הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
אני יושבת על הספה, מעלעלת בין דפי העיתון היומי, מכירת חסד פה, קורס מדהים במחיר מפתיע שם, מודעה מסוימת בצבעי שחור לבן צדה את עיני.
"בהוראת הרבנים, בנות ישראל הקדושות יתאספו ליום תפילה בסמינר לישועת כל עמ"י הנתונים בצרה"
חייכתי, יודעת שיש כאלה שזה מעצבן אותן, אבל אותי זה מרגש.
אני לא לבד, אני חלק מקבוצה, יש לי רבנים, דרך וחברה בעלת אותם ערכים שאני מאמינה בהם.
כמה זה לא מובן מאליו.
בתורה ילדה קטנה בתל אביב, הדבר האהוב עלי ביותר היה ללכת לים ביום שבת בבוקר.
היינו יוצאים אבא, אמא ואני, פוסעים מעדנות בין סמטאות העיר.
היינו הולכים הרבה, חצי שעה, אולי שעה, כבר לא זוכרת.
אבא אמר שהוא לא רוצה ליסוע ברכב, הוא אוהב את הבריזה של תל אביב בשבת, זה שעשע אותי, משום שהוא היה אומר את זה גם כשהיה ממש חם.
אבל לי לא היה אכפת, זה היה החלק האהוב עלי בשבוע, ולא רק בגלל שנהניתי ממגע המים בסיום ההליכה.
בטיולים האלו אבא היה אומר לי "תשאלי יפה שלי, תשאלי כל מה שעולה בדעתך, אל תתני לדברים להיות ולהראות מובנים מאליהם".
אמא הייתה מחייכת וטוענת ש"די יוני, היא ילדה קטנה, תן לה לגדול בשקט". ואבא היה נאנח בדרמטיות "זה בדיוק הגיל, שהסקרנות שלה פורחת, היא לא תשאל יותר אחרי שיכבו לה את הלהט הילדותי הזה בעתיד", אמא היתה מנידה בראשה בהשלמה ומחכה לשאלה שלי.
ואני הייתי שואלת.
"אבא למה יש כל כך הרבה עצים?"
"אבא, אתה ואמא הייתם חברים בגן?"
"אבא, איך המכונית נוסעת?"
"אבא, איך הים יודע עד לאן ללכת?"
"אבא, מי זה האיש המוזר הזה עם הכובע השחור הענק והזקן כמו של סבים?"
ואבא היה עונה בסבלנות להכל, מסביר על מדע ופיזיקה, על חוקיות וטכנולוגיה.
"האיש הזה הוא דתי, הוא מאמין שיש אלוקים והוא זה שמקיים מה שאלוקים אמר".
אבל לפעמים אפילו לאבא החכם שלי לא היו תשובות.
"אבא גם אנחנו מאמינים באלוקים?"
הרמתי מבט סקרן לאבא, ראיתי שגם אמא מביטה בו בעניין.
"וודאי יפה שלי, למה את חושבת שלא?"
"אז למה אנחנו לא מקיימים את מה שאלוקים אומר?"
אבא גמגם משהו על קיצוניות ואמצע ואיש באמונתו יחיה, ואני נותרתי ללא מענה.
שבת אחת כשאמא הרגישה לא טוב ונשארה בבית שאלתי את אבא שאלה נוספת. "אבא, אם לדתיים יש את אלוקים שאומר להם מה לעשות, אז מי אומר לנו מה לעשות?"
אבא חייך "אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים, הכי כיף, לא?" פני התכרכמו.
"למה את עצובה אוצר שלי?"
"כי אם יש הרבה דתיים שעושים אותו דבר זה אומר שיש להם מלא חברים, ואנחנו עושים מה שבא לנו אז אנחנו לבד?" הבטתי בו בתהייה.
אבא נעצר מופתע "למה את חושבת שאנחנו בודדים? יש לנו הרבה חברים! יש את עופר ומיכל וגם מרים ודוד ויוסי וחני... את לא זוכרת?"
נאנחתי כמו שבעת תלאות "אבל הם גם עושים מה שבא להם , גם הם לבד".
מצחו של אבא התקמט, שאר הדרך עברה בשתיקה.
הגענו לים, אני השתובבתי בין הגלים, שערי התפזר ברוח וטיפות קפצו מבין גלי הים על פני, צחקתי בעונג. בילדותיות מדהימה הנחתי את כל השאלות והתהיות בצד ונהניתי מהרגע.
אבא ישב על החול הרך ובהה באופק.
כמה ימים לאחר מכן כששכבתי במיטה שמעתי את אבא נכנס הביתה, הוא דיבר עם אמא במטבח בקולות מהוסים, לאחר מכן שמעתי את צעדיו קרבים לחדרי "נסיכה שלי, את ישנה?", התישבתי במהירות "לא, לא נרדמתי עדיין"
הוא התיישב על מיטתי וליטף את שערי "רק רציתי לספר לך" הוא לחש "דיברתי עם רב של דתיים היום, האו ענה לי על כמה שאלות ששאלת אותי, אולי בהמשך אספר לך את התשובות" שלח אלי חיוך.
חייכתי אליו בחזרה תוך שעיניים שלי נעצמות.
את כיתה א' כבר התחלתי בבית ספר דתי.
לאחר כמה שנים עזבנו את תל אביב, וגם עברתי לבית יעקב.
סיימתי תיכון ועכשיו אני בסמינר.
וברגע זה אני יושבת מול העיתון ומביטה במודעה.
מחייכת לעצמי,
ומרגישה מוקפת.
