סיפור בהמשכים דמעה דוממת

shevi123 · 11/5/22

נכתב ע"י מגבת:
אויש, אני פשוט אוהבת את אפי.

איזה כייף
תודה!!!

מגבת · 5/7/22

@shevi123

מה שלום אפי וארי ושאר הצוות?

מריומה~ · 5/7/22

נכתב ע"י מגבת:
@shevi123

מה שלום אפי וארי ושאר הצוות?

כן., גם אני מתגעגעת אליהם.

shevi123 · 13/7/22

נכתב ע"י מגבת:
@shevi123

מה שלום אפי וארי ושאר הצוות?

נכתב ע"י מריומה ♧:
כן., גם אני מתגעגעת אליהם.

תודה!!!
איזה כייף לגלות הודעות מחממות כאלו, גם אם לקח לי זמן לבוא...
מעדכנת שהם ב"ה חיים נושמים ובועטים
ולא מתכוננים ללכת כ"כ מהר

לצערי עקב אילוצים טכניים (כמו פרמוט מחשב... ללא הכנה מוקדמת ולכי תשחזרי ותכתבי מחדש) ואחרים נוצר פסק זמן לא קטן...
אתארגן מחדש בעז"ה ואשוב בהקדם.
תודה על האימון והתמיכה. נותן המון כוח להמשך

מריומה~ · 13/7/22

נכתב ע"י shevi123:
תודה!!!
איזה כייף לגלות הודעות מחממות כאלו, גם אם לקח לי זמן לבוא...
מעדכנת שהם ב"ה חיים נושמים ובועטים
ולא מתכוננים ללכת כ"כ מהר

לצערי עקב אילוצים טכניים (כמו פרמוט מחשב... ללא הכנה מוקדמת ולכי תשחזרי ותכתבי מחדש) ואחרים נוצר פסק זמן לא קטן...
אתארגן מחדש בעז"ה ואשוב בהקדם.
תודה על האימון והתמיכה. נותן המון כוח להמשך

מחכים להם ב(לי)סבלנות ושמחה שבאת להרגיע אותנו

shevi123 · 31/7/22

בס"ד

פרק נ"ה

באוטובוס, בחזרה למציאות ולחיים, מיכלי שותקת, מתעסקת עם הנייד בדפדוף אנשי קשר ושיחות אחרונות. מתרכזת בנקודה לא נראית. מכניסה לתיק, מוציאה מראה קטנה בלי להביט בה. אצבעותיה נעות עליה מציירות ריבועים ומשולשים דמיוניים.
"מיכלי?" המתח שלה גומר אותי.
היא מפנה אלי מבט לא ברור.
"הכול בסדר?" מוזר לי לדובב אותה, מלכת מילים שכמותה.

"רוצה באמת לדעת?" היא מתיזה בכאב, "אז לא. ממש לא. גם את לא היית מרגישה מקסים כשאת רוצה קשר טוב עם אחותך, אחות שהייתה פעם הכי קרובה בעולם. ובתמורה מקבלת דחיה ועוד אחת. וכמה שאת מנסה התוצאה זהה. מה היית עושה, אפי, במקומי? מה?"

אני שותקת.
אף פעם לא דברה על זה בצורה ישירה. תמיד פרגנה, דאגה לקשר טלפוני ומפגשים. לא ותרה על נוכחות אף פעם. שידרה בלי מילים אהבה ורצון לקשר טוב ואוהב. מעולם לא הלבישה מילים לתחושות שהיו מעבר.
"אין לי מה לומר", אני מגששת בזהירות, "את יודעת שאת האחות הכי קרובה, אני רוצה את הקשר לא פחות ממך. תביני אותי שיש חלקים שפחות נעים לי לשתף, זה לא סותר את הקשר. זה לא אמור להפריע".

ההד מלווה אותי גם לאחר שאנחנו נפרדות. לועג לי בצחוק חלול, זה לא אמור להפריע?
בוחרת להדוף אותו. להשתיק. במחשבה נוספת, מתייקת אותו במגירה במוח. מאוחר יותר אחשוב על זה. אתעמת אתו.
נוחתת לאוויר מהביל. מתנשפת בעליה תלולה. מנסה להתאפס, להשתלב במציאות.

חוזרת לבית הפוך ומפורק עד יסוד. על הספה צמחה גבעה של כביסה. הודפת אותה לקצה, חולצת נעליים, מנסה לאסוף אוויר. והוא דחוס ומוזר. פתאום אני קולטת את השקט הלא טבעי. אין לי כוח לקום, אבל הפחד דוחף אותי. מריץ אותי לחדר הילדים, למטבח, לחדר השינה. הבית ריק.

רצה לתיק, מוציאה את הנייד כדי לראות עשרים שיחות שלא נענו. מארי, מהבית ומאמא.
הלב שלי פועם בפראות. אני מתחננת אליו שיחכה רגע. ארי לא עונה. אמא עונה מיד.
"הילדים אצלי. אכלו ארוחת ערב, מקולחים. מחכים לך".
"מה קרה?" אני לא מצליחה להוציא מילה נוספת.
"ארי התקשר, בקש להביא את הילדים. אמר שצריך לצאת בדחיפות ואת לא זמינה. כשיעלי באה לקחת אותם, הוא כבר היה בחוץ. אין לי מושג מעבר לזה".
לי יש מושג. ועוד איך.

מנתקת ומתקשרת שוב לארי. אין מענה. גם לא אחרי ניסיונות נוספים.
אני צונחת שוב לספה. הלב שלי לא עומד בקצב.
מנסה לדמיין את ארי, עומד חיוור במסדרון בית החולים. מנסה להעניק תקווה וחיים. יודע עד כמה כבולות ידיו.

מתמלאת הערכה לאיש שלי ששם את כאבו בצד, מתעלם ממנו. מעניק ממה שאין לו. רגע אחרי, אני מבינה פתאום את המשמעות של הריצה המבוהלת שלו.
אוי, השם. רק לא זה. הוא לא יעמוד בזה.
אני מחייגת שוב, בפראות. תענה. אני חייבת לשמוע אותך. לדעת באיזו נקודה אתה חי, מה עובר עליך ואיך.

בסוף הוא עונה. קולו אפור ושטוח.
"אתה בסדר, ארי?" הקול שלי עולה ולא אכפת לי מכלום. "מה קורה אתך? מה קורה עם נייהוז?"
"אין חדש" האדישות המדומה שלו גומרת אותי. "אנחנו כאן מחוץ לטיפול נמרץ. המצב סטטי. תתפללי".
"אולי תחזור, תנוח קצת, תתאושש?" ליבי הולם. השם שמור עליו. "אתה חייב לשמור על עצמך. יש לך בכלל מה לאכול? לשתות?"
"את מי זה מעניין כרגע?" לא מכירה את הקול שלו.
"תחזור. אתה לא רוצה להתמוטט, נכון? וזה בטח לא יעזור לאף אחד. תבוא, תנוח, תתאפס. תאכל כמו שצריך ואז נדבר".
לא מחכה לתשובה, מנתקת.
לא מכירה את עצמי. משהו חדש ננסך בי.

"אמא" אני ממשיכה את הגל, מהר. לפני שהוא יברח. יתנפץ אל החול. "תוכלי לשלוח את הילדים עם יעלי?".
"אפרתי, אני לוקחת מונית ובאה איתם".
"לא נעים לי, אמא. לא רוצה להטריח אותך".
"את לא מטריחה, אני רוצה". הקול שלה קצת מוזר. "כמה דקות אנחנו אצלך".

טוב, אני אומרת לליבי הגועש. הכול בסדר, כמה רגעים וכולם יגיעו. הכול בשליטה, אין ממה לדאוג. וההד שואל אותי, אין? מחזיר אותי לקול חלול וזר. חוזרת לשיחה אחת לפני האחרונה, לא רוצה לנדנד. חייבת לוודא.
"אני בדרך, אל תדאגי" הוא מרגיע.
"בדרך ממש או בדרך לדרך?" אני מתעקשת. לא רגועה בכלל.

