איינה, אזור במת הטקסים
----
חלק הנאומים בטקסים צבאיים כגון אלו קצר בדרך כלל, אבל שריפת המוצב שהתרחשה רק לפני כמה חודשים בגבול, והעובדה כי לרבים מהחיילים הפזורים ביציעים ישנה היכרות אישית עם הנספים – הופכים אותו לארוך, כבד, ורציני עד מאד.
ורק לאחר שמסיימים הקצינים הנכבדים את דבריהם, ומפקד משמר הגבול – יורד מהבמה לקול מחיאות כפיהם של היושבים ביציעים, ניתן האות לפתיחתו של הטקס בדמות תרועת חצוצרה צלולה ורמה. והוד מלכותו, המלך איסתרק השלישי – מוזמן אל דוכן העץ הקטן שעל הבמה, לשאת את דבריו אל הצוערים החדשים המושבעים.
שומרי הראש, ידיהם מונחות על ניצבי חרבותיהם, מתמקמים מצדדיו של המלך ומאחוריו, עבדו של המלך כורע לצידו על ברכו, וקצין שכתפו עמוסת דרגות מציב על הדוכן גיליונות קלף מעוטרים.
יש רוח על הבמה, קרירה וסתווית, ומשב פתאומי גורם לגיליונות הקלף שעל עמוד העץ הקטן לרשרש ולהיחבט אחד בשני בחוזקה. וברול, משמאלו של איסתרק, מתרומם מכריעתו, ולמרות שזהו תפקידו של הקצין האחראי על הנאומים, פוסע קדימה אל הדוכן, מסדר את קצותיו של הגיליון, ומזיז את אבני המשקל המיועדות למרכזו של הקלף המתנופף.
קריר על הבמה, קריר קצת, אבל ידו של ברול נשלחת אל שרוולו הארוך פתאום כאילו הפריע לו חום כבד ומציק.
משהו כסוף מופיע פתאום בידו של העבד, משהו מעוקל ובעל ידית חומה וכהה עד מאד, ואיסתרק לא מספיק להזיז את ידו – לפני שהוא מרגיש היטב את מגעו הקר, החד, של פגיון מושחז ודקיק המוצמד בחוזקה אל צווארו.
לשנייה אחת ארוכה חונקת הדממה את הבמה, עמוקה וקפואה כל כך, עד שנראה כאילו עצר לרגע מישהו את הזמן בכוח. ואז נשמעת שריקה מעליו, ושלושה חיצים מטושטשים מפלחים את האוויר, פוגעים בדייקנות בשלושת שומרי הראש שסביבו, ומעיפים אותם אל הרצפה הקשה.
בבת אחת מתרוממים האנשים שביציעים, ממלאים את האוויר בקולות וצרחות, ועשרות נושאי הנשק הפזורים ביניהם, מזנקים על רגליהם כשהם שולפים את חרבותיהם במהירות.
"אל תזוז", מתנשם ברול אל תוך אוזנו, מקיף את צווארו בידו ודוחף אותו קדימה. "אל תזוז, או שאעשה שימוש בפגיון הזה".
איסתרק בולע, מרגיש היטב את לחץ ידו של ברול על גרונו.
פעם, לא כל כך מזמן בכלל, הוצרך יורש העצר לשעבר ללמוד את סודות האסטרטגיה מפיו של קצין בבלי ומריר. ולמרות שהאסטרטג הנכה לא היה אדם נעים כל כך לשהות במחיצתו, היו עצותיו ומהלכיו הצבאיים מבריקים באופן מדהים כל כך – עד שאיסתרק זוכר עדיין היטב, את התובנות העוקצניות אותם השמיע האיש מפעם לפעם, כשהכעיסו אותו החיים קצת יותר מהרגיל.
