הפעם נכון.
הפרק נקטע באמצע, כי - ספוילר - ושפי נעצר למרות שהוא רצה לגמור לכתוב את דעתו על המחברת מהתיק של רוף.
הוא יאלץ להמשיך רק כשה - ספוילר - יגמר...
שפי, אני מצטער.
לא יכולתי לתת לך לקרוא את המחברת שלי.
האמת שאני לא בטוח שאני יכול עכשיו.
באמת סליחה, אבל יש דברים שגדולים ממני. *
שקרן.
זה מה שיש לי להגיד.
ואני לא אומר את זה בקול כדי לא לצרוח.
שקרן.
זה מה שאתה, רוף.
ואני לא רוצה לדבר איתך, כשאתה ככה.
אני פתחתי את הלב, סיפרתי דברים שאני בקושי מספר.
לא אכפת לי שיהיו לך סודות, אבל אם אתה כותב מחברת שקוראים לה "הצעד הבא של שפי" - זכותי לדעת מה כתוב בה.
אתה לא יכול להגיד שאתה חבר כשאתה משחק בי.
אפילו מניפולטיבי זו מילה שקטנה עליך. אתה חתיכת שקרן.
* צודק.
אוקי? אין לי תירוצים.
זה לא הוגן מצידי.
גם לא הוגן מצידי לחכות לך כאן כשאני יודע לאן להתקדם, רק בגלל שאתה לא תצליח להתקדם בקצב שלי.
אם אני אכתוב במקומך, במחברת שלך, את כל מה שאני יכול להגיד מתוך המחברת שלי - זה יהיה בסדר?
*
לא רוצה לדבר איתך היום.
צדקת כשאמרת שאין בעולם הזה חברים.
עזוב, פשוט נגמור את היום הזה בלי להמשיך את ההתכתבות המטופשת הזו, בסדר?
אין לי חשק שכל פעם שאני יוצא מהאוהל - זה יגרור תגובה שלך ביומן הזה.
פשוט תעזוב אותי.
שפי, אני מצטער.
לא יכולתי לתת לך לקרוא את המחברת שלי.
האמת שאני לא בטוח שאני יכול עכשיו.
באמת סליחה, אבל יש דברים שגדולים ממני. *
שקרן.
זה מה שיש לי להגיד.
ואני לא אומר את זה בקול כדי לא לצרוח.
שקרן.
זה מה שאתה, רוף.
ואני לא רוצה לדבר איתך, כשאתה ככה.
אני פתחתי את הלב, סיפרתי דברים שאני בקושי מספר.
לא אכפת לי שיהיו לך סודות, אבל אם אתה כותב מחברת שקוראים לה "הצעד הבא של שפי" - זכותי לדעת מה כתוב בה.
אתה לא יכול להגיד שאתה חבר כשאתה משחק בי.
אפילו מניפולטיבי זו מילה שקטנה עליך. אתה חתיכת שקרן.
* צודק.
אוקי? אין לי תירוצים.
זה לא הוגן מצידי.
גם לא הוגן מצידי לחכות לך כאן כשאני יודע לאן להתקדם, רק בגלל שאתה לא תצליח להתקדם בקצב שלי.
אם אני אכתוב במקומך, במחברת שלך, את כל מה שאני יכול להגיד מתוך המחברת שלי - זה יהיה בסדר?
*
לא רוצה לדבר איתך היום.
צדקת כשאמרת שאין בעולם הזה חברים.
עזוב, פשוט נגמור את היום הזה בלי להמשיך את ההתכתבות המטופשת הזו, בסדר?
אין לי חשק שכל פעם שאני יוצא מהאוהל - זה יגרור תגובה שלך ביומן הזה.
פשוט תעזוב אותי.
"זו התחלה גרועה." אני מתקן. "ההורים שלי חיכו כמה שנים לילד. כשאמא שלי סוף סוף הייתה בכיוון - היא עברה התמוטטות עצבים."
רוף מקשיב. זה עוזר לי להמשיך.
"נולדתי אחרי שהיא כבר התגרשה מאבא שלי. הוא חתם שישלם את האשפוזים שלה, שיממן את הכדורים והסיפור הזה. בעד זה היא חתמה שהיא מוותרת על כל דרישה אחרת. גם הדרישות עליי
אתמול חשבתי על אמא כל הלילה. איך שהיא ישבה לידי בלילה ושמרה שלא אפחד מהחושך.
כשאבא היה מגיע הביתה הוא רק היה מעיף מבט וממשיך לסלון. מתיישב על כיסא המסאז' ומתענג על כוס שתייה. חמה או חריפה, תלוי במצב הרוח.