הוא נאנח. "אני חייב לסיים פה משהו. זה ייקח כמה דקות. אני באמת מתארגן לצאת. אני לא סתם אומר לך. תעשי לי טובה, גם ככה קשה לי. חצי שעה ואני בבית".
אני בוהה במסך השותק. ארי מעולם לא נתק שיחה בפתאומיות.
אין לי זמן לחשוב. הדלת נפתחת. חבורה מתוקה שועטת בעיניים נוצצות. המילים שלהם מתערבלות סביבי, לא מצליחות לנחות. מתוך הערפול מחבקת, מלטפת, מהנהנת בלי לדעת על מה ולמה. כמה דקות עוברות עד שאני מתרוממת מתנוחת הישיבה.
"מה קורה, אפרתי?" אמא בוחנת אותי בעיניים גדולת. קו מסתמן במצחה.
"הכול בסדר" אני עונה. פוזלת לילדים.
"מעולה" היא חוזרת לעצמה. משתפת פעולה. מציעה סיפור לפני שינה. אוספת אוצרות לחלומות מתוקים. מהסלון אני שומעת את קולה המתנגן. מטייל למחוזות רחוקים. מדמיינת את הפיות הפעורים. העיניים הבורקות. לא מצליחה להישאב לנוסטלגיה המתוקה הזו.

כשהיא חוזרת לסלון, היא מוצאת אותי באותה תנוחה. עיניים בוהות. רועדת כולי.
"אני מכינה לך כוס תה ונדבר" היא לא שואלת. חום פושט בי. מזכיר לי ימים של פעם. הימים בהם הייתי עטופה בחום מחבק.
"אני מקשיבה" היא לוגמת מספל מהביל.
לא יודעת מהיכן להתחיל. לא יודעת מה לספר. אלו החיים של ארי, לא יכולה לפרוש אותם ככה בלי אישורו. גם לא לאימא.

"פשוט תתחילי מהתחלה" היא מציעה, קוראת את מחשבותיי.
"טוב, חבר טוב של ארי נמצא כעת בטיפול נמרץ. אמא שלו במצב קשה מאוד וארי בא להיות אתו. לתמוך בו, לדאוג לו. את מכירה אותו". נשמע סביר דווקא.
את אמא זה לא ממש מרגיע.
"וחוץ מזה, מה קורה? מה אתך?"
"אני בסדר. ב"ה טוב יותר". מה שנכון נכון.
היא שותקת. הלב שלה לא רגוע, זה ברור לי. החושים שלה חדים, לא מפספסים כלום.
היא פותחת פה לשאול וסוגרת. אני מרגישה את גלגלי מוחה שועטים בפראיות.
"אפי", היא שואלת שוב וקולה חודר מעבר לכל השכבות שבניתי. "אל תהססי לבקש עזרה, לשתף, להתייעץ. כל דבר. אל תתני ללב שלי לדאוג ולגשש. רוצה להיות רגועה שאת בסדר. ואם יש משהו, תני לנו לעזור".
אני שותקת בהלם, במבוכה. איך כולם נופלים עלי ביום אחד.

'ואולי הם לא נופלים' אומר לי קול חדש, 'אולי זו פשוט הזדמנות לאחוז בחבל. להכניע פעם אחת את האגו שטפחת לך. מה באמת יקרה אם תתרככי, תסירי קצת הגנות, תודי שאת צריכה עזרה. השמיים יתהפכו?'.
אני עוצמת עיניים. בוררת מילים. מתלבטת. לא יכולה להביט בעיניה המצפות של אמא. קדימה, אני אומרת לעצמי, תגידי משהו. לא חשוב מה, פשוט תגידי.

"האמת שיכול להיות שיעזור לנו אם יעלי תוכל להגיע יותר לעזור עם הילדים", אני פולטת במאמץ. "במיוחד עכשיו, כשארי בקושי נמצא בבית". זהו. אמרת. איפה מחיאות כפיים.
"את לא חושבת ש..." הקול שלה נקטע בסיבוב מפתח.
"ארי", אני מזנקת ונרתעת. הוא מביט בי בעיניים מותשות, אפורות. הן תמיד מחליפות צבע במצבי קצה. חייבות להזדהות אתו עד הסוף.
"שב, אכין לך קפה. אולי אתה רוצה ליטול ידיים קודם? אכלת בכלל משהו מהבוקר?" טוב שיש לאן לברוח.

הוא שותק, מניד בראשו לאמא. צונח לכורסא ומשעין את ראשו על יד רוטטת.
אני רצה למטבח, שולפת קופסת עוגיות. מוציאה בקבוק מים מהמקרר. מנסה לחשוב מה עוד. לא מספיקה לחשוב ואמא נכנסת. אני שומטת ידיים בתבוסה. למה חשבת שתצליחי להסתיר.
היא לא מדברת. רק מושיטה ידיים ועוטפת אותי בחיבוק. "אפרתי שלי", היא לוחשת. "תבטיחי לי שתשמרי על עצמך. עלייך, עליו ועל הילדים. אל תהססי לבקש עזרה בכל שעה. ואם את רוצה לשתף ולפרוק, אני אתך. תמיד. את יודעת את זה, נכון?"

היא נוטלת את התיק שלה, מעיפה מבט מוטרד באיש מקופל, מעורפל. לא אומרת מילה. לא צריכה לומר. יודעת בדיוק מה עובר לה בראש. וכמה דאגות נוספו לה בדקות האחרונות.
"תבטיחי, אפרת" היא אומרת ליד הדלת, מחבקת חיבוק קצר ואחרון.
"אשתדל מאוד", אני עונה בכנות. לא יכולה מעבר לזה. תסלחי לי, אמא.

נ. גל · 1/8/22

אפי מתחילה לבנות לה תמיכה אמיתית סביבה? סוף סוף!

נכתב ע"י shevi123:
ותרה

ויתרה.

shevi123 · 1/8/22

נכתב ע"י נ. גל:
אפי מתחילה לבנות לה תמיכה אמיתית סביבה? סוף סוף!

ויתרה.

מתחילה לעכל ופחות מתנגדת, ובאמת הגיע הזמן

תודה על הפידבקים, מחמם ונותן דרייב להמשך...

shevi123 · 7/9/22

בס"ד
פרק נ"ו
"יהיה בסדר", אני מבטיחה לילד שמקופל לידי, חושק שפתיים בכוח. מתכווצת אתו ביחד. רוצה לחבק אותו. לא יכולה. כבר לא. מביטה עליו, גוזל שצמח לאיש קטן ובוגר, בוגר מדי. מתייקת לי בראש שיחה דחופה אתו ועם אבא שלו. כשהוא יתפנה, כמובן. כולאת עוד אנחה, אני חייבת להיות חזקה. לשמור על המשפחה שלא תתפרק לי. עלי אני כבר לא חושבת, רק מתפללת שאצליח.

"אוח" הצרחה הפתאומית של שימי מקפיצה אותי. כל כך לא אופייני לו. הוא לופת את הבטן, חיוור. "אני לא יכול כבר, זה כאבים מטורפים. אף פעם לא הרגשתי ככה". אולי דמיינתי שיש לו דמעה קטנה. כשאני מסיטה מבט הוא מוחה אותה במהירות. אני שוב מתכווצת. מה יש לך ילד, אולי פשוט תהיה אתה? תהיה ילד? יודעת שאין דרך חזרה. אין לי כוח להלקות את עצמי ולברר איך נתנו לו להגיע למקום הזה. רק בוחנת בייאוש את התור הארוך שמשתרך מאחורי דלתו של הרופא התורן במוקד. אחרי יומיים שהוא במיטה, מתפתל מכאבים ומסרב לאכול, ושום משכך לא מצליח להועיל, הסכים הבחור שאין ברירה. בקושי גרר את עצמו למונית. הלב שלי מפרפר. זה לא אופייני. משהו מוזר קורה לו.

גם תור ארוך כאורך הגלות מסתיים בסוף. רופא מותש של סוף משמרת מעביר כרטיס באדישות. מקשיב לתלונות בחצי אוזן ומזמין את שימי למיטה. כמה דקות מספיקות לו לומר שלא נראה שיש פה משהו רציני, כנראה וירוס או משהו. "תני לו משכך כאבים ואם זה יימשך תבואו שוב". אני לא יודעת אם לבכות או לצחוק. "נתנו לו את כל סוגי המשככים. שום דבר לא עוזר. הילד יומיים מתפתל מכאבים ולא מצליח להכניס כלום לפה. לא סתם הגענו לפה". הוא מושך בכתפיו. מציע מרשם למשכך חדש וחוזר שוב על דבריו.

