סיפור בהמשכים יומנם של אבודים

[מוריופ]

תודה @מנוחה כהן על ההסבר
@נ. גל - תודה על שהכנסת את המהלך הזה, שמציג את היפך ההוליוודיות ומזכיר על אכפתיות בריאה ואמת החיים
הסיפור הזה מעורר המון חשיבה ומוסר, ואני (כרגיל) מחכה להמשך!

 

[sh.t.down]

@נ. גל , עוקבת מההתחלה ומחכה מאד לפרקים החדשים.
את כותבת פשוט באומנות ומפשטת התפתחויות ודילמות אנושיות לסיפור שכיף לקרוא.

 

[אבן דרך]

@נ. גל, את גאון גאון גאון. והסיפור הזה גם.
אני אמשיך לומר את זה לנצח, בערך, ולהתמוגג להנאתי מכל פרק מחדש.
הסיפור הזה הולך ונהיה מופרע ומדהים מפרק לפרק, וזה עצום.
בטוחה שלא יורדת עד הסוף לעומק כוונותייך, אבל אפילו במה שלקחתי מהסיפור לכיוון שלי - הוא מדהים. וחכם קשות.


מחכה כבר להסברים ולניתוחים שלך כשתגמרי אותו

 

[נ. גל]

תודה @מנוחה כהן על ההסבר
@נ. גל - תודה על שהכנסת את המהלך הזה, שמציג את היפך ההוליוודיות ומזכיר על אכפתיות בריאה ואמת החיים
הסיפור הזה מעורר המון חשיבה ומוסר, ואני (כרגיל) מחכה להמשך!

@נ. גל , עוקבת מההתחלה ומחכה מאד לפרקים החדשים.
את כותבת פשוט באומנות ומפשטת התפתחויות ודילמות אנושיות לסיפור שכיף לקרוא.

@נ. גל, את גאון גאון גאון. והסיפור הזה גם.
אני אמשיך לומר את זה לנצח, בערך, ולהתמוגג להנאתי מכל פרק מחדש.
הסיפור הזה הולך ונהיה מופרע ומדהים מפרק לפרק, וזה עצום.
בטוחה שלא יורדת עד הסוף לעומק כוונותייך, אבל אפילו במה שלקחתי מהסיפור לכיוון שלי - הוא מדהים. וחכם קשות.


מחכה כבר להסברים ולניתוחים שלך כשתגמרי אותו

תודה לכולכן!
כל פעם מחדש מחמם את הלב לדעת שהסיפור הזה לא רק יוצא מהלב אלא גם נכנס בדרכים שלו...
מודה שבהתחלה חשבתי שהוא ארוך ומורכב מדי לפרסום בפלטפורמה אינטרנטית, אבל מגלה עם הזמן שהוא עובד בכל זאת.

 

[CN]

יום מ"ב למסע.

היי שפי.
אתה עוד זוכר אותי בכלל?
הייתי חבר שלך. אני חושב שאני עדיין, אבל אתה כבר לא ממש חבר שלי.
זה חבל לי, אבל אני יודע שזו אחריותך הבלעדית.
לסובב אותי ככה מאחורי הגב? באמת חשבת שזה יעבוד לך?
אני עדיין בא כל לילה לשמוע ממך קצת, כשלו סוף סוף עוזבת את השטח.
אני עדיין דואג לך, ותאמין לי - באי הזה יש הרבה ממה לדאוג.
נכון, אין לך שום דרך להבין אותי, אנחנו לא מדברים אותה שפה כבר כמה ימים.
אבל אני מבטיח לך, בכל שפה שהיא - שאני בסדר. אני באמת בסדר, אתה לא צריך לדאוג.
תתקדם בקצב שלך, תהנה מהדרך. אני כבר הגעתי למקום שטוב לי בו.
זה כנראה לא יקרה ביחד עוד, ולא רק בגלל שמצאתי כבר את המקום שלי.
בעיקר בגלל שאני לא מסוגל יותר להיות ליד בני אדם שחושבים שדאגה פירושה מניפולטיביות, ושמעדיפים לשתף פעולה עם מפלצת (מפלצת, שפי! אתה עוד זוכר מה משמעות המילה הזו בכלל?) במקום להאמין למי שהיה חבר שלהם.