"אף פעם אל תפתח במלחמה מול אדם שהמצפון שלו אכזרי יותר משלך, גם אם אתם שווים בכוח", הוא אמר אז, ונופף לעברו באצבע מצולקת, "למה כמה שהלב שלך ירצה להיות רע – הלב שלו אפילו לא יתאמץ לעשות את זה. ומכיוון שאנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאתה אדם טוב ביסודך, גם אם תרצה מאד אחרת", גיחוך נדיב עלה אז על שפתיו הדקות, "אתה תגיע מהר מאד לאותם קווים אדומים שהצבת לעצמך כבר בתחילתו של המאבק – ואז ילד, כשיגמרו לך כל האפשרויות לנצח, אתה תגלה פתאום שהאויב שלך רק התחיל לשחק. ואז באמת תפסיד בקרב".
"ומה יקרה אם הוא יפתח במלחמה?", הוא שאל אז, רגוע ושליו כאדם שלא ראה מעולם מאבק ראוי לשמו.
האסטרטג צחק, צחוק חיוור ומוזר קצת, "מה יקרה?", הוא חזר בלעג, "מה שיקרה הוא שבאמת תהיה אבוד, ילד. ואז, אם רק תואיל – אל תספר לו שלמדת אצל ישבב הבבלי איך מנצחים בקרב".
אז לא התייחס איסתרק ברצינות כל כך למשפטיו המרירים של האיש. אבל השנים שבאו אחר כך, מלאות במאבק תמידי מול יוסף דיאלידאן, לימדו אותו להבין עד כמה צדק האסטרטג החיוור בדבריו מצד אחד, ועד כמה היו משפטיו חסרי משמעות אל מול המציאות האמיתית איתה התמודד, מן הצד השני.
אולי לכן הוא תוהה עכשיו לעצמו, מה היה אומר אותו בבלי אם היה עדיין חי וניצב כאן איתו, ומשום מה, מתעקש מוחו לטעון שהיה רק מפטיר לעברו: אמרתי לך, 'נסיכותך, והולך לו מכאן לדרכו בשלווה.
הוא משתדל לנשום לאט, מאד לאט, מודע היטב לדופק הפועם בצווארו במהירות, קרוב עד מאד לחודה הקר של הסכין.
"אל תזוזו, אנשים, בפקודה", מכוון שולחן הנכבדים נשמעת ההוראה הזאת, ויש גוון מוזר בקולו של האדם שהוגה אותה, צרוד ומחוספס מעט. אבל אף המרחק והשינוי בקול מצליח איסתרק לזהות את קולו של שר המלחמה שלו.
עשרה מן הפועלים הרבים הפזורים בין אזור היציעים לבמה מתרוממים באחת ממקום מושבם שעל יד הגדרות. הם נראים פשוטים, תווי פניהם כוזריים להפליא, ולגופם ישנו סרבל אפור משופשף וגלימה קצרה וגסה עד מאד. אבל בתוך ידיהם, כאילו היו שם מאז ומעולם – אחוזות בחוזקה חרבות דקיקות ונוצצות.
"אחורה, כולכם", לגבוה מבין הפועלים המזויפים ישנה בלורית שחורה ומסורקת, החושפת מצח גבוה מידי ופנים פחוסות. "זוזו אחורה, הניחו את הנשק על הרצפה, ושבו על הבמה", לרגע הוא עוצר, סוקר את נושאי הנשק הקפואים שמולו, ואז ממשיך וקולו יבש עד מאד: "אם לא, על כל רגע של עיכוב, הוציא להורג על ידי הקשתים שכאן נכבד אחד נוסף מחבר השרים היושב כאן".
הוא נושם עמוקות, סוקר את הבמה השקטה ומוסיף: "אם חשקה נפשכם להקריב את חייכם עבור המלך שלכם – מי אני שאמנע ממכם את התענוג, רק", הוא מושך בכתפיו, "כדאי שתזכרו כי על כל פעולת נגד מצדכם – יעשה גם העבד שימוש בסכין היפה שבידו".
הוא מגחך באיטיות, ומוחה את אפו בגב ידו. "הוא מיומן, קבלו את המילה שלי. אפשר גם למות לאט, מאד לאט, אם רק עושים את זה כמו שצריך".
השקט העמוק מכאיב פתאום לאוזניו של איסתרק, מכאיב מאד. ובדממה הזאת נשמעים היטב צליל פסיעותיו של פועל גבוה למדי ובעל פנים ארוכות, העושה את דרכו לכיוונו של איסתרק והעבד האוחז בו.