ואז גם אמא הייתה הולכת. מחממת לו ארוחה, מתיישבת עם כוס תה על הספה.
קמתי בבוקר.
זהו, זה החלק הכי מעניין היום.
כי כשקמתי, גיליתי שאני לא כועס על רוף. איכשהוא התחושה הזו מוכרת לי, שעם או בלי לרצות - אני פשוט לא כועס עליו.
אני לא אוהב את הדה ז'ה וו הזה. אני לא אוהב שמשחקים לי בראש באופן כללי.
רוף נעלם לאן שהוא, לוקח איתו את התיק שלו. מה שאומר שאין לי אפשרות לתפוס אותו בשתי ידיים ולהצמיד אותו לאיזה עץ עד שהוא יסביר לי מה נסגר.
ביציאה מהאוהל אני ממצמץ מול שמש חמה.
"בוקר טוב!" רוף מחייך אליי מהחוף. "יש בינתיים שלושה דגים קטנים ואחד בינוני."
"בוקר טוב." אני עונה, קורי השינה מעוותים את קולי. "תגיד, מה עשית בלילה?"
"ישנתי." עונה רוף, מוציא שוב את הרשת הריקה מהמים. "אוף, איזה דיג קשה יש היום."
"אתה יודע מה שאלתי." אני מתעקש.
רוף מתעלם. "קח." הוא מושיט לי את האולר שלו. "תתחיל לקלף אותם."
אני מקלף בשקט את הקשקשת והעור. מנקה ביסודיות את הבשר.
"פשוט פחדתי." אומר רוף פתאום. "ובגלל שפחדתי שתמשיך לכעוס - זה לא קרה."
"מאוד הגיוני." אני עונה, קולי עצור.
רוף מרים אליי מבט. "אתה רציני או צוחק?"
"לא יודע." אני נאנח. "אני עדיין מחכה שתסביר לי מה כתבת."
"את זה." עונה רוף בשקט. "בדיוק את זה."
אני לא מבין כלום.
וגם הדה ז'ה וו הזה לא מוצא חן בעיניי בכלל.
*
מה שרוף הואיל בטובו להסביר לי במשך היום הארוך הזה:
1. זה אי הפחד, וכנראה הקונספט שלו דומה לזה של אי הוודאות.
2. בינתיים הסתובבנו רק על החופים, כי רוף חושד שיש משהו במרכז האי. כל פעם שהוא הצליח לפחד ממשהו לא מפחיד - עלה לו הרעיון להיכנס אל מרכז האי.
3. רוף כבר סיפר לי את כל זה, אבל כשקמנו בבוקר שכחתי הכל. אז הוא הבין שעדיף לא להגיד לי כלום.
מסקנה: אני כנראה צריך לפחד לשכוח את כל זה, ולא לפחד מהמידע הזה.
אחרת מחר אני שוב אמצא את עצמי באותו מצב כמו בתחילת השבוע, וזה יהיה כבר באמת מוגזם.
אני חוזר אל הדפים הראשונים. קורא אותם, מנסה להשוות.
המטרה שלי היא לצאת מפה.
חייבת להיות דרך לעשות את זה.
זה לא השתנה וגם לא הולך להשתנות.
"תתחיל לחלק את זה לפי איים." מציע רוף.
"למה?" אני תוהה. דווקא את המספר 25 אהבתי בתור ילד. זה היה מספר שכיף לצייר בכיוונים שונים.
"סתם, חשבתי על כמה גרוע זה יהיה אם נישאר פה עוד חמישים ימים, וזה יהיה יום נכה." רוף מנער את המים מהחולצה, בודק את הכתמים כבר ירדו.
זה נשמע לי יותר מדי.
אני לא מאמין שנישאר פה באמת כל כך הרבה זמן.
"לא מופרך." מזכיר לי רוף. "על האי הקודם לא ספרתי בכלל."
לא נעים לי. אני בולע את הרוק. "אתה באמת חושב שאני אתקע פה?"
"אני חושב שאתה כבר תקוע פה." עונה רוף בפשטות. "ואפשר גם להוכיח את זה מאוד בקלות."
אני ממצמץ.
רוף מחייך. "אתה יודע לשחות?"
"קלוש." אני אומר, חשש בקולי. "רק לצוף."
הוא מביט בי, ניצוץ שובב בעיניו.
זה מלחיץ אותי. הוא נראה כמו ילד שסוף סוף יכול לבצע תעלול שהוא מתכנן מתחילת שנה. "מה?" אני שואל.