כן, אני מאמין שזו הייתה חברות. התחלתי להאמין שיש דבר כזה בכלל, חברות. זה קרה בזכותך, ואני אודה לך על זה במשך כל חיי.
אם תגיע לארץ בסוף, כמו שרצית, אולי תמסור ד"ש למשפחה שהייתה לי.
אבל גם אם זה לא יקרה, ותמצא את המקום שלך פה, באיים - אני מבטיח שאף פעם אני לא אפגע בך כמו שאתה פגעת בי עכשיו.
*
התגעגעתי.
רק עכשיו, כשאני שוב קורא את המילים בכתב של רוף, אני מבין כמה התגעגעתי.
איך אפשר להתגעגע למישהו שאתה מכיר רק חודש?
אני לא יודע, אבל אני מתגעגע אליו...
שלחתי את לו ליומיים, שבהם היא לא מתקרבת לאי בכלל. שתסתובב איפה שבא לה, אבל לא לידי.
אני צריך לחשוב.
לא התכוונתי לפגוע, משהו שיבש אותי לגמרי.
כשאני מסתכל שוב על המחברת, קורא אותה מצד לצד - אני מבין שמשהו אצלי באמת השתבש בימים האחרונים.
לא יכול להיות שככה בקלות הסכמתי לנסות לעבור עוד התקפים מלו, רק בשביל הסיכוי שזה יחזיר את רוף. רוף הרי כל הזמן רק ניסה לעזור לי להתרחק ממנה, לשלוט בה.
איך היא שיחקה בי ככה?
איך היא שיכנעה אותי שזה המוצא היחיד, אם רוף יאמין שלו רוצה להרוג אותי?
ורוף יודע, אפילו טוב ממני, שזה פשוט לא יכול לקרות...

אני מרגיש אידיוט.
יוצא לריצה סביב האי. לנשום אוויר, לשחרר את הראש.
לחפש קצת את השפיות שלי.

ב"ה

יום שלישי היום, מה שלום שפי?
איך רוף מסתדר לו שם בתוך הדרקון?
סתם ככה פתאום עלו לי מלא שאלות הגיון על חיים בתוך דרקון.. אבל זה לגמרי לגיטימי בסיפור,
רק לא לגיטימי להיות שם כבר שבוע!
זה מחניק וחם!

 

[נ. גל]

יום מ"ג למסע.

אני מתעורר על החוף.
השמש כבר יוקדת בשמיים, ואני מסוחרר.
איכשהוא התיק שלי הגיע לכאן. איכשהוא בקבוק המים מלא.
אני שותה באיטיות, רק רוצה לזרוק את הראש אחורה ולישון שוב. עד מחר. עד הנצח.

לאט לאט כשהכאב קהה ואני מצטלל, אני מבין שיש בדיוק 2 אפשרויות. או שלו הביאה את התיק, או שרוף.
באי הזה דברים לא עוברים ממקום למקום בלי התרעה, את זה כבר הסבירו לי הוותיקים.
אז אם הזהרתי את לו שלא תעז להגיע אליי עד היום בערב, זה משאיר לי בדיוק אופציה אחת.
משהו מפרפר לי בבטן. פחד.
זה לא יכול להיות שאני מפחד מרוף.
אבל אם הוא לא צריך אותי יותר, ובכל זאת מנסה לשמור שאני לא אתייבש - מה הוא כן רוצה?
אם אני אשאל אותו הוא יענה שהוא פשוט חבר. אבל הבטן שלי מתהפכת, ולא מוכנה להאמין לזה.
אני נשכב שוב, בוהה בשמיים.
הבחילה מציפה אותי.
מתהפך, משחרר הכל על החול.
במחשבה שניה, הייתי צריך לשחרר ישר לגלים. עכשיו הסרחון דוחה אותי, ואני צריך לקום וללכת.