אני יושבת על הספה, מעלעלת בין דפי העיתון היומי, מכירת חסד פה, קורס מדהים במחיר מפתיע שם, מודעה מסוימת בצבעי שחור לבן צדה את עיני.
"בהוראת הרבנים, בנות ישראל הקדושות יתאספו ליום תפילה בסמינר לישועת כל עמ"י הנתונים בצרה"
חייכתי, יודעת שיש כאלה שזה מעצבן אותן, אבל אותי זה מרגש.
אני לא לבד, אני חלק מקבוצה, יש לי רבנים, דרך וחברה בעלת אותם ערכים שאני מאמינה בהם.
כמה זה לא מובן מאליו.
בתורה ילדה קטנה בתל אביב, הדבר האהוב עלי ביותר היה ללכת לים ביום שבת בבוקר.
היינו יוצאים אבא, אמא ואני, פוסעים מעדנות בין סמטאות העיר.
היינו הולכים הרבה, חצי שעה, אולי שעה, כבר לא זוכרת.
אבא אמר שהוא לא רוצה ליסוע ברכב, הוא אוהב את הבריזה של תל אביב בשבת, זה שעשע אותי, משום שהוא היה אומר את זה גם כשהיה ממש חם.
אבל לי לא היה אכפת, זה היה החלק האהוב עלי בשבוע, ולא רק בגלל שנהניתי ממגע המים בסיום ההליכה.
בטיולים האלו אבא היה אומר לי "תשאלי יפה שלי, תשאלי כל מה שעולה בדעתך, אל תתני לדברים להיות ולהראות מובנים מאליהם".
אמא הייתה מחייכת וטוענת ש"די יוני, היא ילדה קטנה, תן לה לגדול בשקט". ואבא היה נאנח בדרמטיות "זה בדיוק הגיל, שהסקרנות שלה פורחת, היא לא תשאל יותר אחרי שיכבו לה את הלהט הילדותי הזה בעתיד", אמא היתה מנידה בראשה בהשלמה ומחכה לשאלה שלי.
ואני הייתי שואלת.
"אבא למה יש כל כך הרבה עצים?"
"אבא, אתה ואמא הייתם חברים בגן?"
"אבא, איך המכונית נוסעת?"
"אבא, איך הים יודע עד לאן ללכת?"
"אבא, מי זה האיש המוזר הזה עם הכובע השחור הענק והזקן כמו של סבים?"
ואבא היה עונה בסבלנות להכל, מסביר על מדע ופיזיקה, על חוקיות וטכנולוגיה.
"האיש הזה הוא דתי, הוא מאמין שיש אלוקים והוא זה שמקיים מה שאלוקים אמר".
אבל לפעמים אפילו לאבא החכם שלי לא היו תשובות.
"אבא גם אנחנו מאמינים באלוקים?"
הרמתי מבט סקרן לאבא, ראיתי שגם אמא מביטה בו בעניין.
"וודאי יפה שלי, למה את חושבת שלא?"
"אז למה אנחנו לא מקיימים את מה שאלוקים אומר?"
אבא גמגם משהו על קיצוניות ואמצע ואיש באמונתו יחיה, ואני נותרתי ללא מענה.
שבת אחת כשאמא הרגישה לא טוב ונשארה בבית שאלתי את אבא שאלה נוספת. "אבא, אם לדתיים יש את אלוקים שאומר להם מה לעשות, אז מי אומר לנו מה לעשות?"
אבא חייך "אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים, הכי כיף, לא?" פני התכרכמו.
"למה את עצובה אוצר שלי?"
"כי אם יש הרבה דתיים שעושים אותו דבר זה אומר שיש להם מלא חברים, ואנחנו עושים מה שבא לנו אז אנחנו לבד?" הבטתי בו בתהייה.
אבא נעצר מופתע "למה את חושבת שאנחנו בודדים? יש לנו הרבה חברים! יש את עופר ומיכל וגם מרים ודוד ויוסי וחני... את לא זוכרת?"
נאנחתי כמו שבעת תלאות "אבל הם גם עושים מה שבא להם , גם הם לבד".
מצחו של אבא התקמט, שאר הדרך עברה בשתיקה.
הגענו לים, אני השתובבתי בין הגלים, שערי התפזר ברוח וטיפות קפצו מבין גלי הים על פני, צחקתי בעונג. בילדותיות מדהימה הנחתי את כל השאלות והתהיות בצד ונהניתי מהרגע.
אבא ישב על החול הרך ובהה באופק.
כמה ימים לאחר מכן כששכבתי במיטה שמעתי את אבא נכנס הביתה, הוא דיבר עם אמא במטבח בקולות מהוסים, לאחר מכן שמעתי את צעדיו קרבים לחדרי "נסיכה שלי, את ישנה?", התישבתי במהירות "לא, לא נרדמתי עדיין"
הוא התיישב על מיטתי וליטף את שערי "רק רציתי לספר לך" הוא לחש "דיברתי עם רב של דתיים היום, האו ענה לי על כמה שאלות ששאלת אותי, אולי בהמשך אספר לך את התשובות" שלח אלי חיוך.
חייכתי אליו בחזרה תוך שעיניים שלי נעצמות.
את כיתה א' כבר התחלתי בבית ספר דתי.
לאחר כמה שנים עזבנו את תל אביב, וגם עברתי לבית יעקב.
סיימתי תיכון ועכשיו אני בסמינר.
וברגע זה אני יושבת מול העיתון ומביטה במודעה.
מחייכת לעצמי,
ומרגישה מוקפת.
נערך לאחרונה ב:
