סיפור בהמשכים יומנם של אבודים

מוריופ · 5/12/23

אוי, רוף המסכן, כל כך נוגע ללב... אני שמחה שהוא בחר נכון
פרק מקסים, אהבתי!

נ. גל · 13/12/23

יום מ"ו למסע.

לא ישנתי בלילה.
לא יכולתי.
ישבתי בתוך האוהל הקטן שלי, ורק התפללתי בלי מילים.
כשהערב ירד שילחתי את לו. היא לא צריכה להיות חלק מהסיפור הזה עכשיו. שתלך לטייל עם מפלצות אחרות, אני עכשיו רוצה להיות רק עם עצמי.
הלילה עבר במחשבות שאני לא רוצה לכתוב, גם לא לעצמי. ואני בטוח שאני לא צריך לכתוב, כי אני לעולם לא אשכח.
בחצות לא קרה כלום.
גם לא בהמשך הלילה.
רק בבוקר, כשכמעט נרדמתי בעיניים טרוטות, כנף האוהל הוסטה.
"אהלן, אחי." רוף נכנס, כאילו אין טבעי מזה. "תגיד, יש לך מגבת?"
הוא רטוב כולו במי ים, ואני מחבק אותו כאילו זה הגיוני.
"תרגיע." רוף מרים גבה. "מה יש לך? אתמול דיברנו."
"לא ככה." אין לי הגדרה לזה. יש לי מגבת, וגם את הבגדים היבשים שלו, החילופיים. אז זה מה שאני נותן לו.
"אל תתחיל." מבקש רוף. "אתה סתם מנפח דברים."
אני שותק. "בוא נריב אחר כך." אני מציע בחיוך. "ספר, נו. איך אתה?"
"הכל כרגיל." רוף מושך כתף. "טוב, מה עושים היום?"
אני ממצמץ.
"אם הכל כרגיל," אני מחפש מילים שלא יפגעו במקומות לא טובים. "אז מה בעצם השתנה?"
"לא השתנה." יורה רוף מידיית. "סתם, אתה יודע. חלק מהחיים זה לנסות דברים חדשים, ואז לנסות שוב דברים ישנים."
אני שותק. שותק כמו שלא שתקתי עם רוף מאז אי הוודאות. שותק כמו ששתקתי כל פעם שאבא ואמא רבו, ואני פחדתי לאבד אמא נוספת. שותק כמו ששתקתי כל פעם שלא הייתי בטוח שאני יודע מה התשובה.
"אתה חיכית לי." קולט רוף פתאום. "נו, אל תגיד לי שבאמת הפריע לך שהחלטתי קצת לשחק עם הגבולות."
"הפריע לי." אני מודה בשקט.
רוף שותק.
"יש לי רעיון." הוא אומר לבסוף. "אני אחרי חצי לילה של שחיה, אתה נראה גמור כמעט כמוני. בא נמצא משהו לאכול, ופשוט נישן עד מחר?"
זה רעיון טוב.
וכשרוף לידי, ובו זמנית רחוק כל כך - אני רוצה לישון גם שבוע.
רק להתעורר ולגלות שאי השפיות הזו הייתה זמנית, שהוא חזר להיות רוף הנורמלי.

מוריופ · 13/12/23

רק עכשיו, כשחתמת את אי השפיות אני מבינה אותו ואת התהליכים שעברו שני גיבורינו.
תודה רבה שהחזרת את רוף לעצמו, ועוד בדרך כל כך רופית...

נ. גל · 18/12/23

יום מ"ז למסע.

אנחנו צריכים למצוא מקום אחר.
גם רוף וגם אני מבינים את זה, ומצליחים למצוא אפילו את הכוח להגיד את זה אחד לשני.
כל אחד ממנו גילה בנפרד שלו הנודניקית הקימה את האוהל על חוף הבדידות. ניסיון נואש לגרום לי להיכנע לה או משהו כזה.
אבל בכל רחבי החוף הריק הזה, אנחנו לא מצליחים למצוא פינה שנוחה לשנינו, כדי להחליט לאן הולכים.
"פשוט הולכים." מחליט רוף כשהשמש כבר עומדת באמצע השמיים. "לא משנה לאן, פשוט הולכים."
אני מרגיש עלוב וריק כשאני נגרר אחריו. נזקק לעזרתו של מי שעד אתמול לא חשב שאני זקוק לו. המוח שלי חושב בפרדוקסים, ואני לאט לאט מתחיל לשים לב לזה.
"איפה אנחנו?" אני תוהה. "אתה שם לב שזה מקום מוזר?"
"הכל פה מוזר." משיב רוף אוטומטית, אבל בכל זאת מוריד את התיק מכתפו ומחפש שלט.
"תראה." הוא אומר פתאום, מצביע אחורה.
השלט חוף הבדידות עומד שם, רחוק. אבל מאחוריו, זה ברור, יש חוף הומה, עמוס. שונה לגמרי מאיך שהוא נראה מבפנים.
אנחנו חוזרים כדי לבדוק את זה.
מסתבר שברגע שעוברים קו דמיוני כל שהוא - כולם נעלמים, ואתה נמצא שם באמת לבד.
"טוב, בוא נלך לחוף המוזר שהשארנו בו את התיקים." אני מציע כשנמאס לי מהמשחק רואה-לא-רואה.
אנחנו הולכים.
התיקים שלנו כמובן לא במקום שבו השארנו אותם. מי חשב בכלל שדברים ישארו במקום שבו רצינו שהם יהיו.
עוד שעה של הליכה.
"היי, הכל שם." מצביע רוף על שלט שלידו ערימת תיקים. "בטח גם שלנו."
אנחנו מתקרבים בחשש.
כשאנחנו מגיעים, אני מגלה שהחשש שלנו היה מוצדק לגמרי.
על השלט, חקוקות אותיות בהירות ויפות.
איזור פגיעה עצמית.
שים לב, כל חפץ שתכניס איתך לאיזור זה עלול לשמש נגדך בבוא היום.
היציאה מאיזור זה מותנית בביטחון עצמי.

Chaya Lea · 18/12/23

נכתב ע"י נ. גל:
היציאה מאיזור זה מותנית בביטחון עצמי.

אהבתי אבל ממש!
עם מה עוד תפתיעי?

מוריופ · 19/12/23

יאיי! עוד הרפתקת שפי--רוף. פחדתי שתסיימי באי השפיות...

נכתב ע"י נ. גל:
איזור פגיעה עצמית.
שים לב, כל חפץ שתכניס איתך לאיזור זה עלול לשמש נגדך בבוא היום.
היציאה מאיזור זה מותנית בביטחון עצמי.

אמממ.... יחסית לשאר הנגיעות המעודנות של הסיפור, זו נגיעה קצת בוטה, לדעתי. עד עכשיו הכירו שפי ורוף את הכללים מתוך נסיוי וטעיה, ואני חושבת שגם כאן, הם אולי יראו 'פגיעה עצמית', אבל את הכלל 'כל חפץ שתכניס וגו' הם אמורים ללמוד בעצמם.
פשוט כי זו האווירה וזה הסגנון של הסיפור הזה

נ. גל · 19/12/23

נכתב ע"י Chaya Lea:
אהבתי אבל ממש!
עם מה עוד תפתיעי?

תודה!
מקווה לענות על הציפיות בעז"ה.

נכתב ע"י מוריופ:
יאיי! עוד הרפתקת שפי--רוף. פחדתי שתסיימי באי השפיות...

כשיגיע הסוף - יהיה ברור שזה הסוף.
ולא, הוא לא באי השפיות. יש אחרי השפיות עוד דרך לעבור...

נכתב ע"י מוריופ:
אמממ.... יחסית לשאר הנגיעות המעודנות של הסיפור, זו נגיעה קצת בוטה, לדעתי. עד עכשיו הכירו שפי ורוף את הכללים מתוך נסיוי וטעיה, ואני חושבת שגם כאן, הם אולי יראו 'פגיעה עצמית', אבל את הכלל 'כל חפץ שתכניס וגו' הם אמורים ללמוד בעצמם.
פשוט כי זו האווירה וזה הסגנון של הסיפור הזה

מסכימה.
בהחלט התלבטתי סביב הנקודה הזו.
לבסוף החלטתי שאם כבר אי שפיות, אז אפשר לחרוג גם מחוקי הנכון והלא נכון של הסיפור הזה.
כי דרך של ניסוי וטעיה מסוכנת מדי כשמדובר בנושא מורכב כ"כ, ולכן העדפתי לחסוך את הפיתול הזה בעלילה.

אגב זאת, במהלך הסיפור אני משתדלת מאוד לשמור על הגבול לפני האלימות, ולא להיכנס למקומות שעלולים להיות גרפיים או מטרידים. גם מול המפלצת, גם מול פגיעה עצמית. כאשר אין לי ברירה - אני פשוט מדלגת על קטעים וקופצת ישר למסקנות.
לא הכל אפשר לכתוב בפורום ציבורי-אינטרנטי, וד"ל...

משולש ברמודה · 19/12/23

נכתב ע"י נ. גל:
כל אחד ממנו גילה בנפרד שלו הנודניקית הקימה את האוהל על חוף הבדידות. ניסיון נואש לגרום לי להיכנע לה או משהו כזה.

נכתב ע"י נ. גל:
אני מרגיש עלוב וריק כשאני נגרר אחריו. נזקק לעזרתו של מי שעד אתמול לא חשב שאני זקוק לו. המוח שלי חושב בפרדוקסים, ואני לאט לאט מתחיל לשים לב לזה.

אהבתי.

נכתב ע"י נ. גל:
. כאשר אין לי ברירה - אני פשוט מדלגת על קטעים וקופצת ישר למסקנות.
לא הכל אפשר לכתוב בפורום ציבורי-אינטרנטי

מובן מאד. אבל אם ככה מה התועלת במסקנות ברורות? זה סיפור שחלק מהותי מהיופי שלו הוא הסאבטקסט.
גם לי הפריע קצת הסיום, יותר מידי מוחלט. הזהרה ברורה על הסכנה, הסברים איך לצאת...
מצד אחד את צודקת, את לא רוצה וגם לא יכולה לכתוב הכול. מצד שני אני תוהה לעצמי אם הדילוג המלאכותי הזה לא מאבד קצת את המטרה...

נכתב ע"י נ. גל:
היציאה מאיזור זה מותנית בביטחון עצמי.

המשפט הזה למשל גרם לעצור רגע ולהביט בסיפור מבחוץ. אולי זאת רק אני אבל ברגע שסיפור, בטח כזה, ממהר לקפוץ למסקנות - האמון שלי בו יורד קצת באופן אוטומטי...

נ. גל · 19/12/23

נכתב ע"י משולש ברמודה:
מובן מאד. אבל אם ככה מה התועלת במסקנות ברורות? זה סיפור שחלק מהותי מהיופי שלו הוא הסאבטקסט.
גם לי הפריע קצת הסיום, יותר מידי מוחלט. הזהרה ברורה על הסכנה, הסברים איך לצאת...
מצד אחד את צודקת, את לא רוצה וגם לא יכולה לכתוב הכול. מצד שני אני תוהה לעצמי אם הדילוג המלאכותי הזה לא מאבד קצת את המטרה...
המשפט הזה למשל גרם לעצור רגע ולהביט בסיפור מבחוץ. אולי זאת רק אני אבל ברגע שסיפור, בטח כזה, ממהר לקפוץ למסקנות - האמון שלי בו יורד קצת באופן אוטומטי...

צודקת.
לקחתי לתשומת ליבי, תודה.

מוריופ · 19/12/23

@נ. גל אולי תתני להם לדבר ביניהם, הם הרי כבר מבינים שמערכת האיים הזאת מותנית בתהליכים פנימיים.
אולי כשהם רואים את שלט שכתוב בו' אזור פגיעה עצמית' ובקטן יותר 'יציאה דרך אזור ביטחון עצמי'
אז הם מנהלים בצמם שיח ומגיעים למסקנה שכל דבר בפנים ישמש נגדם
אם שפי ורוף יגידו את זה לעצמם כמסקנה מוקדמת נאמין להם. (נגיד האוהל של לו בחוף הבדידות עבר לי הרבה יותר בקלות, כי הוא תובנה שלהם ממה שכבר עברו...)
אם זה יהיה שלט במערכת איים שבה שפי אפילו לא זכר שהוא הגיע אליה כשהוא קם ולמד הכל מאפס...

נ. גל · 26/12/23

ניסיתי למצוא פתרון מבלי לשכתב את הפרק הקודם, אשמח לביקורת (באופן כללי ובפרט על זה).

יום מ"ז למסע, אחר הצהריים.

ושוב אנחנו לא מסכימים.
זה מתחיל להרגיש כמו ריטואל קבוע. נתקלים בבעיה, מביאים פתרונות הפוכים, מתעצבנים - ובסוף מגלים שככה או ככה היינו מגיעים לאותה תוצאה.
אני טוען שאין שום סיכוי שאני מקשיב לשלט הזה. אני לא יודע מי שם אותו כאן ומה הוא מתכנן, אבל אני - שומר את הדברים שלי קרוב אליי.
רוף טוען שאם יש ליד השלט ערימה גדולה כל כך של תיקים, כנראה מספיק אנשים חכמים כבר הבינו שזה הדבר הנכון לעשות.
"אבל אף פעם לא תדע כמה אנשים לא הקשיבו לשלט!" אני מתעקש.
"ואף פעם לא תדע איך הם נדפקו בגלל זה." מחזיר רוף.
אוף.
"יודע מה?" אני מתייאש. "בוא נשאל סתם מישהו, ונעשה מה שהוא יגיד."
"לא מבטיח." רוף עקשן יותר ממני, הפעם.
אני שורק לצללית שיושבת על איזה סלע, מתעסקת במשהו לא ברור.
האדם מסתובב, מתעכב רגע, ומתחיל להתקרב אלינו.
"יש מצב לעזרה?" אני צועק לו.
"מה צריך, אחי?" הוא עונה.
"מה הקטע של השלט, אתה יודע?" אני שואל.
"איזה, הריק?" הוא מברר.
אני מביט את השלט. הוא בשום צורה לא ריק.
"זה." אני מצביע.
"פסול." מצחקק רוף. "לא ענית בשאלה."
אני מחייך בעל כורחי.
הבחור כבר לידינו. הוא גבוה, ג'ינג'י וחייכן. לא הבן אדם שהייתי משייך לאיזור פגיעה עצמית בשום צורה.
"כן, השלט הזה ריק. אין לי מושג למה." הוא אומר. "למה?"
"הוא לא ריק." אני עונה באיטיות. "אני רואה עליו מילים."
אנחנו מתווכחים.
לבחור נמאס ראשון, הוא מעביר את היד על השלט כדי להוכיח לי שהוא חלק ולא חרוט עליו כלום.
ואז העיניים שלו נפערות.
"וואו." הוא פולט. "עכשיו כתוב כאן פתאום."
"מה כתוב?" מברר רוף בזהירות.
"איזור פגיעה עצמית." הוא מקריא. "חפש את החברים שלך במקום אחר, כאן תמצא רק את עצמך."

ובבת אחת אני מבין הכל.
השלט הזה הוא הדרך לצאת מכאן.
הוא אשליה.

CN · 26/12/23

ב"ה

איך אני אוהבת את הסיפור הזה!
חיכיתי לו אתמול.
להגיד עוד פעם שאני אוהבת?
הוא כל כך יפיפה וחכם, מדהים.
תודה!

מוריופ · 27/12/23

מהמם! הפכת את השלט עצמו לסוג של חידה וזה פשוט מוצלח, מקסים, אליפות
רק שאני בבורותי לא הבנתי מה שפי הבין...

נ. גל · 27/12/23

נכתב ע"י CN:
ב"ה

איך אני אוהבת את הסיפור הזה!
חיכיתי לו אתמול.
להגיד עוד פעם שאני אוהבת?
הוא כל כך יפיפה וחכם, מדהים.
תודה!

תודה רבה!
כן, זה מחמם את הלב כל פעם מחדש

נכתב ע"י מוריופ:
מהמם! הפכת את השלט עצמו לסוג של חידה וזה פשוט מוצלח, מקסים, אליפות
רק שאני בבורותי לא הבנתי מה שפי הבין...