רק 2 דקות של הליכה מספיקות כדי להסביר לי הכל.
אני מגיע לשער, אחד מיני רבים שיש על החופים כאן. אבל חקוק עליו באותיות ברורות: חוף הבדידות.
ולמטה, קצת יותר בקטן: איזור חרדה.
אולי אם אלך מכאן, אצליח להאמין שרוף עדיין בן אדם, למרות שהוא דרקון?
אני מטושטש.
הראש שלי כואב.
מגיע רק בקושי אל השלט הבא. לידו יש מערה.
נכנס, מניח ראש.
שותה קצת כדי לא להתייבש.
אין לי תיאבון.
כשאקום אנסה להתרחק עוד קצת... אולי אגיע לאיזור בטוח יותר.

 

[נ. גל]

יום שלישי היום, מה שלום שפי?
איך רוף מסתדר לו שם בתוך הדרקון?

כל אחד משניהם חושב ששלומו בסדר גמור, אבל השני חייב עזרה כך שקצת מורכב לענות על השאלה...

סתם ככה פתאום עלו לי מלא שאלות הגיון על חיים בתוך דרקון.. אבל זה לגמרי לגיטימי בסיפור,
רק לא לגיטימי להיות שם כבר שבוע!
זה מחניק וחם!

חד משמעית... ננסה לעשות ישיבת צוות ולשכנע את הגורמים הרלוונטים להתקדם כבר.

 

[CN]

ב"ה

תודה על הסיפור היפה הזה.
חיכיתי לו אתמול מהבוקר...
הוא כל כך עדין ועמוק, ביחד עם עלילה קצבית שלא משאירה אותנו בדרמה סוחטת דמעות.
פשוט תענוג.

 

[נ. גל]

ב"ה

תודה על הסיפור היפה הזה.
חיכיתי לו אתמול מהבוקר...
הוא כל כך עדין ועמוק, ביחד עם עלילה קצבית שלא משאירה אותנו בדרמה סוחטת דמעות.
פשוט תענוג.

תודה! טוב לשמוע...
נשתדל לא למתוח את העצבים בפעמים הבאות, ככל האפשרי.

 

[נ. גל]

ספוילר

פרק מיוחד ומוגדל לכבוד שבוע החגים החבדי - ט'-י"ט כסלו.

יום מ"ד למסע.

אני מתעורר מרעש בלתי נסבל. אחרי רגע גם מרגיש את הגוף כולו כואב.
"מה נדפק." אני ממלמל.
"רוץ החוצה." צועקת עליי לו. "הרגע!"
"מה יש לך?" אני תוהה, מתהפך בקושי.
"מהר, נו!"
היא לחוצה. ממש.
אני יוצא החוצה, ועכשיו יושב לכתוב את זה ליד פתח המערה. בקושי ער.
לו יוצאת אחריי, חוסמת לי את הכניסה חזרה למערה.
"מה העניין?" אני מנסה לברר.
"לא יודעת." היא עונה. "רוף גילה בתעופת הבוקר שלו שאתה לא על החוף, וטס לקרוא לי. כשמצאתי אותך הוא צרח עליי להוציא אותך משם מיידית."
רוף.
"איפה הוא?" אני תוהה, שוטף פנים.
ללו אין מושג.
"ואיך הוא שכנע אותך להילחץ כל כך?"
גם על זה אין לה מושג.
אני רוצה לבעוט אותה כמו חצץ. "ובשביל זה הערת אותי? בשביל משהו שאין לך מושג ממנו?"
היא מאשרת בנחת. "דרקונים אף פעם אינם משקרים. אין להם בשביל מה. ורוף אדם טוב, אם הוא דואג לך - אז יש סיבה."
אולי.
אולי לא.
אני שולח אותה להוציא מהמערה את התיק שלי.
"תקשיב, זו באמת מערה בעייתית." היא אומרת כשהיא יוצאת. "היא מעוררת חשק להיכנס לעומק שלה, וכמה שיותר מהר."
"אז תיכנסי." אני מציע. "אני מחכה לך כאן."
"ואם אני לא אחזור?"
היא בחרדות. שזה הגיוני, כשמדובר בשילוב בין מפלצת, פחד, ואיזור חרדה. וזה גם לא הגיוני, כי מה כבר יכול להפחיד ככה מפלצת פחד.
"סיכמנו שאי אפשר למות פה, נכון?" אני אדיש. מנסה להיות, לפחות. לא להראות שאני סקרן. "מקסימום תחיי בלעדיי, גם אופציה מעולה."
היא נכנעת. נכנסת למערה.
אני מתיישב על החוף, מטיל אבנים קטנות אל הגלים.
צל ענק מחשיך את השמיים.
אני סוגר את המחברת, הולך לדבר עם רוף.