"אתה מפחד לטבוע." אומר רוף בנינוחות. "אם נניח עכשיו איזה גל ענק יבוא וישטוף אותך לתוך מער-"
את ההמשך אני לא ממש שומע. זורק בקושי את המחברת אל החוף שלא תירטב. (היא כמובן נרטבה, את זה גיליתי אחר כך. אבל רק קצת.)
"אתה פסיכי." אני צועק אל רוף, נלחם לא לבלוע מים.
"תפחד." מציע לי רוף.
"זה מה שאני עושה." יורק מים. יש לי בחילה, אני לא מצליח להתייצב לציפה.
רוף דווקא נראה רגוע, וזה משגע אותי.
"אתה מבין מה קורה פה?" הוא שואל אותי.
"יש פה מחבל יהודי?" אני מציע. בלי לחשוב אני מניע את ידיי בכל הכוח, כמו בשיעורי שחיה שנכשלתי בהם. קדימה. לצדדים. אחורה. קדימה. לצדדים. קדימה. קדימה.
רוף מביט בי באלם.
"רוצה לעזור לי?" המים נרגעים מעט, ואני חש את הרעד פושט בי. שמעתי פעם שזה סימן שיש יותר מדי אדרנלין.
הוא יורד למים. גם ככה רטוב לגמרי מהכביסה. עוזר לי להיתלות על גבו, עולה לחוף.
"אתה פסיכי." אני חוזר כשהנשימה שלי חוזרת.
"ואתה נס." מחזיר רוף.
אני לא בטוח ששמעתי נכון. גם לא אכפת לי. אני רק רוצה מי שתייה לשטוף את הפה ואת שק השינה להתחפר בו.
ואני ממש לא רוצה לשמוע מרוף עוד רעיונות משוגעים.
"אתה קם?" רוף עומד מעליי.
"לא." אני מתהפך לצד השני. "מה השעה בכלל?"
"לא יודע, חצי שעה אחרי הזריחה. השעון אצלך." עונה רוף.
אין לי כח לענות. אני עוצם עיניים.
לא עוזר, רוף חוזר אחרי רבע שעה.
"תקשיב, אתה חייב לקום. אחרת אני אדבר כשאתה ישן!"
"תדבר." אני עונה, ועוצם עיניים.
לא יודע מה הוא רוצה מחיי, אני רוצה רק לישון.
שנת הסיוטים הזו לא עושה לי טוב, ורוף מעיר אותי פעם רביעית.
אני מתייאש, קם.
"מה רצית?" אני שואל, כשאנחנו סוף סוף ערים במידה דומה.
"ככה." רוף לא נושם, יורה מילים. "אני הבנתי מה צריך לקרות כדי לצאת מהאי הזה, אבל אין שום סיכוי שתסכים. אז בבקשה פשוט בא נעשה את זה מהר, בלי לחשוב, ונעבור הלאה."
"זה בטוח לא יעבוד." אני קוטע אותו. "כבר מראש ברור לי."
רוף כאילו לא שומע. "יש פה כנראה איזה מפלצת פחד או משהו, אנחנו צריכים להתמודד איתה, כי היא חוסמת את המעבר לאי הבא. אז חשבתי שנכנס למרכז האי ונמצא אותה ואז -"
אני לא יכול להקשיב.
אין לי מושג מה רוף מדבר הלאה, אבל אני לא רוצה לשמוע גם.
"אתה מכיר את מפלצת הפחד?" אני שואל אותו בשקט.
רוף נעצר. "למה?" הוא שואל.
"כי אני מכיר." אני אומר, וגרוני נחנק. "היא אמא של מפלצת האשמה. שתיהן גרות אצלי בבית, בתוך המעבד של המזגן."
פרק זה מוקדש לילד המתוק שהתקשר אליי לברר מתי עולה הפרק הבא.
איזה כיף לי שגם אתה קורא את הסיפור הזה, אח שלי.
כמו תמיד, מקסים.
אבל יש לי בעיה... מאז אי הפחד אני מרגישה שאני מבינה הרבה הרבה פחות.
אם באי השפיות יכותי לבצע בקלות הקבלות ולהוציא תובנות, באי הפחד, אני לא מצליחה להבין עד הסוף את הרגשות ואת מה שקורה.
כמו תמיד, מקסים.
אבל יש לי בעיה... מאז אי הפחד אני מרגישה שאני מבינה הרבה הרבה פחות.
אם באי השפיות יכותי לבצע בקלות הקבלות ולהוציא תובנות, באי הפחד, אני לא מצליחה להבין עד הסוף את הרגשות ואת מה שקורה.