"בוא, שימי", אני עוזרת לו להתארגן. אין מה לעשות. נחכה לרופא המשפחה שלנו. נצטרך לבוא שוב מחר כדי לקבל תשובות הגיוניות. אני נאנחת. משאירה את המרשם על השולחן. ויוצאת בצעדים כושלים. "יהיה בסדר, ילד שלי", אני לוחשת לו. בטוחה פחות. שוב מונית וגניחות שרק מתגברות. אני מחייגת לארי וכצפוי אין תשובה. האצבעות ממשיכות אוטומטית למספר הבא. מרגישה שכבר אין לי כוח. אמא נלחצת, מתלבטת אתי אם להמשיך למיון. "נראה בהמשך", אני נרתעת. מרגישה רע עם החולשה שמשתלטת עלי.

כשארי חוזר בשעת לילה מאוחרת, כזו שמשאירה את חצות הרחק מאחוריה, אני מעדכנת אותו בעיניים טרוטות. הוא נלחץ. מתנצל שלא היה זמין, מציע שייגש אתו לקופה ממש בפתיחה. אני מציעה לו שישלים שינה ויחזור קצת לעצמו ואחר כך נדבר. נגשת שוב לחדר הבנים. מציעה כוס תה, ושתיה מתוקה. מתחננת שיסכים לפחות לשתות. מוסיפה עוד כדור בשביל ההשתדלות ונקרעת שוב מהחיוורון שלו. מחוסר האונים שלו. כבר אין לו כוח אפילו להיאנח. הלילה עובר בסיוטים ותרחישי אימה. ומי יכול בכלל לישון. רצה שוב לוודא שהכוס התרוקנה ולמלא אותה שוב. מחכה שהשעון יתקדם. שנקבל תשובה וטיפול. מה שזה לא יהיה.

ד"ר טלמור מקבל אותנו בנינוחות המפורסמת שלו. "אז מה קורה, שימי?" הוא שואל ברוגע. אני מדבררת אותו. הדוקטור מרצין. ניגש לבדוק מקרוב. לוחץ פה ושם. שימי נאנק. התיק שלי נמחץ בין אצבעות מזיעות. הוא חוזר למחשב. מקליד בלחץ. "זה לא נראה טוב" הוא מפטיר, "אני מוציא הפניה למיון, תגיעו לשם ממש עכשיו. אני רוצה שיבדקו שם לעומק מה קורה. שלא נפספס משהו". "יש כיוון?" אני לוחשת, מנצלת את העובדה ששימי עסוק בהתארגנות. "אין לדעת", מבע פניו חתום, "יכולות להיות הרבה אופציות שאין לי אפשרות לאבחן כאן. אני מקווה שהכול יסתדר בהקדם. תעדכנו אותי".

ההפניה המודפסת רועדת בכף ידי. ארי עונה לי מיד. "לא סתם נלחצנו" הוא ממלמל וממשיך מהר, "קחו מונית ישר לבית החולים ונפגש שם". אני לא יכולה שלא לחשוב על התזמון של החשיפה שלו לשהות במקום הזה. לפני כן הייתי יכולה רק לדמיין שזה יקרה. מרגישה לא בנוח להתעודד מהמחשבה הזו, מהרווחה שמגיעה לי על חשבונה של אשה אחרת שנלחמת על חייה. עובר עוד רגע ואני נושמת עמוק. מתאפסת.

במונית השועטת אני נושמת שוב, מניחה יד על שימי, מרגישה את יד השם שעוטפת אותי, את כולנו. משהו רך מזדחל לליבי הרועד. תקווה קטנה תופסת פינה, מנסה לאוורר, להעניק נשימה. מזכירה לעצמי את שביב התקווה בשעות הארוכות והבלתי נגמרות במיון. כשרופא רציני מתיש בסדרת שאלות מקיפה. כשהגניחות של שימי קורעות אותי בזמן שהקשוח לוחץ שוב ושוב על בטן מיוסרת. כששימי נאנק עם כל לגימה של הנוזל המבחיל המקדים לבדיקת ה C.T. כשדפיקות הלב המואצות שלא מרפות. כשהמחשבות משתוללות. כשהלב מלופף בפחד מצמית מהתוצאות.

ארי מגיע מבוהל ודרוך. נמצא שם ולא נמצא. מקשיב בפנים חיוורות לכל מילה של רופא ואחות. מחזיק את ידו של שימי, לוחש לו מילים. אני יודעת להעריך את הנוכחות שלו. מה הייתי עושה פה לבד? יודעת שהלב שלו חצוי בין שתי מחלקות. הלב שלי יוצא אליו. מתפללת לבשורות טובות אצל כולנו. כמעט שתים עשרה שעות עוברות עד שרופא צעיר מסיט את הווילון.

"שמי ד"ר אייל ארזי" הוא מציג את עצמו, "קבלנו עכשיו את תוצאות הסי.טי. ואנחנו צריכים לדבר". הוא בוחן את שימי במבט ארוך. מזמין אותנו לחדר שלו. "ככה זה מתחיל" אני לוחשת לארי, נזהרת ששימי לא ישמע. "ככה זה מתחיל תמיד בכל המקרים ה..." בולמת את עצמי בכוח. לא רוצה לפתוח פתח. הרגליים שלי רועדות. כל בעיות העולם מתגמדות מולי. שרק יהיה בריא. שהממצאים לא יהיו נוראים. מחשבות מטריפות טסות בלי שליטה. מביטה בילד שלי. שוכב מעורפל מכאב. "אנחנו כבר חוזרים, מותק", אני לוחשת לו. חונקת דמעות.

הדוקטור מחכה בשקט שנתמקם. בוחן אותנו במבט רגוע. מתלבטת אם זה מסמן משהו. "אוקיי, אז קבלנו את תוצאות הבדיקות. בבדיקת הדם נצפו תוצאות המעידות על דלקת רצינית, זה מסביר את הכאבים החזקים ששמעון סובל מהם", הוא משתתק לרגע. האוויר בחדר נהיה סמיך יותר. הוא סוקר אותנו במבט ארוך לפני שהוא ממשיך. אני מזהה אותו, את המבט המעורב שמגיע בזמנים מסוימים. "בבדיקת הסיטי שנערכה, גילינו שמדובר בדלקת שמעידה על מחלה נדירה מאוד. נדירה בכלל בעולם. בארץ נצפו רק מקרים בודדים בלבד". אני שותקת. ארי מלבין. מתעשת. שואל, מברר, מלבן. תופעות והשלכות ודרכי טיפול. סיכונים והסתברויות וחיים שהולכים להשתנות.

"זו מחלה שאין לה טיפול ממגר" אני מצליחה לשמוע מבעד לערפילים, "היא בעצם מלווה לאורך כל החיים". פטיש מכה בליבי, כבר הייתי במקום הזה. אוי, לא. "רב הזמן היא שקטה וכלל לא מורגשת, מדי פעם עלולים להיות התקפים שמטופלים נקודתית".

אני כבר לא שם. כיסא חורק קלות כשאני נמלטת מזירה לוהטת. מתחפרת בפינה נסתרת במסדרון הרחב ומתפרקת בבכי. לא אכפת לי שיראו. לא מצליחה לראות כלום חוץ מילד חיוור מוקף צינורות, אינפוזיה מטפטפת ורופאים מודאגים. אולי גם יטיסו אותו למדינה שבה יותר מכירים את מחלתו הנדירה. הוא בסך הכול ילד, אני רוצה לצרוח. מה לו ולמחלות מסתוריות. אני רוצה לרוץ אליו. לחבק אותו. יודעת שבשבילו עדיף שאירגע קודם.

המילים ממשיכות להכות בי, מסחררות אותי. אחות מבוגרת עוברת, קולטת אותי. שמה יד על כתף, "אולי תשבי, גברת?" היא מציעה. מובילה אותי לספסל מרופד. "שבי, אני אביא לך כוס מים". אני לוגמת לאט, הנשימה קצת נרגעת. וגם דפיקות הלב. רק המילים מסחררות אותי. סוגרות עלי. הייתי שם. כשרעם פטיש אימתני, הציב סימן קריאה אדום לדבריו של השופט. הכריע גזר דין קשה וחד משמעי. הכניס אותי למאסר שלא נגמר. זה ילווה אותו לאורך החיים, מהדהדות בי שוב המילים. אין לזה טיפול, רק מעקב וצפי להתקפים. סיפור חיים שמשכפל את עצמו. לא, זה לא יכול להיות. זה נשמע הזוי מדי.