 

[נ. גל]

יום מ"ד למסע, דף 2.

רוף מסתבר באמת בחרדות.
דואג לי כאילו לו מנסה לחנוק אותי או משהו.
"מה העניין?" אני לא מבין.
"קודם תבטיח שאתה בחיים לא נכנס יותר לאף מערה על האי הזה."
אני ממצמץ. "תגיד, מי אתה חושב שאתה?"
"בבקשה." הקול שלו מוזר כשהוא מתחנן ומעוות בו זמנית. ערבוב בלתי אפשרי. "תבטיח לי."
זה לוקח לי כמה דקות. בסוף אני מבטיח.
"תעלה על לו, אני אראה לך."
הרעיון הזוי לי. "אז תבטיח לי שאתה אחראי שזה יהיה בסדר."
הוא מבטיח. אני מתיישב על לו. הידיים שלה לופתות לי את הרגליים בכוח. היא פורשת כנפיים ודואה אחרי הדרקון.
זה פסיכי, אני לא מבין איך הגעתי למצב הזה.
"במרכז האי יש את האיזור המסוכן." מסביר רוף. "קוראים לו האיזור הקליני. כל החופים הם אחלה, חופים יפים ונחלים עם מי שיגעון. אבל במרכז, שם באמת הולך זוועה."
אני לא בטוח מה הוא מגדיר כזוועה, אז אנחנו מתקרבים אל האיזור הקליני המדובר.
ברגע הראשון אני לא מבין מה הולך. וכשאני קולט אני מסתחרר.
בורות עמוקים חפורים, נראים כמו בור שחור בלי תחתית. "אל תסתכל למטה." ממליצה לו. "אבל יש שם אנשים שנכנסו מרצונם, ולא מתכוונים לצאת אי פעם."
אני מסיט את המבט. יש שם משהו שנראה כמו מצבה, ואנשים מנגנים סביבו בגיטרות. "מה זה?" אני תוהה באלם.
"זה גרסת האי שפיות למחשבות אובדניות." מגחך רוף. "תסתכל שמאלה, מעניין שם."
מעניין זו הגדרה מוזרה. מאוד מוזרה כשמדובר בחבורה לא קטנה של אנשים. כלומר, זה בעצם רק שניים, אבל כל אחד מהם הוא כפול עשרה.
"מכל איזור באי יש מנהרה." מסביר רוף. "וכל מנהרה מובילה לשטח כזה באיזור הקליני. לפי החוף שממנו נכנסת, לשם תגיע."
ליד עצי קוקוס עומדים כמה אנשים ללא תנועה. קפואים כמו פסלים.
אני מבין גם בלי שרוף יסביר.
אלו אנשי חוף החרדה.
"תודה." אני לוחש כשאנחנו מתרחקים. "הצלת אותי."
"בשביל זה יש חברים." עונה רוף.
"אני רוצה להציל גם אותך." אני פולט בלי להתכוון.
"להציל ממה?" תוהה רוף.
"אתה זוכר שלא רצית לעזוב את אי הוודאות?" המילים נשפכות לי, למרות שהחלטתי אלף פעם לא להגיד אותם. איכשהוא, בגובה, הכל משתנה. "זוכר שחשבת שאפשר לחיות שם את כל החיים? אז זה שוב קורה לך, ואני רק רוצה שנגיע ביחד לעולם הרגיל, האמיתי."
השתיקה של רוף ארוכה, מופרת בשקשוק כנפיים.
"מה צריך בשביל זה?" הוא שואל לבסוף.
אני בולע רוק. "דרקונים לא יכולים לצאת מפה." אני עונה. "אתה צריך לחזור להיות בן אדם."
רוף לא עונה לי. הוא דואה הרחק, עוזב את האיזור כליל.
אני נוחת לאט. לו בונה בשבילי אוהל על החוף. אני מתמוטט בבכי, לא רוצה לראות שום דבר.
*
קיבלת, שפי.
אני מבטיח לעזוב איתך את האיים.
לא משנה מה זה כולל. אפילו אם אני צריך להיות לא אני יותר.