תודה!
יוסבר בהרחבה בפרק הבא בע"ה. אני עוד צריכה להחליט סופית מה הוא הבין...

נ. גל · 2/1/24

הפרק יעלה באיחור קל, בשל נסיבות משמחות שמונעות ממני לשבת ולכתוב אותו היום.
בלי נדר הוא יעלה ביום חמישי, באופן חד פעמי.

נ. גל · 4/1/24

יום מ"ח למסע.
את הבוקר בילינו בלשכנע אנשים לבוא אל השלט.
הרוב סירבו, העדיפו להמשיך לעשות את מה שהם עושים. חלקם גם היו פצועים מכדי לבוא, או מיואשים מכדי להקשיב.
אבל לאט לאט הגיעו. וגילו שמשהו פה שונה מכל מקום אחר.
וחלקם, אפילו, הסכימו לנסות לעבוד כקבוצה.
וזהו, עכשיו כולנו יושבים לארוחת צהריים מוזרה.
ברק, ג'יפי, חבר, מתן, הופו, נועם, שיאו, טיראמאן, רוף, ואני.
לו הוזמנה לאיזו ארוחת מפלצות בצד השני של האי, היא תגיע באיחור.
בינתיים אני מנסה להבין למה למען ה' תקוע פה שלט כל כך מוזר, ומה אני אמור להחליט לעשות איתו.

מה סבתא לאה הייתה עושה במקומי?
אני לא יודע למה, אבל נזכרתי בה פתאום.
בה, במוסיקה המוזרה שהיא אהבה לשמוע, וברעיונות המקוריים שלה להתמודד עם כל דבר שהוא.
"איך היא הייתה מגיעה להחלטות?" מתעניין ג'יפי. הוא חצי בן אדם וחצי חייזר.
אני מסתכל מסביב. סבתא תמיד הייתה בודקת קודם כל מה יש סביבה, ואומרת 'אם אלוקים שם את זה כאן, כנראה אני צריכה את זה כאן'.
אז יש לידי ערימת תיקים מעורבבים, של כל מיני אנשים מכל מיני זמנים.
יש סביבי חבורה של כמעט עשרה יצורים (2 מפלצות, 5 בני אדם, 2 יצורים לא ברורים ואני).
יש לי את המחברת שאני כותב בה עכשיו כדי לנסות לסדר את הראש בתוך כל הבלאגן הזה.
ויש סביבי רעש אימים, של כל מיני קולות שהבינו שאין לי עדיין רעיון, והם מתווכחים האם יש כזה.
"שקט!" לו צועקת. "יש לשפי רעיון."
אין לי מושג מאיפה היא החליטה את זה.
אבל הם שותקים.
"הייתה לי סבתא." אני מספר באיטיות, עיניי נעוצות במחברת. כותב ומקריא. "היא הייתה חכמה יותר מכל מי שהכרתי. האמת, שהייתה לה דרך מעולה להחליט דברים. אבל בשביל זה אנחנו צריכים דממה מוחלטת."
הם שותקים. אני מעז להרים את העיניים ולראות את כולם מסתכלים עליי בציפיה.
הציפיה הזו משתקת אותי.
לרגע אני מרגיש שאני אבוד.
"דבר." לוחשת לי לו בטון בלתי אפשרי. "דבר עכשיו או שאני חונקת אותך."
"מוסיקה." אני ממהר לפלוט. "שכל אחד יעצום עיניים, ויקשיב רק לעצמו. עד שיעלה בו שיר שהוא אוהב. המסר של השיר הזה יספר לו מה הוא באמת רוצה לעשות עכשיו."

המעגל מתפרק.
כל אחד תופס פינה, מנסה להיכנס למדיטציה משלו.
אני לא צריך יותר מדקה אחת, נזכר בשיר חסר שם שסבתא שמעה פעם עם חברה שלה, כשבאתי להתחבא אצלה מילדים רעים.
"כנראה שלא נדע, עד שלא ניגע
ובאש עצמה -
עד שלא ניפול, לא נקום לתחייה."

גיל עקביוב - נוסעים נוסעים

www.youtube.com

ניק 70107 · 9/1/24

וואו, איזה כיף! גם פרק מהמם וגם השיר האהוב עלי!

