בס"ד
פרק 12-
יש לי רק ברירה אחת.
לשחק אותה המומה ושמחה.
את האפשרות לצעוק, להתעצבן ולכעוס, אני לא מחשיבה כברירה אפילו.
מבפנים סערה. רעש. בלגן.
בחוץ חיוך מרוח, מלאכותי.
אחרים רואים עכשיו את ה'בת-של' המפונקת, שאפילו לא עמלה על הכישרון שלה ועכשיו עולה לקבל את הפרס.
אני לא רואה בעצמי כלום כרגע. ואולי בכלל.
וזה כל כך כואב לי, יותר מהתאורה שמסנוורת לי את העיניים.
כמו רובוט עושה מה שצריך, חיוך לפה, תודה לשם.
אני מסתכלת על אפרת שליידי. היא באמת שמחה. זה קורן מכל תו בפניה, מכל תודה שהיא אומרת, סמוקה כולה.
אני עכשיו אמורה לחשוב שהשמחה של אפרת שווה הכל.
אך בין אם זה אנוכי ובין אם לא, בעיני זה לא שווה דבר.
אני מפנה את כל הריכוז והכוח למשחק, להצגה. אבל ישנו רגש אחד בתוכי שמפריע, מזמזם, לא נותן לי מנוח.
כעס.
"קומי כבר" מישהו מנענע אותי.
אני פוקחת את עיני במהירות, מזדקפת. הדסה.
"קרה משהו?" אני שואלת, מבוהלת.
היא מצביעה על השעון.
"תעשי טובה לאנושות אני בלי משקפיים"
"שמונה" היא אומרת.
"אה, בסדר" אני שבה להתכרבל.
"תהילה את תאחרי לסמינר, חבל"
"אני לא" אני חורצת.
"ואיך בדיוק? זה שאת מוכשרת לא מצמיח לך לא כנפיים ולא מנוע סילון" היא עוקצת.
"את מעצבנת" אני מחזירה "ואני לא אאחר מהסיבה הפשוטה שאני לא באה היום, אפילו אמא הסכימה לי"
"מה למה?" היא מופתעת. ובצדק, בדרך כלל היום שאחרי אמור להיות כיף במיוחד. מחמאות מכל עבר, תשומת לב מיוחדת.
"כי אני עייפה טוב?" וכי יש 'מפגש סיכום' עם שטרן.
"טוב" היא מושכת בכתפיה, מכתיפה את תיקה, יוצאת.
חוזרת לישון.
"תן לי אור, תן לי אור. אני תמיד אזכור, מודה אני לך כל בוקר..." השיר מתנגן.
מה אבי אילסון עושה בחלום שלי?.
אה, מתקשרים אלי. קמה, נוטלת ידיים. חוזרת.
מסתכלת בשעון, שמונה וחצי. מסתכלת על הצג, שיחה לא מזוהה. עונה.
"הלו?" אני שואלת בהיסוס.
"היי תהילה!, זאת אפרת, אני מתקשרת מהמזכירות, מתי את באה?" היא עדיין נלהבת מאתמול.
היא באה אלי בסוף האירוע המומה, 'לא סגרנו שלא מתמודדים?'. העדפתי להיות מנצחת, לא אחת שכפו עליה ניצחון, אז שיקרתי ש'ברגע האחרון שטרן שאלה אם אנחנו מתחרטות ועניתי שכן, לא הספקתי לעדכן אותך, אני ממש מתנצלת, כבר היינו צריכות לעלות לבמה, חשבתי שזה לא יהיה אכפת לך' היא קיבלה את זה משום מה, כמו שקיבלה את היותה לא מתמודדת.
"לאן? אני מפהקת, שולחת מבט מתגעגע למיטה.
"לסמינר" היא משיבה את המובן מאליו.
"אממ אני קצת מותשת מאתמול... אני כנראה לא אבוא כבר" אומרת בעדינות.
"חבל, יש את המפגש עם המורה שטרן, היא עושה לנו סיכום על ההופעה אתמול, את יודעת, חוויות וכאלה" היא מאוכזבת.
"אהה" אין לי משהו חכם יותר לומר.
"אז את באה? זה בשתיים עשרה" משהו בפשטות של אפרת חמוד בעייני "אני פשוט מתביישת להיות שם לבד... כמעט כל הבנות הם מיא' ויב', או מהכיתות המקבילות" תחינה בקולה.
אני שותקת. המצפון שהתעורר גם הוא, טוען שאפרת ויתרה על ניצחון אפשרי בשבילי. אני לא אבוא בשבילה לאיזה ממפגש?.
"טוב, בסדר" אני כל כך מתסכלת את עצמי, שזה מדהים.
מתארגנת. מתפללת.
"בוקר טוב!" אבא נכנס לבית נרתיק התפילין בידיו. "מה שלומך? אמא כבר יצאה לעבודה?"
"ברוך השם" אני אומרת "כן, אמא יצאה".
"מה אני שומע?" הוא מחייך, הולך להכין לעצמו קפה "רוצה שוקו או משהו?" הוא שואל. "בואי שבי, תספרי לי איך היה, ומה התפנית המפתיעה הזו. לא אמרת שאת לא מתמודדת?"
"אהה.., אני אשמח לדבר איתך אבא פשוט אבל אני אאחר לסמינר.." אני מנסה למצוא תירוץ.
אבא מסתכל על השעון, "מאחרת את בכל מקרה.." חיוכו מתרחב "עד כדי כך מפחיד מה שאני עומד לשמוע?"
אני מתיישבת, אולי בעצם זה רעיון טוב לדבר עם אבא. "לא מפחיד, מתסכל".
"תספרי לי" הוא מבקש, "אני אקח אותך לסמינר, בדרך לכולל" אבא נמצא בכולל בוקר כמה פעמים בשבוע.
"אני באמת לא התמודדתי. סגרתי עם הרכזת החברתית שאני לא, והיא לא הקשיבה לי וזכינו" אני אומרת, מסווה את הכעס שלי.
"את לא שמחה מזה" אבא קובע.
"נכון, לא הלכתי לבחור ולכן אפילו לא ראיתי שהשיר שלי לא הורד מרשימת המתמודדות... לא הבנתי איך אמא והדסה לא אומרות לי כלום, שמחתי"
"אמא אמרה לי שהיית נראית שמחה מאוד אתמול" הוא מציין.
"בחצי הראשון של האירוע באמת מאוד שמחתי, בחצי השני הייתי חייבת להיראות שמחה" אני מסבירה.
אבא מסתכל עלי. "ואת כועסת על הרכזת נכון?".
"מאוד" אני עונה.
אבא חושב. "אולי הרכזת רצתה לתת לך את הזכייה בלי הלבטים לפני כן? שתשמחי באמת כשתגלי את זה, שתשמחי כל האירוע, שזה לא יהיה תלוי בך" הוא מציע.
"אולי" אני מושכת בכתפיי. תוהה מה יהיה כשאפגוש אותה היום.
................................
סיפור בהמשכים לא קוראים לי 'בת של'