 

[Yes it's me]

ואוו, התחלתי פעם לקרוא את הסיפור הזה, והיו בסיפור שני אנשים,
עכשיו נכנסתי שוב וראיתי שזה הולך לכיוון של פנטזיה ודרקונים וכו'
אז קראתי את האמצע בדלוגים (אני אף פעם לא קוראת לפי סדר אלא אמצע סוף אז התחלה...)
עכשיו יכול להיות שאני עייפה עכשיו מה שגורם לי להבין את העמוק שבסיפור
זה לא הרגיש לי כמו פנטזיה רגילה אלא עם רובד כפול (כמו עזה תחתית ועזה עלית, ומחילה על ההשואה-זה מה שעולה לי עכשיו) זאת אומרת כאן בסיפור מסופר על אי עם מקומות ושלבים שצריך לבקר ולעבור אותם,
זה הרגיש לי כאילו זה ממש על החיים שלנו היום של מלחמה של החומר עם הרוח ותחנות שצריך לעבור ונסיונות ועוד
במיוחד זה קרה ב"אי השפיות", וזה יפה ועמוק ברמה!
@נ. גל הכתיבה משובחת מאד!
ואם כבר פנטזיה לציבור החרדי אז כזאת!!

 

[אבן דרך]

הגאונותת.

קדימה, @נ. גל, העולם מחכה לספרים שלך כבר יותר מדי זמן!

 

[נ. גל]

זה לא הרגיש לי כמו פנטזיה רגילה אלא עם רובד כפול (כמו עזה תחתית ועזה עלית, ומחילה על ההשואה-זה מה שעולה לי עכשיו) זאת אומרת כאן בסיפור מסופר על אי עם מקומות ושלבים שצריך לבקר ולעבור אותם,
זה הרגיש לי כאילו זה ממש על החיים שלנו היום של מלחמה של החומר עם הרוח ותחנות שצריך לעבור ונסיונות ועוד
במיוחד זה קרה ב"אי השפיות", וזה יפה ועמוק ברמה!

בהחלט, הכוונה הייתה ליצור פנטזיה כשתת הסוגה הוא אלגוריה.
הסיפור משמש כמשל לתהליך נפשי, כאשר הדמויות פנויות לחלוטין לתהליך (ועוברות אותו בקצב מסחרר) במקום לעבור אותו במשך כמה שנות חיים.
חלק מהתהליך הוא היכולת לזהות שמדובר בתהליך, ולכן ככל שהסיפור מתקדם - זה הולך ונהיה (אני מקווה) גלוי מעט יותר.

@נ. גל הכתיבה משובחת מאד!
ואם כבר פנטזיה לציבור החרדי אז כזאת!!

תודה!

קדימה, @נ. גל, העולם מחכה לספרים שלך כבר יותר מדי זמן!

תודה על התזכורת בעזרת השם...

 

[משולש ברמודה]

סיפור יפהפה ועמוק מאד. תענוג לקרוא.

ובעוד שמפלצות מבינות ששייכות זה הדבר שנדרש כדי לפרוש כנפיים

אולי זאת רק אני, אבל התובנה הזאת קצת מאולצת.
קודם כל מאיפה שפי הגיע למסקנה שהמפלצת מבינה את זה?
ודבר שני אי אפשר להתכחש ששייכות היא גם דבר כובל פעמים לא מעטות, ויש גם היגיון בגישה ה'דרקונית' ששואפת לעצמאות בכל מחיר.