נ. גל · 10/1/24

יום מ"ט למסע.

יש לי וידוי של מפלצות.
זה לא בדיוק וידוי, כי מפלצות לא מתוודות. צריכים מילה חדשה לזה. אולי שיתוף?
אתמול, כשישבנו לחגוג, כל מפלצת סיפרה על האיש שלה. כמה הוא דפוק, כמה הוא קטן, כמה הוא כלומניק.
ואני, במקום לספר, פשוט הצעתי להשמיע אותך בקול, שישמעו כמה אתה... כזה.
ושמענו. שמענו את המעגל שלכם, את השירים, את המילים שפיזרת לכל החברים החדשים שלך.
אני לא יודעת למה, אבל גם אנחנו הקשבנו לך.
בחרנו שירים, דמענו.
דמענו, שפי, אתה יודע מה זה אומר?
הבאתי לך בקבוקון עם כל הדמעות שלנו.
אתה אולי עוד לא מכיר את זה, אבל אתה תהיה זקוק להן בהמשך.

ואגב, השיר שלי? הוא היה "היי שקטה". ואני יודעת שזה לא קשור בשום צורה, ושזה הדבר הכי לא מפלצתי שאפשר לומר, אבל אני בכיתי וביקשתי: "היי שקטה כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כוח, כאילו האוויר נותן לך הגנה".

וסליחה שפי. זו לא תהיה הפעם האחרונה שאצחק עלייך מאחורי הגב, אבל זו בהחלט הפעם האחרונה שאבכה ממך מאחורי הגב.
*
שוב אנחנו במעגל.
הפעם אנחנו כבר שניים עשר חברים.
לו הצטרפה, וגם קולצ'. ילדה קטנה עם עיניים גדולות וכאב גדול. הכאב שלה, אגב, בצבע תכול ועמוק.
אני יושב וכותב, מדבר את המילים שאני כותב.
זה לא נורמלי ולא מנומס בשום צורה, אבל זו הדרך שלי. וגם ככה אין לנו משהו אחר לעשות עכשיו.
"אם החלטנו כולנו שאנחנו כאן כדי לשבור את מעגל הפגיעה, אני מבקש שניצור מעגל כוח." אני אומר באיטיות. "אנחנו זקוקים עכשיו לכמה שיותר סיבות למה להתחבר, למה לא להיפגע. כי ברגע שנעבור לתוך איזור הפגיעה - יהיה לנו הרבה יותר קשה לנצח."
המילים מגיעות לאט.
אני אפילו מספיק למצוא את שלי לפני האחרים.

כדי להגיע אל נחלת האהבה (הופו),
להפסיד לעצמך רק אומר שניצחת (שיאו),
כי זה נורמלי לא להיות נורמלי (ג'יפי),
כי אלוקים ברא את האוויר רק בשבילי (ברק),
גם דמעות הן מים חיים (נועם),
הדרך אל עצמי עוברת דרך עצמי (רוף),
כי הדבר הכי הפוך מפגיעה זה לחלום כל הדרך אל המטרה (חבר),
לכאוב זה אומר שיש לך לב (טיראמאן),
כי לא צריכים לדבר כשיש את הכל (מתן),
כדי לא להימחק (אני, שפי).
*
"עכשיו אנחנו נכין לעצמנו שקי ציוד: כל אחד ייקח לו אוכל, שיאו וקולצ' ישזרו זרי פרחים לכל אחד (כל אחד צריך להביא פרחים שהוא אוהב), טיראמאן נחלק בינינו את ערכות העזרה הראשונה שיש כאן.
אחר כך נשב לארוחת ערב על האש עם הגיטרות של נועם ומתן, והיום נלך לישון מוקדם.
עבדנו קשה, אנחנו זקוקים לכוח של עצמנו.
בואו ניתן אותו למי שצריך, אוקי?"

מוריופ · 10/1/24

מקסים כמו תמיד
פתאום משני אנשים ומפלצת קיבלנו חבורה ענקית ומגוונת של 12 איש, וזה קצת מבלבל. בפרק הקודם סיפרת שחלק הם יצורים וחלק אנשים, את מסכימה להזכיר לנו עוד פעם או פעמיים בסיפור מי הוא מה?

