמעת'.
"שלא שמחתי" אני קפואה. מבינה שהשיחה הזו הולכת לכיוון מאוד מסוים.
"אבל.." שטרן מבולבלת, לרגע לא יודעת מה להגיד. נדיר בהחלט ויירשם בספר השיאים.
די. עם. הציניות. תהילה.
"אבל היית נראית כל כך מאושרת אתמול..."
"נראית" קולי יבש.
היא שותקת. הלם קל על פניה.
"אני לא הבנתי.. הכל היה רק הצגה? את לא שמחת? באמת? כאילו...." היא אובדת עצות לחלוטין.
אני שותקת. עוד לא ממש הבנתי מה אני עושה.
אם רק הייתי יכולה הייתי אומרת לה את מה שבאמת אני חושבת, אך הנוף המשרדי סביב מזכיר לי איפה אני ומה יחסי הכוחות בדיוק.
ממשיכה לשתוק.
" איך... כאילו.... איך שיחקת כל כך טוב? זה היה נראה אמיתי" היא שואלת בטון לא ברור.
"אני מקווה בכל ליבי שזו לא הצעה להציג בהפקה של סוף שנה" אני אומרת, קור וארס בקולי.
רגע לאחר מכן קולטת את החוצפה שבדברי. נושכת את שפתיי. אויש נו.
"תהילה" קולה של שטרן מתרה, מזכיר את היותי תלמידה. "אני מבינה שאת כועסת, אני לא מבינה למה. בסך הכל רציתי לעזור לך, לא חשבתי שזה כל כך קריטי"
לא חשבת בכלל.
"את רוצה לספר לי למה?"
אני מנענעת קלות בראשי.
"חבל, רציתי לעזור לך.."
אני מעריכה את זה שהיא לא מזכירה את אפרת בכלל, אבל עדיין, יש גבול.
"יכול להיות"
שטרן נושמת עמוק, מביטה בי. "אני מתנצלת על עוגמת הנפש שנגרמה לך, למרות שמצידי אני עדיין חושבת שעשיתי את המעשה הנכון"
מה שתגידי.
שתיקה מביכה משתררת בחדר, מחליפה את זו הטעונה.
"טוב, חבל לי שככה השיחה שלנו מסתיימת" היא אומרת, מסתכלת על מבטי האטום.
באמת חבל. כי אם רק הייתי יכולה הייתי אומרת לך כאן ועכשיו את דעתי על ההתנהלות חסרת האחריות שלך.
מי שמך להחליט בשביל אחרים מה טוב בשבילם? מי?
מי נתן לך הרשות לבחור במקומם?
ולמה למען השם אני לא יכולה להגיד לך את כל זה?
אני נושכת את שפתיי. מתרוממת מהכיסא. פניי אדומות במקצת.
עדות לסערה המתחוללת בתוכי.
יוצאת מהחדר. הולכת לכיוון שער הסמינר במהירות. לוקחת אוטובוס הביתה.
מכורבלת במיטה.
החלון סגור. חושך מוחלט בחדר.
אני מצפה לכעס שיבוא, לזעם אין אונים.
להתבשלות הזו שאמורה לבוא עכשיו.
היא לא מגיעה. מוזר.
במקום זאת מילים בודדות, כאילו סתמיות מהדהדות בי.
'משהו בך קצת סגור, מופנם'
סגור? בי?!
אממ. אולי קצת.
אבל טוב לי עם זה.
אני מתהפכת לצד השני.
טוב לי?
כן. נראה לי שכן.
..........................................