טוב, לכל מי שלא עקב. זה אמנם חלק שולי יחסית ביחס לעלילה הכללית, אז לא השקעתי בהסבר. אבל היו בקשות, אז:
התכנון היה שלו תגרום לשפי להתקפי חרדה חוזרים ונשנים, כאשר באיזשהוא שלב היא תזרוק אותו לים.
כיוון שכמו שהוזכר כמה פרקים קודם - דרקון לא יכול לשרוד במים - רוף לא יוכל להציל את שפי מטביעה כל עוד הוא בתוך הדרקון. לכן הוא ייצא מהדרקון, וממילא פתרנו את הבעיה המקורית.
רוף הבין את התוכנית, ונפגע מאוד מהעובדה ששפי רוצה להכריח אותו להשתנות.

החלק הזה לא מופיע בכלל. כלומר רק אחרי שכתבת אותו מפורשות הבנתי שזאת הייתה התוכנית.
הלפיתה של לו והאזכור הקודם למי הים שמזיקים לדרקונים לא מצליחים להעביר אותה מספיק ברור.
אני מאד אוהבת את הערפול שבסיפור ואת העובדה שיש בו הרבה סאבטקסט, אבל לדעתי לא יזיק אם תוכנית כמו זאת תהיה ברורה יותר לקורא...

אדם לא יכול להזיק לעצמו כדי לעזור למישהו אחר...

ככה כזה מוחלט? בעולם האמיתי דברים כאלו קורים כל הזמן...
סתם דוגמא כואבת שעולה לי לראש מאירועי שמחת תורה: היו לא מעט אנשים ששילמו בחייהם כדי להגן על בני משפחתם.
לכאורה אפשר לומר בפשטות שהם הזיקו לעצמם כדי לעזור למישהו אחר...

אני נוחת לאט. לו בונה בשבילי אוהל על החוף.

זה מעניין מאד לראות את השינוי שלו עצמה עוברת.
היא דואגת לשפי. דאגה מוזרה כזאת שיש בה אלמנטים של אהבה קשוחה, אדישות לסבל והיגיון קר מאד...

קיבלת, שפי.
אני מבטיח לעזוב איתך את האיים.
לא משנה מה זה כולל. אפילו אם אני צריך להיות לא אני יותר.

לא בטוחה שהבנתי מה גרם לרוף לשנות את דעתו.
לכאורה זה החלק הזה:

אז זה שוב קורה לך, ואני רק רוצה שנגיע ביחד לעולם הרגיל, האמיתי."
השתיקה של רוף ארוכה, מופרת בשקשוק כנפיים.
"מה צריך בשביל זה?" הוא שואל לבסוף.
אני בולע רוק. "דרקונים לא יכולים לצאת מפה." אני עונה. "אתה צריך לחזור להיות בן אדם."

אבל בפרקים הקודמים רוף אומר שטוב לו כאן, מה גורם לו לשנות את דעתו פתאום?
הוא לא ידע שדרקונים לא יכולים לצאת מכאן? הוא רצה תמיד לחזור לעולם הרגיל למרות שאמר שטוב לו ככה?

 

[מוריופ]

לא בטוחה שהבנתי מה גרם לרוף לשנות את דעתו.

מצטרפת. נראה לי שהתהליך של רוף הפעם קצת שטוח, יחסית לשאר התהליכים היפהפיים שקורים בסיפור. מ'טוב לי ככה ואל תעז לחשוב על לשנות אותי' בבת אחת ל'טוב. נלך על כל הקופה.' כלומר, מתאים לו להחליט בבת אחת, אבל למה הוא מחליט לעשות את זה?

 

[מוריופ]

סיפור יפהפה ועמוק מאד. תענוג לקרוא.

אולי זאת רק אני, אבל התובנה הזאת קצת מאולצת.
קודם כל מאיפה שפי הגיע למסקנה שהמפלצת מבינה את זה?
ודבר שני אי אפשר להתכחש ששייכות היא גם דבר כובל פעמים לא מעטות, ויש גם היגיון בגישה ה'דרקונית' ששואפת לעצמאות בכל מחיר.