בעיניים מטושטשות, אני רואה את ארי יוצא מהחדר, שפוף עוד יותר. העיניים שלנו נפגשות, כבויות ומפוחדות. והלב כורע מעומס. שימי כבר נרדם בחסות משככי כאבים והאנטיביוטיקה החזקה שקבל. פניו שלוות כמו שלא היו הרבה זמן. הוא לא מניע עפעף כשסניטר מוביל אותו למחלקה. כשטפסים מתמלאים וצמיד מוצמד לידו. הנוף המדהים שנשקף מחלון החדר, עוצר נשימה. אני מנסה להתרכז בו. לשכוח מהכול. להחזיר לעצמי נשימה שאבדה.

נ. גל · 8/9/22

אז מה יש לנו כאן?
אישה שהחליטה להתעמת עם הקשיים שלה, וקיבלה עימות ישיר עם הקשיים שלה, של בעלה ושל המשפחה ביחד. עד הסוף, כביכול בלי שמץ רחמים.
או מכיוון אחר:
משפחה שקיבלה כוח להתמודד עם דברים גדולים, ופתאום הגיעו אליהם הדברים הגדולים האלה, ועכשיו הם צריכים להוכיח את עצמם.
מה שבטוח יש כאן, זה סיפור שאני אוהבת. ממש אוהבת.

shevi123 · 8/9/22

נכתב ע"י נ. גל:
אז מה יש לנו כאן?
אישה שהחליטה להתעמת עם הקשיים שלה, וקיבלה עימות ישיר עם הקשיים שלה, של בעלה ושל המשפחה ביחד. עד הסוף, כביכול בלי שמץ רחמים.
או מכיוון אחר:
משפחה שקיבלה כוח להתמודד עם דברים גדולים, ופתאום הגיעו אליהם הדברים הגדולים האלה, ועכשיו הם צריכים להוכיח את עצמם.
מה שבטוח יש כאן, זה סיפור שאני אוהבת. ממש אוהבת.

אין על הניתוח החד והמתמצת שלך

ממש בונוס על פרק, כל פעם מחדש
תודה על המשוב החם, מרגש ומחמם את הלב

shevi123 · 21/11/22

בס"ד

פרק נ"ז

הייתי נשארת כך שעות, בוהה בנוף מהפנט. מנותקת ממציאות בועטת כל כך. כמו ילדה קטנה שטומנת ראש, אוטמת אוזניים ורק צועקת ובוכה את תסכוליה. ככה, בלי לחשוב יותר מדי.
"אפי", מישהו קורע את השקט, חודר בועה. "את בסדר?"
לא. צרח לבי. לא בסדר בכלל. "בערך, כמה שאפשר" התייבשו לי מילים על שפתיים.
"אולי נרד קצת לקפיטריה? נאכל משהו?", הוא שואל בזהירות, קצת יותר מדי.

אני מסתובבת, מעיפה בו מבט עייף, מותש מחיים דורשים מדי. "נרד", מעיפה מבט בשימי. ראשו שוקע בכרית, כמעט נעלם במיטה הגדולה. והוא רגוע. רגוע כל כך כמו שהרבה זמן לא ראיתי. כמו הגיע מלאך והסיר ממנו עננה שעטפה אותו. בגרה אותו בטרם עת. הכבידה על כתפיו ונטלה ממנו רגעים של ילדות טהורה ומשוחררת. רק עכשיו יכולתי לראות כמה עצב יש בו. והידיעה הזאת צמררה אותי. עשקה את נשימתי. "נרד", אני אומרת שוב וקולי נחרץ מדי.
ארי מרים גבה. שותק. מזמין מעלית. מכוון אותה. יוצא. מכוון אותי.

"אז מה?" הוא שואל כשהשקט ממשיך והקפיטריה הריקה משאירה לנו פרטיות מושלמת.
"כלום", אני מתמקדת בטבעת הנישואין. היא זוהרת אלי באושר. מזכירה לי ימים חפים מענן ועננה. ימים של ניצחון. של אושר. של אוויר מלוא ריאות בלי מחסומים בדרך. ימים בהם שקלתי הרבה פחות, ולא בקילוגרמים. הכול היה אפוף בזוהר ובקסם. הזוג המלכותי שגבר על קשיים ומחסומים. עקף גדרות תיל, חתר לדרך עצמאית. השאיר מאחוריו סטיגמות מטופשות. הישיר מבט צלול מול עולם ומלואו. אמר בלי מילים, ניצחנו ונמשיך לנצח. באנו לעבוד ולעבוד קשה. את התוצאות תראו בעצמכם בלי לדמיין כמה עבודה וזיעה מסתתרת מאחורי חזות מושלמת. והיא תהיה מושלמת. הכי שאפשר.
זה לא היה קל. לא היה קל בכלל. אבל אני הרי הייתי תמיד אלופה בלהטוט בין מטלות ומחזות. וארי, בכלל, אלוף האלופים. ביחד רקדנו את ריקוד החיים. בגשם, ברוח, בשמש ובצל. ידענו שהחיים שלנו יהיו הטובים ביותר שניתן לדמיין. לא למרות אלא בגלל. ידענו שנהיה הורים מופלאים לילדים שלא יחלמו מה קורה מאחורי הקלעים. שלא אתפשר על עבודה חלקית קטנה ומוזנחת. שאראה לעצמי ולעולם כולו שאין דבר שלא אוכל לבצע, כמו כולם. אין סיבה שלא. סך הכול קצת יותר מאמץ. יותר אנרגיות. שטויות, אני צעירה והכול טוב. מקסימום נצא יותר להתאוורר. הכי חשוב שהמשכורת תהיה מכובדת. תיתן לנו שקט נפשי. נחיה טוב. נפצה את עצמינו על כל השנים. ולתוך הטוב הזה גדלו ילדים על מצע זהב וכסף.

הכול היה מושלם כל כך. לא רציתי לראות את החורים עליהם דלגתי בקלילות. באותו זמן לא הצלחתי אפילו לראות. הכול היה כל כך מושלם. ההורים היו מאושרים. האחים המשיכו להעריץ את האחות המושלמת והכול יכולה. הכול היה נוצץ כל כך, עד שהתחילו הסדקים. קטנים כאלו. קטנטנים. כמעט בלתי נראים. היום אני יודעת שאין כזה דבר סדקים שניתן להתעלם מהם. אולי בהתחלה אפשר לחיות באשליות. אבל כשהם מתרחבים וטיפות גדולות של אנרגיה ועוד כמה דברים מתחילים לזלוג דרכם. כבר אין ברירה. הם מטפטפים טיפה ועוד אחת. חורצים באבן יצוקה ומטופחת. ממש כמו באבן של רבי עקיבא. תמיד אני נזכרת בה כשנשחקים בי כוחות.

"נכשלנו", אני לוחשת ומעיפה מבט בארי. מגלה פתאום כמה שערות כסופות שמעטרות את זקנו. "זאת אומרת, נכשלתי", אני מתקנת מהר. לא יכולה להטיל אשמה על איש שהתפכח מזמן. "חשבתי שאוכל לצלוח בכל התחומים. להביא פרנסה, לגדל ילדים, לתפקד בכל המצבים. העדפתי לחיות ככה, בתוך בועה ריקה מתוכן שאין בה כלום חוץ מברק ונצנוץ מתעתע". אני לא מנצנצת בטעות במקום אחר. זו סתם הרוח שגורמת לי לדמוע.
"קשה לי לחשוב שהייתי צריכה להגיע למקום הזה, למצב הזה, כדי להבין. להבין שעדיף לראות את המציאות כפי שהיא. לא לדמיין שהיא יפה יותר. שאני כל יכולה, שאני חסינה בפני כל רוח ומצב. והכי כואב לי" אני ממשיכה ברצף לפני שארי יקטע אותי ויזלף נטפי סנגוריה ורחמים, "הכי כואב לי שאת המחיר אתם משלמים. אתה והילדים. מילא אני, בשלתי את הדייסה שלי בעצמי. אבל מה אתם אשמים? ומה אשם שימי, ילד קסום שכמותו? הוא צריך להגיע לבית חולים ולמצב כל כך מסובך ומורכב כדי שיוכל להניח ראש בשקט ופשוט לישון סתם ככה כמו ילד חיידר רגוע ושליו?"