לצידו, שותק גם ברול, ידו האחת לוחצת עדיין בחוזקה על צווארו, ופגיונו, חד ודקיק, נלחץ אל המקום בו פועם העורק המזרים את הדם אל מוחו.
"אני לא נאיתן", הוא לוחש לבסוף קרוב מאד לאוזנו, בעוד הפועל הקרב אליהם שולף את חרבו מנדנה ומעיף אותה אל מחוץ לבמה. "ועל אף שאחי הבכור טיפש מספיק בשביל לשאוף להעביר את ימיו בחליצת נעליך, ובהשחלתם של סרטי בד באילפקות מלכותיות – אני יכול להבטיח לך, כי אני לא אפחד כל כך לעשות בפגיון הזה שימוש".
לאט, מאד לאט, ממלא איסתרק את ריאותיו אוויר ומשחרר אותו דרך אפו.
מתישהו במלך השנים בהן הפך למלך, הפסיק להאמין בטוב ליבם של בני האדם שסביבו. אי שם, במהלך החודשים שבאו לאחר בגידתו של אשר – קיבל בהשלמה כאובה את העובדה, כי תמיד יסתובב בעולם כשהוא יודע היטב כי יום אחד יגלה את חרבו של אדם קרוב, נוסף, מכוונת אל חזהו.
וכיוון שכך, הוא מוצא שהוא לא מופתע כלל מהסכין שבידו של ברול, ורק כאב מוזר, צובט, שורף את ליבו כשהוא הוגה בשאלה – האם ידע גם נאיתן מכל זה.
הוא רוצה להניח שלא, משתוקק עד מאד לעשות זאת. להניח שרק את ברול הצליח יוסף לשבות בקסמיו, ונאיתן, שנשאר חולה באתיל – רק הוזז מן הדרך על ידי אחיו הצעיר. שאם לא – אולי באמת יהיה כדאי שיתחיל למנות על כף יד אחת את האנשים בהם הסכים לתת אמון אמיתי, ולא דקרו אותו כשהסב להם לרגע אחד את גבו.
מולו, מחכים חיילי הגדוד השני החיוורים להוראתו של בסטיאן, לצידו ממתינים אנשי משמר הארמון הפזורים על הבמה – להוראותיו של זבדיאל. אבל שני האישים הקפואים הללו – מביטים עדיין בו, וכאב דוקר את גרונו של איסתרק פתאום, כשהוא מבין מה עליו לעשות.
זהו טקס צבאי. קפדני ומתוכנן עד מאד. כמות אנשי הצבא שנמצאת באיינה כרגע, עולה על הכמות הרגילה המוצבת בימים כתיקונם באתיל עצמה. וגם דאגתם של בסטיאן מקאן וזבדיאל מיטארן מהמחטף שהתרחש קרוב לגבול – מילאה את השטח באנשים סמויים וגלויים כאחד.
אבל ברול קרוב. קרוב מידי. ומה זה משנה אם מאחוריו ישנם אנשי משמר שידיהם דרוכות על חרבותיהם, וקצינים מאומנים האוחזים בחוזקה בנשקם, אם כל שיידרש לברול בשביל להפוך את כוזר האחת לממלכה בלא מלך הינו רגע אחד קטן ובודד בלבד?
הסכין שבידו של ברול קרה, וקצה הדוקרני מגרד מעט את העור העדין שעל צווארו של איסתרק. אבל למרות שהוא לא יכול להניע את ראשו אפילו לא במעט, הוא מצליח להבחין מזווית עינו בבסטיאן מקאן, המתרומם ממקומו שבשולחן הנכבדים.
זאת תנועה קטנה, זעירה למדי. אבל הקיפאון השורר על הבמה מדגיש אותה מספיק בשביל למשוך את עיניו של שחור הבלורית.
"אל תזוז", הוא נושף שוב ממקומו שבתחתית הבמה, מפנה את ראשו אל מפקדה העליון של צבא כוזר. "אל תזוז, אמרתי. אל תנסה אותי, האביר מקאן".