החלק הזה לא מופיע בכלל. כלומר רק אחרי שכתבת אותו מפורשות הבנתי שזאת הייתה התוכנית.
הלפיתה של לו והאזכור הקודם למי הים שמזיקים לדרקונים לא מצליחים להעביר אותה מספיק ברור.
אני מאד אוהבת את הערפול שבסיפור ואת העובדה שיש בו הרבה סאבטקסט, אבל לדעתי לא יזיק אם תוכנית כמו זאת תהיה ברורה יותר לקורא...

ככה כזה מוחלט? בעולם האמיתי דברים כאלו קורים כל הזמן...
סתם דוגמא כואבת שעולה לי לראש מאירועי שמחת תורה: היו לא מעט אנשים ששילמו בחייהם כדי להגן על בני משפחתם.
לכאורה אפשר לומר בפשטות שהם הזיקו לעצמם כדי לעזור למישהו אחר...

זה מעניין מאד לראות את השינוי שלו עצמה עוברת.
היא דואגת לשפי. דאגה מוזרה כזאת שיש בה אלמנטים של אהבה קשוחה, אדישות לסבל והיגיון קר מאד...

לא בטוחה שהבנתי מה גרם לרוף לשנות את דעתו.
לכאורה זה החלק הזה:

אבל בפרקים הקודמים רוף אומר שטוב לו כאן, מה גורם לו לשנות את דעתו פתאום?
הוא לא ידע שדרקונים לא יכולים לצאת מכאן? הוא רצה תמיד לחזור לעולם הרגיל למרות שאמר שטוב לו ככה?

@משולש ברמודה תודה, עזרת לי להבין את הקטע האחרון...

 

[נ. גל]

סיפור יפהפה ועמוק מאד. תענוג לקרוא.

תודה!

אולי זאת רק אני, אבל התובנה הזאת קצת מאולצת.
קודם כל מאיפה שפי הגיע למסקנה שהמפלצת מבינה את זה?

מאוזכר בדרך אגב שהם ניהלו שיחות. אז אמנם לא תימללתי את השיחות כולן, אבל הסיפור כן מתקדם על בסיס השיחות.
מניחה שהקוראים אינטלגנטים מספיק כדי להתמודד בלי שהסיפור יהיה באורך של פי 3.

ודבר שני אי אפשר להתכחש ששייכות היא גם דבר כובל פעמים לא מעטות, ויש גם היגיון בגישה ה'דרקונית' ששואפת לעצמאות בכל מחיר.

ככה כזה מוחלט? בעולם האמיתי דברים כאלו קורים כל הזמן...
סתם דוגמא כואבת שעולה לי לראש מאירועי שמחת תורה: היו לא מעט אנשים ששילמו בחייהם כדי להגן על בני משפחתם.
לכאורה אפשר לומר בפשטות שהם הזיקו לעצמם כדי לעזור למישהו אחר...

זה מה שהם חושבים. ובדיוק כמו בני אדם, גם הדמויות בסיפור הזה יכולות לחשוב לפעמים דברים נכונים, ולפעמים להגיע למסקנות מוטעות.
הסיפור עוקב אחריהן, לאו דווקא מחנך אותן.

החלק הזה לא מופיע בכלל. כלומר רק אחרי שכתבת אותו מפורשות הבנתי שזאת הייתה התוכנית.
הלפיתה של לו והאזכור הקודם למי הים שמזיקים לדרקונים לא מצליחים להעביר אותה מספיק ברור.
אני מאד אוהבת את הערפול שבסיפור ואת העובדה שיש בו הרבה סאבטקסט, אבל לדעתי לא יזיק אם תוכנית כמו זאת תהיה ברורה יותר לקורא...

קיבלתי, תודה. אשתדל בעתיד.

לא בטוחה שהבנתי מה גרם לרוף לשנות את דעתו.
לכאורה זה החלק הזה:
אבל בפרקים הקודמים רוף אומר שטוב לו כאן, מה גורם לו לשנות את דעתו פתאום?
הוא לא ידע שדרקונים לא יכולים לצאת מכאן? הוא רצה תמיד לחזור לעולם הרגיל למרות שאמר שטוב לו ככה?