הרגליים מקפצצות לי. הראש כבד עלי. הכול כבד לי. לא מוצאת מקום. לא מוצאת מנוחה. מה חשבת שאת עושה בכלל. ואולי זאת הנקודה. שבאמת לא חשבת. דהרת כל הזמן למטרות מזויפות ושכחת בדרך את כל הדברים החשובים. ולא רק שכחת, גם רמסת אותם חזק בדרך המטופשת שלך לפסגה ולתהילה. האצבעות שלי מתהדקות סבב רצועת תיק הצד שלי. רועדות ורטובות. נוטפות זיעה.
"אולי כדאי שנזוז באמת", אומר ארי בשקט. מתרומם. מחכה שאצטרף אליו.
"תגיד משהו", אני מתחננת אליו. "תגיד משהו, בבקשה. אני משתגעת ממחשבות, מתובנות. הכול נופל לי כמו אסימונים. מציף אותי. גומר לי את האוויר".

הוא מביט בי במבט עייף ומוכר.
"אני לא יודע מה לומר", הוא מאכזב. "אני רק יודע ששנינו מותשים ומודאגים מאוד. אני יודע שעבר עלינו יום מתיש ומי יודע מה עוד מחכה לנו. לא נראה לי שזה בדיוק הזמן המתאים לייסר ולהאשים. לא שיש זמן כזה", הוא ממהר לתקן, ארי שכמותו. "בכול מקרה, בואי נשים את זה בצד כרגע. זה לא יועיל לאף אחד ובטח לא לשימי, נכון?"
מפתחות הרכב משקשקות בידו. ביד השנייה הוא מזמין את המעלית. לא מחכה שאגיב, שאביע דעה. השקט שלו שלפעמים מציל אותי, גומר אותי.

בדרך, בכבישים ריקים מוארים באור צהבהב של פנסי הרחוב, הוא מביט ישר. נועץ עיניים ברמזור אדום. ממשיך לשמור על זכות השתיקה. רק כשאנחנו מגיעים לחניה המוכרת שלנו. הוא מכבה פנסים, מותח קלות את הזרועות. מזכה אותי במבט. אני לא רגילה לראות אותו ככה. עם נחישות כזאת בעיניים. אריה אמתי.
"תקשיבי, אפי" היד שלו מלטפת את הזקן ואני שומעת את גלגלי מוחו נעים במהירות. איך כמה נוסחאות מתחבטות בו עד שהוא מוצא את הנכונה. "מה שבאמת חשוב כרגע, זה שנשמור על הכוחות שלנו. זה אומר שנעשה הכול, אבל הכול, כדי לשמור עליהם. בכל מובן שיהיה. אם זה להיעזר במשפחה, חברים, ארגונים. מה שזה לא יהיה. אנחנו לא הולכים לקחת פה שום סיכון, מבינה? זה יהיה קצת יותר מדי. ואם אנחנו בכיוון של לתקן, אז קבלנו משמיים הזדמנות מטלטלת מאוד כדי לעשות את זה. אנחנו יכולים לכאוב שהגענו למה שהגענו. אבל לפחות שנעשה צעד בכיוון הנכון".

הוא משתתק לרגע, מוריד טון. מתרכך קצת. "אין לנו ברירה, אפי. את מסכימה אתי, נכון?"
אני בולעת רוק. מהנהנת בשקט. כבר אין לי זכות דיבור. אין לי אמירה.
"אנחנו אפילו לא יודעים כרגע בפני מה אנחנו עומדים", הוא מוסיף בשקט. "אבל את ההחלטה הזו אנחנו חייבים לקבל כאן ועכשיו. לפני שנמשיך לתוך הסחף. כרגע החיים שלנו מעל הכול. בלי חשבונות. אחר כך, כשהגל הזה יעבור, בעזרת השם", הוא מתנשם. ואני יודעת שהוא מגייס בתוכו את כל הכוחות כדי לראות את הרגע הזה. בשבילי. שלא אתרסק לו. "כשהוא יעבור, וזה יקרה מהר מאוד. נשב ביחד ונחשוב מה הדרך שמתאימה לנו, לכולנו, כדי לחיות באמת טוב ונכון ומתאים".

"בעזרת השם", אני מנסה לדבוק ברגע ההוא, המיוחל. "לילה טוב, ארי. ותזכור לשמור גם על עצמך". לא אכפת לי שאני נשמעת כמו אימא ברווזה.
"ברור", הוא מחייך חיוך קטן, מלווה אותי במבטו כשאני יוצאת מהרכב. "ממש עכשיו סיכמנו על כך, לא?". הוא מתניע שוב. "נדבר בבקר", הוא מניף יד לשלום ודוהר הלאה. מותיר אותי מהורהרת, חושבת על תמרור ודרך שהעניק לי במתנה. יודעת לראשונה להעריך אותה.

מ. ברא"י · 21/11/22

@shevi123,
וואו. איזה פרק!!!
חיכינו לו.
ולא אכזבת.
כתבת אותו מדהים כמו שרק את יודעת!!!
תודה.
מחכים להמשך!!!

shevi123 · 21/11/22

נכתב ע"י מ. בראי:
@shevi123,
וואו. איזה פרק!!!
חיכינו לו.
ולא אכזבת.
כתבת אותו מדהים כמו שרק את יודעת!!!
תודה.
מחכים להמשך!!!

תודה רבה!!!
כייף לשמוע ומחמם את הלב.
הפרק הקרוב כבר על האש, בקרוב ממש בעז"ה

shevi123 · 22/11/22

בס"ד
פרק נ"ח

כשאני נועצת את המפתח בדלת, אני נתקלת בסירוב. לוקח לי כמה שניות לעבד והדלת נפתחת. אני פוערת עיניים. אימא נשארת לעמוד ליד הדלת, מחכה שאתקדם. אבא יושב על הכורסא, שותק. יעלי כנראה יצאה כבר.
"תודה שבאתם", אני לוחשת, מתיישבת על הספה, משחקת בעצבנות באבזם התיק. "אז מה קורה?" אימא מתיישבת לידי בידה כוס מים. "תשתי, תנוחי, אנחנו כאן אתך". ככה בשקט כזה, כמו חזרתי להיות בת עשרה.

"בינתיים אני לא ממש יודעת", אני גומעת את המים במהירות, "הרופאים בדקו ממש ביסודיות. הריצו לכל בדיקה אפשרית".
"ו... אין תוצאות?" שואל אבא, תמה.
"יש", אני לוחשת, ממקדת מבט במרצפת. "כלומר, לא לגמרי שמעתי הכול. אבל הם אבחנו שמדובר במחלה נדירה מאוד. נדירה ברמה עולמית". אני בולעת רוק, לא יכולה להביט בהם. "מחלה כרונית שמלווה בהתקפים מדי פעם". זהו. שחררתי.

"אוי", אימא מחבקת את כתפי הרועדת. "והייתם שם לבד עם כל הבשורות?"
"במה בדיוק מדובר? מה שם המחלה? מה התסמינים? מה הטיפול?" אבא נשאר ענייני וממוקד.
"אין לי מושג" אני קולטת פתאום כמה חלקים חסרים לי. "לא יכולתי לשמוע כלום אחרי האבחנה הקודרת והנוראית הזו. אני..." לוקחת אוויר. "אני יצאתי מהחדר באמצע. לא הייתי מסוגלת להישאר שם. להבין שגם הילד שלי יצטרך להתמודד עם מחלה כרונית. עם התקפים לא צפויים במהלך החיים. עם כתם כזה שמאיים לשבש חיים תקינים. זה... קצת יותר מדי בשבילי".
ואני יודעת שאין לי צורך להוסיף מילים. "אוי, ילדה שלי", אימא מחבקת אותי חזק, לא מרפה. "אני כל כך מבינה אותך". היא לא משתפת אותי מה הם הרגישו כשנחתה עליהם בשורה.

"לא פשוט בכלל", ממלל אבא, "קודם כל חשוב שנדע בפני מה אנחנו עומדים. מה הפרטים. מה הטיפול. מה הסטטיקה וכו וכו. אח"כ יהיה לנו קל יותר להתמודד, עם מה שלא יהיה. ותזכרי, אפרת, שאת לא לבד. כולנו כאן אתך ביחד. ומעל כולנו שכינת קל. עברנו המון ונעבור גם את זה בעזרת השם. דברי אתו, תתחנני לפניו. יש לך כוח עצום במילים. כוח של אם ששער מיוחד פתוח לדמעותיה ותחינותיה". הוא משתתק לרגע, לוגם מכוס התה שלו.
"ומעבר לזה, אנחנו כאן, אפרתי", הוא מוסיף ברכות, "תזכרי את זה. תשתפי אותנו בכל דבר. אל תסחבי על עצמך דברים כבדים. תני לנו להושיט יד. הכי חשוב שתשמרי על עצמך. בשבילך. בשביל המשפחה היקרה שלך. תבטיחי לי, בסדר?"