בסטיאן קופא באמצעה של התנועה, ורגלו האחת מורדת מטה באיטיות. "אני רק רוצה לדבר", הוא אומר, ועל אף שהוא אינו הוגה את המילים בקול חזק במיוחד, הן מהדהדות היטב בשקט השורר. "אי אפשר לעשות זאת מהמרחק הזה".
מאחורי שפתיו החתומות של איסתרק נושכות שיניו את לשונו באיטיות.
הוא לא יודע אם בסטיאן מנסה לגרום לרגע של הסחת דעת או שהוא באמת מתכוון לשוחח עם מפקדם של הפועלים. אבל גם אם לא, הוא בטוח למדי כי הוא יכול לנסות לתקוף בעצמו מהמרחק הזה. הוא לא צריך יותר מתנועת מרפק חדה ישירות למרכז בטנו של ברול כדי לגרום לאיש להתקפל על הבמה בכאב, והוא סומך על עצמו שהוא מאומן מספיק בשביל לעשות את הפעולה הזאת בשנייה אחת קצרה. אבל בהתחשב ברמת הלחץ בו שרוי העבד ובחודה של הסכין הצמודה כעת לצווארו, נראה כי גם שבריר שנייה שכזה יכול לגרום למותו המיידי כמעט בוודאות.
אולי, אם רק תרפה מעט דריכותו של העבד לרגע קצר, ואיתה גם הלחץ על צווארו – יוכל אולי להרשות לעצמו לקחת את הסיכון.
שבריר שנייה. זה בדיוק הזמן אותו ביקש לעצמו. וזה גם בדיוק הזמן הנדרש כדי לדרדר מצב נתון, מהנורא שהיה לקטסטרופה אמיתית.
רחש נשמע מאחוריו, מהיר ומאומן מספיק בשביל להיות שייך לאדם המשתייך למשמר הארמון. וכמעט מיד אחריו מהדהד מאזור היציעים העליונים רעש הדריכה האופייני כל כך לקשת הכפולה, ושני חיצים נורים קדימה, מהירים ומטושטשים.
בבת אחת דוחף ברול את גופו קדימה, סכינו הצמודה נגררת על צווארו של איסתרק בלחץ שאינו יכול להיות אלא שריטה ארוכה ומדממת. וידו השנייה נצמדת עוד יותר אל גרונו, תופסת בחוזקה את החיבור בין ראשו לכתפו, ומסובבת אותו בחדות לכיוונו של שולחן הנכבדים.
בניגוד לשאר גופו, עיניו של איסתרק אינן מוגבלות. ועל אף שסכינו של ברול מאלצת אותו לשמור את ראשו בתנוחה יציבה למדי, הוא מצליח להבחין היטב בגופו של פנרס המחליק על כיסאו כשזנבו של חץ אפרפר ומחוספס מזדקר מצווארו.
לרגע אחד מסתובב העולם סביבו, סחרור מטושטש ומלא צבע בוהק, ואז נשמעת מאחוריו חבטה עמומה וכבדה, מן הסוג אותה יכולה להשמיע רק גופה הפוגעת בכבדות במשטח קשה, ואיסתרק אינו רוצה לזכור פתאום מי היו השומרים שנבחרו לעמוד מאחורי דלת חדרו באותו הבוקר.
"אמרתי אחורה", מציין שוב האיש הגבוה, ופוסע עמוק יותר אל תוך רחבת המצעדים, "אני לא אזהיר שוב פעם. יש כאן מספיק אנשים חמושים בשביל לכסות את הבמה הזאת מכל כיוון אפשרי".
מישהו מבין האנשים היושבים על יד הרחבה צועק בקול, כמה אנשים נוספים לידו מתחילים לדחוף זה את זה בניסיון להימלט אחורה, מישהו אחר מדלג על מדרגות היציעים לכיוון היציאה.
שריקה נוספת נשמעת, מעליו חותכים חיצים נוספים את האוויר, רעש צעקות נשמע פתאום מהקהל, מבשר לאיסתרק כי אחדים מהם הצליחו לפגוע ככל כנראה גם באזרחים שניסו לברוח, ואז פוגע חץ נוסף בדייקנות באחת מכוסות היין שעל שולחן הנכבדים, מנפץ אותה לרסיסים, וחולף במרווח הקטן שבין כתפו של האביר דיליאבר לזרועו של שר הטקס.
