בס"ד
-אשמח ממש להערות והארות מכם-
לא קוראים לי "בת של"
פרק 1: איזה כיף לי
כמעט אף פעם לא הייתי תהילה.
תמיד הייתי ה'בת-של'. כאילו שאין לי אישיות או אופי והדבר היחיד שיש בי זה שאני הבת של אבא שלי.
טוב, אולי קצת הגזמתי, רק מכיתה ג' הכל התחיל.
אני יושבת על המיטה בחדרי, לועסת כפית חד פעמית ובוהה בקיר המפוספס בוורוד לבן.
נזכרת בתהילה של כיתה ג'. תמימה ולא פופולארית בעליל.
ישבתי בהפסקה וקראתי ספר.
"תהילה, תהילה!" שמעתי את דינה מאחורי. הסבתי ראשי לכיוונה. הלמות ליבי נשמעו כנראה עד קצה העולם. שדינה תפנה א-ל-י?!.
"אבא שלך שר ממש יפה אתמול" היא סיפרה בהתלהבות.
"אבא שלי?" תמהתי. אותי דינה בקושי מכירה אז את אבא שלי?.
"כן, נו, בחתונה של בת דודה שלי" עיניה נצצו.
"אהה" מה?.
"לא ידעתי שאבא שלך זמר" פלטה.
גם אני לא.
מתנערת מהרהוריי, מוציאה את הכפית מהפה, זורקת לפח .
ניגשת לישראל שיושב על השטיח בסלון.
"ישראליק, יש לך שיעורי בית?"
"כן" הוא מרים ראש מהלגו "בחשבון"
"יופי, בא נלמד"
"אני רוצה ללמוד עם אבא"
"אי אפשר ישראליק ואתה יודע את זה"
"אבל ראיתי שאבא פה"
"נכון, אבל הוא ואמא עסוקים ותכף אבא יוצא, אני לא רוצה להפריע להם. נכון שאתה ילד גדול ומכבד הורים?"
הוא לא עונה. מהורהר לגילו.
"טוב, תודה על שיתוף הפעולה" אני מכריזה "וכעת אדוני, לפתוח ספר. בוא נתחיל"
הוא פותח בחוסר חשק.
בין תרגיל לתרגיל אני שבה להרהורי הקודמים. נזכרת בשיחתי עם אבא באותו היום.
שכבתי במיטה, אבא בא להגיד לי לילה טוב.
"אבא" זיכרון השיחה צף לפתע "קרה לי היום משהו ממש מצחיק. חברה שלי אמרה לי ששרת אתמול ממש יפה בחתונה של דוד שלה" צחקתי "דינה ממש מקובלת אז התביישתי להגיד לה שלמרות שאתה שר ממש יפה אתה בכלל לא זמר. מצחיק, נכון?"
אבא התיישב לידי על המיטה.
"תהיללי, אני באמת שרתי אתמול בחתונה" חיוך ליווה את דבריו.
עייני נפערו "אבא, אתה ז-מ-ר?"
הוא צחק "אממ, לא ממש"
"אז.." התגמגמתי "מה.. כלומר איך?"
"אתמול, הלכתי לחתונה של משפחת גואטה" אמר "אבא של החתן הוא חבר שלי מבית הכנסת, כנראה שחברה שלך קרובת משפחה שלהם" הסביר.
"בשלב מסוים הסתכלתי על התזמורת וגיליתי להפתעתי שהזמר מוכר לי, מפה לשם הסתבר שזה אהרון, חבר שלי מהישיבה. היינו חברים טובים. הוא התחתן שנה אחרי, הקשר בנינו התרופף עם השנים... הוא זכר שאני אוהב לשיר והעלה אותי כמעט בכוח לבמה... שרתי איתו כמה שירים וזהו, זה כל הסיפור, אני לא זמר ולא כלום" סיים והתרומם ממיטתי.
"אהה" התאכזבתי "אז אתה בכלל לא זמר?" דינה התייחסה אלי רק בגלל זה.
"לא" אישר.
"חבל, זה היה יכול להיות כיף...".
"תהילההה!" ישראל צועק לי באוזן.
אני קופצת בבהלה "מה, מה?".
"אני מדבר ואת לא עונה!, סיימתי כבר את תרגיל שמונה מזמן, תבדקי לי" מצווה.
"כן אדוני, מיד" אני עוברת על התרגיל "מצוין, זהו סיימו אתה רשאי לחזור ללגו שלך" אני קדה בראשי לפניו בבדיחות. רודן קטן.
"יופי" הוא סוגר את הספר בחבטה, קם בחריקת כיסא.
"מה, לא היה לטוב איתי?" אני עוטה פני נעלבת.
"כשלא חלמת היית ממש בסדר" הוא מודיע. הולך לחדרו ממורמר משהו.
איזה כיף לי.