אני מהנהנת, מרשה לדמעות כלואות להשתחרר, סוף סוף. "בעזרת השם", אני לוחשת. מהדהדת הבטחה טרייה.
"את רוצה שנשאר לישון? נעזור לך בבקר עם הילדים?" ההצעה קורצת אבל אני מסרבת. צריכה את השקט. "אם תתחרטי תתקשרי בכל שעה". הם מתארגנים ליציאה. חיבוק קצר. מבט מלא חום של אבא. והדלת נסגרת. משאירה אותי לבד לעכל את המצב החדש.

הלילה הוא זמן מצוין למחשבות מציקות. כאלו שלפעמים מצליחות לגבור על כדורי הרגעה ושינה. בלילה הזה הם לא עזבו אותי. דאגו לארח לי לחברה שלא ארגיש לבד בחדר הריק. קמתי בפעם המי יודע כמה, לשטוף פנים, להכין עוד כוס תה.

כנראה שנרדמתי בסוף. זוג ידיים שמנמנות ומתוקות נצמדו לריסים. התעקשו לפתוח לי עיניים. "מתוק של אימא", אני מתרוממת, מותשת. "התגעגעתי אליך. עוד מעט נלך למטבח ונכין שוקו, טוב?"

אני מתנערת. נוחתת למציאות. וליותר מדי שאלות של ילדים ערניים ונלהבים. אלישבע הייתה חייבת לדעת איך שימי נראה ומה הוא לובש ובאיזה צבע הפיזמה שלו. ואם מכאיבים לו ומתי הוא יחזור ולמה הוא בכלל נמצא שם. הבטיחה שתכתוב את השם שלו בגדול על הלוח ותספר לכולם שהוא חולה. אלצה אותי להתיישב באמצע מטבח צבעוני מדי, להרגיע, להסביר, לפשט. לוודא שהיא לא הולכת להרעיד את כל בית הספר והשכונה עם סיפורי זוועות. זה מה שחסר לי.

איילה הסתפקה בדף מצויר שהכינה, מי יודע מתי. "תגידי לשימי שאני אוהבת אותו ומתגעגעת אליו מאוד" לחשה לי באוזן. "שיחזור מהר הביתה ויהיה בריא. טוב?"
"הוא ממש עוד מעט יבריא ויחזור הביתה" אני מחבקת אותה. טומנת ראש בתלתלים השופעים שלה. עוצמת עיניים ומתמכרת לריח השמפו. "הוא ישמח לקבל את הציור היפה שהכנת לו, מתוקה שלי". עוד נשיקה והיא גולשת, מאושרת.

השעון נושף מהר מדי. מוצאת את עצמי מחממת פרוסות, מארגנת כריכים ותיקים. קולעת צמה סינית לאלישבע. קוקו וסיכות צבעוניות לאיילה. נס שיוני פטור מהעניין. עוד מבט אחרון במראה. מוודאת שאני נראית בסדר, למרת הכול. שהילדים מסודרים ונקיים. אף אחד לא צריך לסבול מהמצב. ובטח שאין צורך להכריז בקול גדול שמשהו השתנה פה בשגרה.
אני נועלת את הדלת פעם ופעמיים. מקווה שהפיזור בין מוסדות הלימודים יהיה מהיר. שאספיק להגיע לביקור הרופאים. אני מספיקה להגיע דקה לפני שהחדר מתמלא בחלוקים לבנים. מלחיצים.
"למה ככה?" אני לוחשת לארי כשהם מתקרבים. "מה זה אומר? שהמצב באמת חמור?"
הוא מושך כתפיים. "אין לי מושג" לוחש בחזרה, "נחכה נראה".
הלב שלי לא ממש משתכנע. הוא מלווה את ההמתנה בדפיקות מואצות.

"אני פרופסור לוין, מנהל המחלקה", מציג את עצמו הבכיר. מנהל מחלקה. לא נראה לי שזה הסטנדרט לביקור רופאים. יופי, עכשיו אני מכירה רף חדש של דפיקות. את הפרופסור מלווים סגנו ועוד כמה רופאים. הם עומדים במרחק קצר, מתדיינים במושגים לא מוכרים. הפרופסור ניגש סוף סוף לשימי שמביט בו בעיניים גדולות. אני שולחת אליו מבט שמשתדל לעודד. "יהיה בסדר, שימי", אני מצליחה למצוא מילים. "יהיה הכי בסדר בעולם". הוא מתנשף. הנשימות שלו נעשות קצת רפויות.

"אז מה שלומך, שימי?" מתעניין הפרופסור בחיוך, הביטחון והנינוחות שהקרין הצליחו להרגיע גם אותי, במידת מה. "איך אתה מרגיש?" הוא מברר וממשש את הבטן מכל כיוון. שימי נאנח כשהוא לוחץ. הוא נראה חלש ומכווץ כל כך. הלב שלי יוצא אליו.
"כואב לי עדיין ואין לי תיאבון" הוא ממלמל בשקט.

הפרופסור מהנהן, "כואב לך כי האנטיביוטיקה עדיין לא משפיעה על הדלקת. אני אבקש מהאחות שתוסיף משכך כאבים. אם יהיו לך כאבים בהמשך פשוט תאמר ואנחנו נטפל בזה. אנחנו רוצים שתרגיש טוב. אתה רעב?"
"קצת" הוא ממלמל. "טוב, אז נתחיל עם דברים קלים כמו לבן או יוגורט ונראה בהמשך איזה תפריט יתאים לך, בסדר?" שימי מהנהן וצונח שוב למיטה. "תרגיש טוב, שימי" נפרד ממנו הפרופסור, "אנחנו נפגש בהמשך ונראה מה קורה, בסדר?"

כמה שעות מאוחר יותר, אנחנו מוזמנים לחדרו של הפרופסור. הוא מתפרקד על כסאו המשובח. נועץ מבטים במסך הרחב שלפניו ומכחכח בגרונו.
"מה שלומכם?" הוא נחמד מדי וזה מלחיץ אותי. הוא ניגש מהר לעניין.
"אז כמו שאתם יודעים, אחרי סדרה מקיפה מאוד של בדיקות גילינו ששימי סובל מדלקת מעיים שהיא בעצם סימפטום של מחלה נדירה מאוד. אנחנו מדברים על מחלה שנקראת פני קוליטיס, זו בעצם דלקת של רקמת השומן דרכה עוברים כלי הדם למעי. זו מחלה שאינה מסוכנת אך דורשת מעקב במקרים של התפרצות דלקת. פשוט תהיו ערניים במקרים של התקפי בטן רציניים. זה הכול. אנחנו נשאיר אותו כאן עד לשיפור במדדי הדלקת. ונקווה לשחרור בהקדם".
אני נושמת עמוק וחזק. אז הפיל לא כל כך מאיים כמו שחשבתי. אבל בכל אופן, חתיכת תיק.

"שאלות?" הוא מברר. משלב ידיים בנינוחות ומצפה בשקט.
"אין שום דרך לעזור? למנוע? להקל? דרך שתפחית התקפי דלקות?" מתחננת להיאחז במשהו. אפילו קטן.
"לצערי, לא", הפרופסור הבכיר זע בחוסר נוחות, "מדובר על מחלה שאין לה דרך טיפול. היא מטופלת נקודתית בזמן התפרצות. חשוב לי לומר, שיכולות לעבור שנים ארוכות בלי התקפים בכלל. אין דרך לצפות מתי יהיה התקף, בכל מקרה מדובר בדלקת שמגיבה לאנטיביוטיקה. לא תמיד לזו הראשונה ולכן לעיתים נדרש אשפוז. אבל אין פה סיכון, בזה אתם יכולים להיות רגועים".
"ובכל זאת? משהו? בעולם המתקדם של היום אין שום מענה?"
"תראו, עם הזמן נוסו מחקרים שונים בכיוון של תזונה. אין כרגע תוצאות חד משמעיות. אבל בכל מקרה אנחנו ננסה לבדוק כמה סוגי דיאטות מסוימות בזמן האשפוז. מקווה שזה יקל עליו. כולי תפילה. מעבר לכך, צר לי, אין לנו דרך אחרת".
הוא מתרומם מכיסאו, תם זמננו. "תרגישו טוב, תהיו חזקים". הוא מאחל בחום ונחפז הלאה.