שוב צועק הקהל, גועש כאילו היו גל רועד ואחיד המתנפץ אל החוף. אבל הפעם, איסתרק יכול להבחין בכך בברור – נשמעת צעקתם רפויה וחלשה יותר, כאילו הבינו פתאום שכל תנועה אותה יעשו יכולה לשפוט אותם למוות מידי ומהיר.
מולו שמוט גופו של פנרס על כיסאו כשמבט ריק בעיניו הפקוחות, וצווארונו, חגיגי ולבן, מוכתם באדום ארגמני וכהה כל כך, עד שאצבעותיו של איסתרק הופכות לחות מאד כשהוא נאלץ להצמיד אותן אחת אל השנייה כדי לעצור את הרעד החולף בהן.
אין הרבה אנשים שיכולים לירות בדיוק שכזה ממרחק גדול כל כך, איסתרק יודע זאת טוב מידי. ואם לא החליטה קבוצה גדולה מבין שורותיה של פלוגת הקשתים המלכותית, לצאת ביום בהיר אחד בבגידה מאורגנת – נראה כי מצאו סוף כל סוף תשובה לשאלה, מדוע הוכנסה חבורת החיילים המזויפת אל כוזר.
הפעם הוא מצליח סוף סוף להבחין במקור הירי.
בראש היציעים, על במות עץ צרות וגבוהות שהוקמו במיוחד לשימוש צוות התחזוקה של המחצלות – ניצבים כעת עשרה פועלים וקשתות כפולות בידיהם.
בהתחשב בכך שעד לפני מספר רגעים עסקו אותם האנשים בחיזוק קישורי החבלים, ובדיקת יציבותן של קורות העץ הקבועות ביריעות המצלות על הקהל – לא מפתיע המיקום את איסתרק, אבל הנשק הקטלני, האחוז בידיהם כשהוא דרוך, גורם לנשימתו להיתקע בגרונו.
אולי היו לברול מסייעים נוספים, סביר להניח שהיו לו. אבל גם אם לא – מתוקף מעמדו ותפקידו כעבד המלך, יכול היה המשרת להיכנס ולצאת מאזור הטקס ללא בדיקה וחיפוש, כשעל גופו ובכליו נשק בכמות מספקת עבור הפועלים המזויפים.
ואם חיכה להם הנשק כבר מזמן, מוסתר עמוק בתוך יריעות הבד המגולגלות – כמה כבר קשה היה ליוסף, להשיג עבורם אישורי כניסה מאחד האבירים האחראיים על איסוף הפועלים ואנשי המלאכה לטקס?
הוא כופה על עצמו לנשום לאט, עמוק, בעוד שיניו לוחצות את לשונו שוב פעם חזק יותר, ואל תוך צווארון חולצתו, הוא חש זאת היטב, זולגת רטיבות שאינה יכולה להיות אלא דם.
אם אכן מדובר באותה קבוצת חיילים ששלח יוסף, אם אכן מדובר באותם אנשים שהחליפו במרמה את אולה ואנשיו במעבר הגבול – סביר להניח שחבריה אכן יעילים ומיומנים מספיק, כדי להצליח לכסות במה שכזאת לא אפשרות הימלטות.
מיהו האיש שהעניק להם אישורי מעבר מתאימים כדי להיכנס פנימה, זאת שאלה טובה. שאלה טובה שיאלצו כנראה לשאול את עצמם יום אחד, לו רק יצליחו הוא ושריה הנכבדים של הממשלה היושבים לא הרחק ממנו, לראות את זריחתה של השמש פעם נוספת.
אבל בנקודת הזמן הנוכחית אין לה הרבה חשיבות. לפחות לא בזמן שהוא מוצא עצמו נדחף על ידו של ברול אל מרכז הבמה, כשלמולו מטפסים הפועלים אוחזי החרבות מרחבת המסדרים אל הבמה, ופוסעים קדימה כשנשקם מוגבה.