נ.ב. מדהים כמה הכנות משפיעה. לו היתה המפלצת השנואה של שפי, אבל בפרק הזה מצאתי את עצמי מלאת רחמים ואמפטיה כלפי האומללה הזו שכבולה במפלצותה בלי יכולת להשתנות, גם כשהיא ממש רוצה.

מקסים

נ. גל · 10/1/24

נכתב ע"י מוריופ:
מקסים כמו תמיד
נ.ב. מדהים כמה הכנות משפיעה. לו היתה המפלצת השנואה של שפי, אבל בפרק הזה מצאתי את עצמי מלאת רחמים ואמפטיה כלפי האומללה הזו שכבולה במפלצותה בלי יכולת להשתנות, גם כשהיא ממש רוצה.

מקסים

תודה!

נכתב ע"י מוריופ:
פתאום משני אנשים ומפלצת קיבלנו חבורה ענקית ומגוונת של 12 איש, וזה קצת מבלבל. בפרק הקודם סיפרת שחלק הם יצורים וחלק אנשים, את מסכימה להזכיר לנו עוד פעם או פעמיים בסיפור מי הוא מה?

לא כל הדמויות האלה לא הולכות להישאר לאורך זמן, לכן אין השקעה בהיכרות איתן. נראה לי יהיה הכי נכון פשוט לתת את ההצצה כאן ולהתקדם בסיפור בקצב שלו.

סקירה מהירה, ללא ספויילרים:
כבר ציינתי שהסיפור מתבסס הרבה על הרעיונות מתורת חסידות חב"ד.
כאן הרעיון הוא שכדי לנצח את הלופ האשלייתי שהעולם ייצר סביב שפי ורוף, הם זקוקים לכל הכוחות שלהם.
במקרה הזה, 10 הכוחות הנפשיים המתוארים בחסידות מתבטאים כ10 חברי מסע שמסייעים להם.
למה הם לא שם כל הזמן? כי בד"כ הכוחות האלה סגורים בעומק הנפש, הם מתגלים בעוצמתם המלאה רק בעת הצורך.

ברק - בחינת החכמה שנקראת "ברק המבריק". הוא חכם, שקול, חובב שיח כוללני, מנהיגותי. בן אדם.
ג'יפי - בחינת הבינה (מלשון GPT, בינה מלאכותית. הומור פנימי). מנתח כל דבר באופן מעמיק בכדי לשלוט במצב. חצי אדם חצי חייזר.
חבר - בחינת הדעת. מחבר כל דבר אל החיים עצמם, גאון רגשי. בן אדם.
מתן - בחינת החסד. שקט, רגוע, מקבל ומכיל את הכל בפשטות. בן אדם.
הופו - בחינת הגבורה. לחוץ, מחפש את האהבה בחייו כל הזמן ולא מצליח למצוא. יישומי ופילוסוף בו זמנית. המפלצת של מתן. לפעמים מתבטא על עצמו בלשון זכר ולפעמים בנקבה.
נועם - בחינת התפארת. בעל נפש אומן, רואה בכל דבר את המורכבות. חובב מים. בן אדם.
שיאו - בחינת הנצח. עקשן, חסר גבולות, מנהיגותי. מפלצת.
טיראמאן - בחינת ההוד. מעופף, לא מקורקע. חסר עמוד שדרה חברתי. לשעבר חד קרן.
רוף - בחינת היסוד. מחובר באופן עמוק מאוד לעצמו, עקשן. מוכן לשינויים רק בתנאי שהם אינם משנים אותו. בן אדם.
שפי - בחינת המלכות. מחפש לשנות את העולם ולהביא תוצאות לכל פעולה שלו. מנהיגותי. בן אדם.

נוספים להם לו וקולצ':
לו - "מלכות דקליפה", שמחזיקה בתוכה את כל סוגי הרגשות התובנות, אבל משתמשת בהם כדי לפגוע. היא מביאה תוצאות חיוביות אבל מעטות.
קולצ' - בת אדם. פירוט אי"ה בסיפור עצמו.