הנושאים החמים
הנושאים החמים
יום י"ד למסע, עמוד ב'.
"אתה לא יכול לקפוץ." רוף מושך אותי. "אני לא אתן לך."
"אני יכול." אני מחייך אליו. "ואם אני מבין נכון, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות."
"זה לא מעניין אותי." רוף מושך אותי בכוח משפת הסלע, פותח את תיקו בתנופה.
"מה אתה מחפש?" אני תוהה, מתיישב לידו.
רוף לא עונה לי. הוא שולף חבל, קושר את ידו הימנית בקשר כפול. "תביא את היד." הוא פוקד עליי.
אני מושיט את יד שמאל. הוא קושר אליה את הקצה השני של החבל.
"אתה לא קופץ, שמעת?" הוא אומר, קולו ברור וחותך. "כי אני לא אתן לך."
אני שותק כמה שאני יכול, יודע שכל מילה רק תזיק. "אז מה הדבר הנכון לעשות?" אני שואל לבסוף, בשקט.
רוף לא עונה. נראה לי שאין לו תשובה מספיק טובה.
אני עוצם עיניים, מבקש לקבל את הוודאות לגבי הקפיצה.
הוודאות מגיעה, אבל היא מזעזעת מדי. אני לא מצליח גם לכתוב את זה.
"מה קרה?" שואל רוף, כנראה שם לב שאני לא איתו.
אני לא מסוגל להגיד לו.
"שפי?" רוף מתקרב אליי עוד קצת. "הכל בסדר?"
"לא." אני מודה. "תנסה שניה לקבל וודאות על הדבר הנכון."
רוף עוצם עיניים. אני מביט בו, מודאג. כשהוא פוקח אותן ונרתע בבהלה, אני מרגיש חוסר נעימות.
"זה לא יקרה." הוא אומר לי, קולו חותך. "גם אם זה הדבר הנכון, אני לא הולך לזרוק אותך מהסלע."
"לא הבנת." אני מחייך חצי חיוך. "הדבר הנכון זה שתדחוף אותי ככה שתיפול אחריי. עם החבל."
שנינו מסתכלים על החבל ביחד. זה שקושר בינינו. והרגע שבו שנינו נרתעים אחורה ביחד - כואב. פיזית.
*
יהיה טוב.
יהיה טוב.
יהיה טוב.
אני רוצה שיהיה טוב.
אני מקווה שיהיה טוב.
אני לא רוצה להתמודד.
אני מבין שזה מבחן.
אני שונא מבחנים.
בטח מבחני אהבה.
מאז ששאלתי את אמא אם היא אוהבת אותי עדיין, והיא לא יכלה לענות (טיפש שכמוני, היא הייתה מורדמת). אני לא אוהב שבוחנים את הדבר המוזר הזה, שנקרא אהבה.
בעצם גם קודם ממש לא אהבתי מבחנים, ואף פעם לא עניתי לשאלות כמו "אתה חבר שלי?" או "נכון שאתה אוהב אותי?". אבל למי אכפת מה היה פעם, מאז שאמא שלי עזבה אותי - אני הרבה יותר שונא, וזה מה שחשוב.
אבל אני כן אוהב את שפי, בלי קשר לאמא שלי. ואני רוצה לתת לו את מה שאני יכול.
גם אם זה בעיטה אחורית.
"אתה לא יכול לקפוץ." רוף מושך אותי. "אני לא אתן לך."
"אני יכול." אני מחייך אליו. "ואם אני מבין נכון, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות."
"זה לא מעניין אותי." רוף מושך אותי בכוח משפת הסלע, פותח את תיקו בתנופה.
"מה אתה מחפש?" אני תוהה, מתיישב לידו.
רוף לא עונה לי. הוא שולף חבל, קושר את ידו הימנית בקשר כפול. "תביא את היד." הוא פוקד עליי.
אני מושיט את יד שמאל. הוא קושר אליה את הקצה השני של החבל.
"אתה לא קופץ, שמעת?" הוא אומר, קולו ברור וחותך. "כי אני לא אתן לך."
אני שותק כמה שאני יכול, יודע שכל מילה רק תזיק. "אז מה הדבר הנכון לעשות?" אני שואל לבסוף, בשקט.
רוף לא עונה. נראה לי שאין לו תשובה מספיק טובה.
אני עוצם עיניים, מבקש לקבל את הוודאות לגבי הקפיצה.
הוודאות מגיעה, אבל היא מזעזעת מדי. אני לא מצליח גם לכתוב את זה.
"מה קרה?" שואל רוף, כנראה שם לב שאני לא איתו.
אני לא מסוגל להגיד לו.
"שפי?" רוף מתקרב אליי עוד קצת. "הכל בסדר?"
"לא." אני מודה. "תנסה שניה לקבל וודאות על הדבר הנכון."
רוף עוצם עיניים. אני מביט בו, מודאג. כשהוא פוקח אותן ונרתע בבהלה, אני מרגיש חוסר נעימות.
"זה לא יקרה." הוא אומר לי, קולו חותך. "גם אם זה הדבר הנכון, אני לא הולך לזרוק אותך מהסלע."
"לא הבנת." אני מחייך חצי חיוך. "הדבר הנכון זה שתדחוף אותי ככה שתיפול אחריי. עם החבל."
שנינו מסתכלים על החבל ביחד. זה שקושר בינינו. והרגע שבו שנינו נרתעים אחורה ביחד - כואב. פיזית.
*
יהיה טוב.
יהיה טוב.
יהיה טוב.
אני רוצה שיהיה טוב.
אני מקווה שיהיה טוב.
אני לא רוצה להתמודד.
אני מבין שזה מבחן.
אני שונא מבחנים.
בטח מבחני אהבה.
מאז ששאלתי את אמא אם היא אוהבת אותי עדיין, והיא לא יכלה לענות (טיפש שכמוני, היא הייתה מורדמת). אני לא אוהב שבוחנים את הדבר המוזר הזה, שנקרא אהבה.
בעצם גם קודם ממש לא אהבתי מבחנים, ואף פעם לא עניתי לשאלות כמו "אתה חבר שלי?" או "נכון שאתה אוהב אותי?". אבל למי אכפת מה היה פעם, מאז שאמא שלי עזבה אותי - אני הרבה יותר שונא, וזה מה שחשוב.
אבל אני כן אוהב את שפי, בלי קשר לאמא שלי. ואני רוצה לתת לו את מה שאני יכול.
גם אם זה בעיטה אחורית.
נערך לאחרונה ב:
תודה!