....
-אשמח ממש להערות והארות מכם-
לא קוראים לי "בת של"
פרק 1: איזה כיף לי
כמעט אף פעם לא הייתי תהילה.
תמיד הייתי ה'בת-של'. כאילו שאין לי אישיות או אופי והדבר היחיד שיש בי זה שאני הבת של אבא שלי.
טוב, אולי קצת הגזמתי, רק מכיתה ג' הכל התחיל.
אני יושבת על המיטה בחדרי, לועסת כפית חד פעמית ובוהה בקיר המפוספס בוורוד לבן.
נזכרת בתהילה של כיתה ג'. תמימה ולא פופולארית בעליל.
ישבתי בהפסקה וקראתי ספר.
"תהילה, תהילה!" שמעתי את דינה מאחורי. הסבתי ראשי לכיוונה. הלמות ליבי נשמעו כנראה עד קצה העולם. שדינה תפנה א-ל-י?!.
"אבא שלך שר ממש יפה אתמול" היא סיפרה בהתלהבות.
"אבא שלי?" תמהתי. אותי דינה בקושי מכירה אז את אבא שלי?.
"כן, נו, בחתונה של בת דודה שלי" עיניה נצצו.
"אהה" מה?.
"לא ידעתי שאבא שלך זמר" פלטה.
גם אני לא.
מתנערת מהרהוריי, מוציאה את הכפית מהפה, זורקת לפח .
ניגשת לישראל שיושב על השטיח בסלון.
"ישראליק, יש לך שיעורי בית?"
"כן" הוא מרים ראש מהלגו "בחשבון"
"יופי, בא נלמד"
"אני רוצה ללמוד עם אבא"
"אי אפשר ישראליק ואתה יודע את זה"
"אבל ראיתי שאבא פה"
"נכון, אבל הוא ואמא עסוקים ותכף אבא יוצא, אני לא רוצה להפריע להם. נכון שאתה ילד גדול ומכבד הורים?"
הוא לא עונה. מהורהר לגילו.
"טוב, תודה על שיתוף הפעולה" אני מכריזה "וכעת אדוני, לפתוח ספר. בוא נתחיל"
הוא פותח בחוסר חשק.
בין תרגיל לתרגיל אני שבה להרהורי הקודמים. נזכרת בשיחתי עם אבא באותו היום.
שכבתי במיטה, אבא בא להגיד לי לילה טוב.
"אבא" זיכרון השיחה צף לפתע "קרה לי היום משהו ממש מצחיק. חברה שלי אמרה לי ששרת אתמול ממש יפה בחתונה של דוד שלה" צחקתי "דינה ממש מקובלת אז התביישתי להגיד לה שלמרות שאתה שר ממש יפה אתה בכלל לא זמר. מצחיק, נכון?"
אבא התיישב לידי על המיטה.
"תהיללי, אני באמת שרתי אתמול בחתונה" חיוך ליווה את דבריו.
עייני נפערו "אבא, אתה ז-מ-ר?"
הוא צחק "אממ, לא ממש"
"אז.." התגמגמתי "מה.. כלומר איך?"
"אתמול, הלכתי לחתונה של משפחת גואטה" אמר "אבא של החתן הוא חבר שלי מבית הכנסת, כנראה שחברה שלך קרובת משפחה שלהם" הסביר.
"בשלב מסוים הסתכלתי על התזמורת וגיליתי להפתעתי שהזמר מוכר לי, מפה לשם הסתבר שזה אהרון, חבר שלי מהישיבה. היינו חברים טובים. הוא התחתן שנה אחרי, הקשר בנינו התרופף עם השנים... הוא זכר שאני אוהב לשיר והעלה אותי כמעט בכוח לבמה... שרתי איתו כמה שירים וזהו, זה כל הסיפור, אני לא זמר ולא כלום" סיים והתרומם ממיטתי.
"אהה" התאכזבתי "אז אתה בכלל לא זמר?" דינה התייחסה אלי רק בגלל זה.
"לא" אישר.
"חבל, זה היה יכול להיות כיף...".
"תהילההה!" ישראל צועק לי באוזן.
אני קופצת בבהלה "מה, מה?".
"אני מדבר ואת לא עונה!, סיימתי כבר את תרגיל שמונה מזמן, תבדקי לי" מצווה.
"כן אדוני, מיד" אני עוברת על התרגיל "מצוין, זהו סיימו אתה רשאי לחזור ללגו שלך" אני קדה בראשי לפניו בבדיחות. רודן קטן.
"יופי" הוא סוגר את הספר בחבטה, קם בחריקת כיסא.
"מה, לא היה לטוב איתי?" אני עוטה פני נעלבת.
"כשלא חלמת היית ממש בסדר" הוא מודיע. הולך לחדרו ממורמר משהו.
איזה כיף לי.
....