"חתיכת סרט, אה?" אומר ארי, כשאנחנו יוצאים מהחדר. "הייתי מוותרת על סרט כזה. אני אפילו לא יודעת מאיזה כיוון להסתכל עליו". אני נושפת אוויר שנחנק.
"בואי נחשוב תכלס", הוא מקורקע להפליא, "אחר כך כבר נעבד. כרגע אנחנו צריכים לחשוב איך להסתדר עם המידע, הילדים, הכול". המוח שלו פועל על מאתיים, בשביל שנינו. נס שכך. תמיד צריך מבוגר אחראי.
"אז ככה, אני קודם כל יוצא לתפילה. את תהיי פה בסדר?" הוא מברר. אני תוהה אם הוא שואל רטורי. "אני אסתדר" אין לי מושג איך.
"יופי, מצוין. אז זזתי. תקראי לאימא שלך או מישהו אם יהיה לך צורך". הוא דוהר למעלית.

אני חוזרת לחדר, שימי עדיין שקט מדי. בסיטואציה אחרת זו הייתה יכולה להיות הזדמנות מקסימה לזמן אם-ילד. בפרט שאין לי מושג מתי זה קרה לאחרונה.
"איך אתה מרגיש, שימי?"
"קצת יותר טוב, אבל עדיין כואב לי ממש"
"חבל שלא אמרת", אני כואבת אתו גנים שירש, "אני אקרא לאחות שתוסיף משכך כאבים. חשוב שתאמר לנו מה קורה, חבל שתסבול. בסדר?" הוא מהנהן בחולשה. וראשו צונח לכר.
אחרי שהאחות הגיעה. והכאבים נחלשו. והילד שקע בתרדמה טרופה. נשארתי לבד, מאזינה לנשימות שלו. נטרפת ממחשבות. הנייד החל לרטוט ברגע הנכון. "מה קורה, אחות?" מנחם. "שמעתי שהבחור שלך עושה בעיות".
"עד ירושלים הגיעה הבשורה?" אני מופתעת בעליל.
"עד ירושלים ועד בכלל. מה את שחה? כל החדשות רועשות. שלטי חוצות. כל מה שאפשר". אני צוחקת. "איזה מנחם אתה, שתהיה לי בריא".

"אני בדרך", הוא מפתיע. "אני אשתדל לא להפריע. מקווה שזה בסדר מבחינתך".
"מה?" אולי זו מתיחה, לא מתאים לו בסיטואציה הזו. "אתה רציני? ממתי אתה פנוי באמצע שבוע?"
"אה, זו פרוטקציה מיוחדת לאנשים מיוחדים". הוא לא מתבלבל. "הבאתי כמה דברים, אם יש לך עוד משהו שאת צריכה, תאמרי לי עכשיו. אקפוץ בדרך לקנות".
אני עדיין בהלם קל עד בינוני. "תבוא בעצמך". אני מוצאת לי מילים. "כל השאר זה באמת בונוס".
"בכייף", הוא מנסה לגבור על קולות הוויז. "אז נפגש. ואם תיזכרי בהמשך תעדכני אותי. אז נפגש"
"תודה", אני לוחשת שוב. "ו..." המילים נתקעות לי.
"כן?"
"תודה שחשבת עלינו. תודה שבאת. זה כל כך במקום, הרבה יותר ממה שאתה חושב". ואלוקים עדי כמה כוחות הייתי צריכה בשביל לבטא את המילים האלו.

מ. ברא"י · 22/11/22

פרק מדהים!
הכי אהבתי את הסוף שלו- את ההתקדמות של אפי.
תודה שאת לא שוכחת אותנו!!!...

shevi123 · 22/11/22

נכתב ע"י מ. בראי:
פרק מדהים!
הכי אהבתי את הסוף שלו- את ההתקדמות של אפי.
תודה שאת לא שוכחת אותנו!!!...

תודה
מחמם את הלב לשמוע

לא שוכחת אף פעם!

נ. גל · 22/11/22

פרקים יפייפים!
תודה רבה עליהם, הסיפור הזה ממכר.

נכתב ע"י shevi123:
התייבשו לי מילים על שפתיים

אהבתי.

נכתב ע"י shevi123:
עשקה את נשימתי

תקלדה או הברקה? הזדהתי...

נכתב ע"י shevi123:
מפתחות הרכב משקשקות בידו.

מפתח אחד. מפתחות משקשקים.

נכתב ע"י shevi123:
הסטטיקה

הסטטיסטיקה.

נכתב ע"י shevi123:
ובטח שאין צורך להכריז בקול גדול שמשהו השתנה פה בשגרה.

הוי, אפי. כמה גדול ההבדל בין שלמה ומושלמת.

נכתב ע"י shevi123:
התקפי בטן רציניים

התקפי כאבי בטן.

ושוב, כמובן - תודה על זה, מחכים להמשך...

shevi123 · 24/11/22

תודה, @נ. גל מהממת על המשוב התמידי, המפורט והמושקע

לא מובן מאליו בכלל.

נכתב ע"י נ. גל:
פרקים יפייפים!
תודה רבה עליהם, הסיפור הזה ממכר

תודה רבה!

נכתב ע"י נ. גל:
תקלדה או הברקה? הזדהתי...

אמת פשוטה... תודה שהברקת אותה

נכתב ע"י נ. גל:
מפתח אחד. מפתחות משקשקים.

צודקת. משום מה הצטייר לי כצרור מפתחות, רק שהייתי צריכה להשמיט את המילה "רכב". ותודה על הדיוק הלשוני.

נכתב ע"י נ. גל:
הסטטיסטיקה

יטופל. תודה.

נכתב ע"י נ. גל:
הוי, אפי. כמה גדול ההבדל בין שלמה ומושלמת.

!!!!! התמצותים שלך... כבר דברנו עליהם. כייף גדול.

נכתב ע"י נ. גל:
התקפי כאבי בטן.

שוב תודה. יטופל.
מעריכה מאוד מאוד. ישלם לך השם שכרך הטוב.

shevi123 · 27/11/22

בס"ד
פרק נ"ט

"אז מה נשמע, בחור צעיר?" מנחם טופח על הכתף הקטנה, "מה הסיפור, אה? קצת משעמם בחיידר, קצת רוצים אקשן ומוצאים דרך להגיע לכאן?" הוא קורץ לו קריצה משמעותית ומנחית טפיחה נוספת.

"הי, תשאיר לי אותו שלם, מנחם", אני משועשעת, "אנחנו רוצים להתעופף מפה בהקדם. לא מחפשים עוד בעיות".

"שומע מה אימא שלך אומרת?" הוא מניח לו. מתפרקד על כורסא. "היא טוענת שגם בבית תקבל מספיק צ'ומי. אז אתה יכול להיפרד יפה מכל המוצרים המוזרים כאן, להתקלף מהמדבקות. וקדימה, המרצדס מחכה למטה עם נהג אישי שאתה קצת מכיר. ממש קצת. מה אומר?" הוא מתמתח, משלב ידיים ועיניו ממוקדות. קצה החיוך שלו מדביק את שימי שמצחקק. מותיר אותי מביטה בהשתאות במחזה.

"טוב, אם אתה מתעקש, נתחיל בפינוקים כבר עכשיו. נבנה בינינו אימון ואז נתקדם. מה אומר?" הוא מושיט יד בדרמטיות יתר.
"סגור", שימי משועשע ונינוח ואני דוחקת מחשבות למגירה נסתרת.
"טוב, רציתי להביא שוקולדים ושטויות, אבל פחדתי להכעיס את הרופאים פה. אז ככה", השקית הראשונה נשלפת. "ספרי קומיקס, באים בחשבון או שעברת את הגיל?"
"קצת עברתי", מודה שימי, גבר שכמותו. "אבל זה בסדר, אני אשמח. תודה, מנחם"

"תודה תגיד לי בסוף, ילד", הוא מתכופף שוב, "יש לי פה כמה ספרי דרמה ומתח. זה מה שהילדים שלי אוהבים מקווה שגם אתה. הבאתי גם סודוקו קל ובינוני. את הקשה נשאיר להזדמנות אחרת. יש לי פה גם שחמט, דמקה וכמה משחקי קלפים כדי שלא אשתעמם פה. וזהו, מקווה שזה בסדר מבחינתך".