הוא מכיר את נהלי האבטחה שלו לא מאתמול. וגם אם שכח אולי, כיצד מתוכנן מערך השמירה על בטחונו בשעת יציאה מן הארמון – תכנונו הקפדני של בסטיאן שעות ספורות קודם לכן מזכיר לו אותם בברור.
וכיוון שכך, הוא גם זוכר היטב כי למשמר הארמון ישנו עוד מעגל אבטחה אחד, נוסף על השריון הכבד שהוא עוטה דרך קבע ועל השומרים המקיפים אותו, ומוכן בדיוק למצב בו יצליח מתנקש כלשהו לחדור את שכבות ההגנה ולהגיע אל המלך. אבל כשהוא מרים את עיניו למעלה הוא מוצא פתאום כי גם מעגל האבטחה הזה חדל מלתפקד.
ארבעת הקשתים האמונים על בטחונו באירועים מן הסוג הזה, ואשר ניצבו עד לפני דקות ספורות בעמדות הגבוהות הבנויות במיוחד לשם כך בראש היציעים – חדלו זה מכבר לנשום, ככל הנראה באותה הצורה ובאותו הזמן בו עשו זאת שומרי הראש המתים שמאחוריו.
אין טעם. אין טעם לשפוך לחינם את דמם של השרים היושבים כאן, אין טעם להעניק לברול את ההזדמנות לפצוע אותו באיטיות מייסרת מספיק – רק כדי להיכנע בסופו של דבר. ונשימתו של איסתרק קצרה מאד כשהוא מעביר את מבטו לכוונו של בסטיאן, ומשפיל את עיניו מטה.
מולו, פוסעים חלק מהפועלים המזויפים קדימה, מכוונים את חרבותיהם אל חיילי משמר הארמון הקפואים שעל הבמה. בעוד חבריהם מכוונים את כלי נשקם אל שולחן הנכבדים, ושלושה מהם מתקרבים אליו, מקיפים אותו ואת ברול בטבעת הדוקה וסגורה.
הוא בולע, שואף נשימה עמוקה אחת ששורטת את ריאותיו. וכשהוא משתדל עד מאד להתעלם מהחומה האנושית הניצבת סביבו, מנסה למקד את מוחו בצלילים השוטפים את הבמה באחת.
נקישות החרבות כשהן נופלות על הרצפה עת מתפרקים חיילי משמר הארמון מנשקיהם, צליל החבטה העמום אותו משמיעים מגפיהם של הפועלים כשהם אוספים את הנשק המושלך, וציוצם הבלתי מופרע של הציפורים הממשיכות להתעופף בשמים התכולים שמעליו כאילו לא שמעו מאומה מכל זה.
על הבמה מתמקמים הפועלים מחדש, גוררים אותו כך שמימינו שולחן הנכבדים הדוממים ומשמאלו שותק הקהל.
לרגע אחד נשמעים רק קולותיה של הרוח על הבמה. הרעש בו נחבטות גלימותיהם של החיילים הקשורים על רצפת העץ אלו באלו, ורעד קצר ומהיר, החולף בדגלי התכלת המתנופפים סביב ברכות.
ואז מכה מנהיגה שחור השיער של החבורה בכף ידו האחת בשנייה, מרים את מבטו אל הקשתים המזויפים וצועק: "עכשיו".
בבת אחת, כאילו התאמנו חודשים ארוכים לצורך כך, מותחים הקשתים שעל הבמות המוגבהות את מיתרי הקשתות האחוזות בידיהם, ומשחררים את החץ המאוזן על כל אחת מהן כלפי מעלה.
אלו לא החיצים הרגילים, האפרפרים, בהם משתמשים בדרך כלל קשתים כדי לפגוע. החיצים המזנקים כעת אל השמים התכולים שמעליו צבועים צבע אדום עז, ארגמני, מהסוג בו משתמשים סיירים כדי לסמן אחד לשני על מיקומם בדרך.
וזהו בדיוק הרגע בו נופלת למוחו ההבנה כי פעולתם של הפועלים המזויפים לא הייתה מעולם המטרה העיקרית.
היא הייתה רק תקדים, הכנה ומקום – למה שעתיד לבוא עליהם עכשיו.