מצטרפת. נראה לי שהתהליך של רוף הפעם קצת שטוח, יחסית לשאר התהליכים היפהפיים שקורים בסיפור. מ'טוב לי ככה ואל תעז לחשוב על לשנות אותי' בבת אחת ל'טוב. נלך על כל הקופה.' כלומר, מתאים לו להחליט בבת אחת, אבל למה הוא מחליט לעשות את זה?

התהליך של רוף כרגע מתואר לחלוטין בצורה חיצונית, רק דרך עיניו של שפי.
הפרק הבא יעסוק בדיוק בזה. מה קרה לרוף ומה הוא רוצה לעשות מכאן.
רק שימו לב שבינתיים הוא רק הצהיר על כוונותיו, וטרם עשה איתן דבר. גם בעולם האמיתי אנשים מפריחים הצהרות עוד לפני שהם מחליטים.

 

[מוריופ]

התהליך של רוף כרגע מתואר לחלוטין בצורה חיצונית, רק דרך עיניו של שפי.
הפרק הבא יעסוק בדיוק בזה. מה קרה לרוף ומה הוא רוצה לעשות מכאן.

מחכה מעכשיו

 

[נ. גל]

יום מ"ה למסע.

אני דרקון מנודה.
אני לא יכול להיכנס לעולם הדרקונים, לא יכול לדבר עם דרקונים נוספים, וגם אסור לי להציג את עצמי כדרקון בלי לציין שאני מנודה.
הדרקונים גילו שסלחתי לבן אדם על כך שהוא רצה לשקר לי. שפי, אתה אולי לא תבין את זה, אבל בעולם שלנו - זה אומר שאני חלשלוש, כלומניק ובכללי די אפס.
והם לא אוהבים דרקונים אפסים. רק חזקים, שחצנים וסאחים.
אז הם החליטו שאולי אני דרקון, אבל סוג ב'. ועם סוג ב' לא מדברים, אנחנו לא שווים את זה.
אתה יודע מה החלק הפסיכי? שיש עוד כמה דרקונים במצב שלי, אבל גם הם חושבים שזה חתיכת השפלה לדבר עם דרקונים מסוג ב'. פשוט משחקים אותה כאילו הם סבבה עם המצב שלהם, וזהו.
אבל אני לא סבבה ככה.
ואני פתאום קלטתי שכל הזמן הזה לא הייתי צריך שייכות, כי ידעתי שאני חלק מהקבוצה הכי חזקה בעולם.
וזהו, אני כבר לא.
אז מה שווה כל הכוח הזה, אם היחיד שעוד רוצה לדבר איתי הוא בן אדם?
מה זה בכלל אומר עליי, אם אפילו בתור דרקון אני מצליח להיות הכי דפוק שיש?
אני חושב שהדרקון שלי וואחאד צדק כשהוא אמר שאין לי סיכוי להיות משהו, אבל הפתרון שלו היה גרוע. להיות דרקון לא יכול להפוך אותך למשהו.
אני כבר יומיים שומר את זה בבטן, כי אני לא צריך אף אחד כדי להחליט מה לעשות. אבל אתמול, כשראיתי כמה עושה לי טוב לעזור לך - אני החלטתי.
הלילה, בחצות, אני אכנס לים. הדרקון שלי יתפוגג ואני אשחה לחוף. בגלל שזה יהיה בדיוק בחצות, הדרקון שלי לא ימות אלא יווצר מחדש בעולם הדרקונים, ובעוד שבוע יוכל להגיע אליי שוב.
ניפגש מחר, שפי.
כמו שני בני אדם נורמליים, שסתם ככה הגיעו לאי שפיות.
גם ככה זה מרגיש כמו המקום הכי הגיוני בשבילי עכשיו.

(וחוץ מזה, גיליתי איך חוזרים להיות דרקון. אז אם אני אגלה שאין לי אופציה טובה יותר - אני תמיד אוכל לחזור אחורה ולא להיות זקוק לשום דבר.)