"הכי בסדר בעולם, תודה רבה", שימי מאושר, מה לו ולכאבים וזוטות. "כייף שבאת. תודה!"
"באמת תודה, מנחם" אני מוצאת מילים. "לא היית צריך ככה לטרוח. הביקור שלך הוא די והותר. באמת שמחת אותנו".

"בסדר, בסדר", הוא מנפנף, "ומה אתך, גברת?" הוא שואל ברצינות. "אני בסדר" אני עונה ספונטנית.
"מצוין", הוא מאשר. "יש לך עכשיו כמה שעות טובות להיות עוד יותר בסדר. סומך עלייך שתנצלי אותן כמו שצריך, אה?" ושוב זיק מבודח מנצנץ לו בעיניים.
"מה אתה מתכוון?" אני מתבלבלת.
"מה ששמעת", כולו נחת ונופת צופים. "כמו שאת רואה, הבן יקיר שלך מקבל פה טיפול הולם ומפנק להפליא. נמצא בידיים בטוחות, לדעתי. אשר על כן את מוזמנת לפנות לעיסוקייך. אני מתאר לעצמי שיש לך מספיק כאלו. חוץ מהשלמת שעות שינה, אני טועה?".

לא. אתה לא. מאיפה באת לי פתאום? מאיפה המילים והאכפתיות. וההבנה מעבר למילים. גדל לו האח הקטן שלי. גדל בכל המובנים.
"תודה, מנחם. אתה פשוט הצלה". אני לוחשת, נזהרת ששימי לא ישמע.
"אז תעשי לי טובה", הוא מתרומם מהכורסא עם כל כובד משקלו ומתרחק לקצה החדר, "וזוזי לפני שאצטרך להזעיק הצלה. תעזבי הכול ושימי ראש לכמה שעות. זה חשוב יותר מהכול. לאימא אין תחליף. עם כל השאר אפשר להסתדר. כבר דברתי עם אימא וכולם. אתם יכולים להיות רגועים, את וארי. תשמרו על עצמכם, זה הכי חשוב". הוא נועץ מבט משמעותי. "ואם אתם צריכים עזרה נוספת, בכל תחום שהוא, תרגישו בנוח לפנות. הגיע הזמן שנהיה ביחד. לא רק בסיסמאות. בבקשה, תאפשרו לנו", הוא מנמיך טון.

ושוב הכול מטושטש לי. סתם ככה, בלי סיבה. העיניים שלי מחפשות מקום טוב להינעץ. ועל הדרך לטשטש עקבות. ואז, בהבנה פתאומית. אני מבינה שדי, אין צורך. אני מוחה דמעות בשתי אצבעות. לוחשת תודה. "אין לך מושג כמה המילים שלך יקרות. תמיד ידעת לומר אותן במקום הנכון". הוא שותק, שלא כהרגלו. "אני מעריך מאוד את ההסכמה". הוא אומר בזהירות, "לא ידעתי איך תגיבי. פחדתי שתכעסי או תסתגרי. אני יודע שהכול עדין כל כך ורגיש, לכן לא דברתי עד היום. לא רציתי לקחת סיכונים. עכשיו אני מבין שטעיתי. שהייתי צריך לפתוח פתח, לפחות. לנסות, לגשש". הוא נשמע פתאום כאוב כל כך, "לא היינו צריכים להגיע לסיטואציה הזו כדי לדבר פתוח. אני באמת לא יודע מה קורה אתכם ומה אתם עוברים. אני רק מתאר לעצמי שמן הסתם יש התמודדויות וזמנים לא פשוטים. אני מבין ומכבד את הצורך שלכם בחשאיות. ואת המלחמה לשמור על חיים טובים. תמיד היית אלופה. תמיד. בכול המצבים".

אני שותקת. מה אני יכולה לומר. "אני חלילה לא נכנס לשיקולים ולחיים האישיים שלכם. רק חושב שאם אני ומיכלי כבר מודעים קצת למצב, אתם יכולים להרגיש בנוח לעדכן כשאתם צריכים עזרה או כל דבר. אתם לא צריכים לפרט ולא לשתף. פשוט להרים טלפון, לבקש נקודתית. זה הכול. וכמובן, אם תרצו לשתף, אני פה תמיד בשבילכם", הוא קד בצורה מוגזמת. מנסה להקליל. "אני בטוח שגם מיכלי בעניין".

אני שותקת. כל כך הרבה מחשבות ושברירי רגעים מסתחררים במוחי. אני חייבת לשבת. לשתות משהו. מתיישבת, מוציאה מתיק בקבוק מים קטן שנמצא באופן קבוע. מברכת שהכול. חושבת על המילים.

"את בסדר?" הוא נראה קצת מודאג.
"אני יותר מבסדר", אני ממלמלת. "אני פשוט לא רגילה, ככה, לדבר על זה".
"ברור", הוא מהנהן. "אולי זה לא היה כל כך במקום לדבר על זה בזמן כזה", הוא מהרהר בקול. "פשוט הרגשתי שיש פה הזדמנות. מתי יוצא לנו להיפגש בכלל. מתי יוצא לדבר. מצטער אם הכבדתי".

"הכול בסדר, אני אתאושש". אני מבטיחה שוב. "באמת תודה על המילים. אתה צודק לגמרי, כמו תמיד. אני... פשוט אצטרך לעבד אותם בזמן רגוע יותר".

"אני בטוח", החיוך חוזר אליו. "להזמין לך מונית או שתסתדרי?"
"אני אסתדר", כמובן, אלא מה. "להתראות, שימי. תהנה עם מנחם. אני בטוחה שתיהנו".
הוא מרים ראש מהספר. "בטח" הוא מאשר. מנפנף לשלום וראשו כבר רכון שוב אל הספר.

בבית, אני מנסה לעשות סדר במהפכה שלימה. אחרי כמה דקות וכאבי ראש הולמים שמזכירים לי כמה שעות נמנמתי בלילה. אני נכנעת, פורשת לחדר. מתעוררת רק כשהבית מתמלא באושר רועש. פותחת עיניים בקושי, מביטה לחלון. צבעי שקיעה מציצים בין שלבים. אני מזנקת. הייתי אמורה לאסוף את הילדים, להכין ארוחה. ועוד אחת. לקלח, לארגן. מה קורה פה, למען השם?

"בוקר טוב", מיכלי זורחת לקראתי, "מקווה שישנת כמו שצריך'.
"אמממ... כן", אני מגמגמת, מבולבלת. "מה את עושה פה? איפה הילדים? מה קורה פה?"
"הכול טוב, תירגעי", היא מניחה כפות ידיים על אוזניים. "מי ישמע מה קרה. עשיתי מה שאחות טובה עושה. התקשרתי אלייך בצהרים, לא ענית. מנחם סיפר שהלכת לישון. עשיתי אחד ועוד אחד, את זה אני זוכרת עדיין לעשות. וזהו. אספתי את הילדים, הם נהנו ממש עם החבריה שלי. ועכשיו חזרנו. הם כבר מקולחים. יוני עם פיזמה. הבנות צריכות רק להתארגן פה לשינה. נשארתי פה עד שתתעוררי. והנה, קמת, דשנה ורעננה. אני יכולה להציע לך קפה?".

"תקשיבי", זה קצת יותר מדי ליום אחד. "אתם מהממים ומדהימים והעזרה שלכם מדהימה ומרגשת. אבל לא היה קורה כלום אם היית מעירה אותי. מספיק שהיית מגיעה מוקדם יותר והייתי מתעוררת לבד מהצווחות של יוני. בדיוק כמו שהתעוררתי עכשיו".
"ומה כל כך גרוע להתעורר עכשיו? מפחדת שהיה לי קשה מדי? מבטיחה לך שהיה יותר מבסדר".

"זה לא זה", אני נאבקת בתסכול ובחוסר אונים. "את מדהימה ובאמת תודה".
"אבל?" היא נועצת מבט חצי פגוע.
"הילדים שלי", אני לוחשת, מובסת. "הילדים שלי שצריכים אימא. בטח בתקופה כזאת מבולבלת ולא יציבה. אם היית מגיעה קודם הייתי יכולה קצת להיות איתם. לחבק. לתת להם מינימום של אימא. כמה שאני יכולה. גם ככה זה לא מספיק. מבינה?"

"זהו, בדיוק", היא מביטה לי עמוק בעיניים. "הילדים שלך צריכים אימא. וזה בדיוק מה שעשית בשבילם בשעות האחרונות. אני בסך הכול עזרתי בדברים שוליים כדי שתוכלי להיות שם בשבילם. כמו שאת באמת".