שלום יהודים יקרים!
אמא שלי תמיד אומרת שההקדמות שלי לקוחות מאיזו הרצאה מאלפת של מרצה מפורסם. אני כבר רגיל לזה. מקווה שגם אתם תתרגלו מהר.
אני ילד. בן שבע, אמנם, אבל בשכל אני קצת לפעמים כמו בן שבעים ולפעמים כמו בן שבעה חודשים. (את זה אמרה אחותשלי מתי שנשכבתי על הריצפה ובעטתי ובכיתי שלא הסכימו לי ללכת להלוויה של שכן אחד). יש לי כמה תחביבים, שכל החברים שלי בלי יוצא מן הכלל חושבים שהם מוזרים. למשל, להשקיף במשקפת שעתיים ויותר על קן של דררות שהתמקם מעל החלון שלי, לספור את מספר השקיות שיש בפלח של אשכולית (אבל זה באמת רק כשקצת משעמם לי) או לקרוא ספרים עבי כרס שהם מתפוצצים מרוב דפים וכמעט נוזלים מהכריכה, ועוד כתוב עליהם 'חלק ראשון בסדרה'.
הייתי באמצע לקרוא ספר עב כרס עד מאוד שתיאר במדוייק מה עושה השקע הברומטרי ומה תפקידו בעולם, בערך עמוד 550, כשאח שלי דחף לי שתי ידיים בין הספר לעיניים והסתיר לי את שדה הראיה.
"מה אתה עושה!" צעקתי לו, והקול שלי נשמע מקרקר כזה כמו קול של מישהו שקורא בספר.
"אני קורא לך כבר שבע פעמים!" הוא הסיר את הידיים שלו מהעיניים שלי. ראיתי שהוא באמת מתכוון למה שהוא אומר, ולא מנסה לצחוק עלי.
"מה אתה רוצה?" שאלתי אותו, ואגב כך יישרתי את המשקפיים הנוזליות שלי ('הפרופסור המפוזר, אמא! אני לא יכולה כבר עם השלוליות שהוא משאיר מהאשכוליות שלו, והמשקפיים הנוזלות האלה בקצה האף שלו כשהוא מרים את העיניים כמו זקן בן שבעים עם משקפי קריאה, אוף!')
"אמא ביקשה שתלך לקנות ב'סופר' כמה דברים שהיא צריכה - "
"דחוף". קטעתי אותו. "נכון?"
הוא הנהן בפנים עגומות, ואני ידעתי שרק מקרה חרום יכול לגרום לאמא שלי לבקש ממני ללכת לסופר.
"למה אתה לא הולך?" ביררתי באנחה והנחתי את הספר פתוח הפוך כדי שלא יסגר. "למיטב ידיעתי אתה לא חולה, ואין לך היום שיעור עם החברותא סגל, ואתה לא הולך למבחן בישיבה ולא אמור להתארס בזמן הק - "
"אני רץ למנחה". הוא קטע אותי בקוצר רוח. "קח את הכסף. אמא רשמה לך רשימה של כמה דברים. תזכור לשלם לפני שאתה יוצא ואל תביא מה שלא רשום. בלי חוכמעס, בבקשה. תנסה לחשוב מה אמא בדיוק רוצה, לא, תביא רק מה שכתוב!"
הוא הניף את הכובע והחליפה שלו ולבש אותם בתנועה לוליינית, החווה בידו על הארנק והרשימה שהיו מונחים על השולחן וחמק בעד הדלת.
נאנחתי. אחר כך קמתי לאט לאט, הרמתי את הארנק כאילו מדובר בחומר נפץ ושלחתי הצצה זהירה ברשימה. מיד ידעתי שמסע הקניות שלי יהיה נועד לכישלון.
'חמש לבנים', היה כתוב בכתב ממהר. 'אבקת סוכר, סוכר חום, בייצים, אבקת אפייה, קמח מצה, לחם מלא בלי דגנים, כחחעם פלמג (משהו כזה. אני לא יודע מה היה אמור להיות כתוב שם), מלפפונים, עגבניות, רסק עגבניות ותרכיז שזיפים'.
אתם מבינים? וזה ה'כמה דברים'! רשימה של אחד עשר דברים שאחד מהם אין לי מושג מה הוא! וצריך להסתובב בכל הסופר כדי להגריל את כל המוצרים האלה! אני בטוח אאבד איפשהו בין הטור של המיץ לימון המשומר ללימונים הרגילים כי אני ארצה להבין אם החומר המשמר משנה משהו מהטעם או שזה נטו בריאות! בדיוק בדיוק כמו שקרה לי פעם שעברה! ואחר כך עוד הייתי צריך לשלם פיצוי לסופר על שני בקבוקים שהתפוצצו כי רק בדקתי מה כתוב עליהם! רק! (אמא שלי שילמה. גמרתי את הכסף שלי על המשקפת השישית שלי).
לקחתי את הארנק והרשימה, קשרתי את השרוכים בנעליים, ואפילו הכנסתי את החולצה למכנסיים כמו שאני כל בוקר עד שאני הולך בדרך קיצור דרך העץ של הדררות ואז היא בורחת.
הלכתי לסופר.
אמא שלי תמיד אומרת שההקדמות שלי לקוחות מאיזו הרצאה מאלפת של מרצה מפורסם. אני כבר רגיל לזה. מקווה שגם אתם תתרגלו מהר.
אני ילד. בן שבע, אמנם, אבל בשכל אני קצת לפעמים כמו בן שבעים ולפעמים כמו בן שבעה חודשים. (את זה אמרה אחותשלי מתי שנשכבתי על הריצפה ובעטתי ובכיתי שלא הסכימו לי ללכת להלוויה של שכן אחד). יש לי כמה תחביבים, שכל החברים שלי בלי יוצא מן הכלל חושבים שהם מוזרים. למשל, להשקיף במשקפת שעתיים ויותר על קן של דררות שהתמקם מעל החלון שלי, לספור את מספר השקיות שיש בפלח של אשכולית (אבל זה באמת רק כשקצת משעמם לי) או לקרוא ספרים עבי כרס שהם מתפוצצים מרוב דפים וכמעט נוזלים מהכריכה, ועוד כתוב עליהם 'חלק ראשון בסדרה'.
הייתי באמצע לקרוא ספר עב כרס עד מאוד שתיאר במדוייק מה עושה השקע הברומטרי ומה תפקידו בעולם, בערך עמוד 550, כשאח שלי דחף לי שתי ידיים בין הספר לעיניים והסתיר לי את שדה הראיה.
"מה אתה עושה!" צעקתי לו, והקול שלי נשמע מקרקר כזה כמו קול של מישהו שקורא בספר.
"אני קורא לך כבר שבע פעמים!" הוא הסיר את הידיים שלו מהעיניים שלי. ראיתי שהוא באמת מתכוון למה שהוא אומר, ולא מנסה לצחוק עלי.
"מה אתה רוצה?" שאלתי אותו, ואגב כך יישרתי את המשקפיים הנוזליות שלי ('הפרופסור המפוזר, אמא! אני לא יכולה כבר עם השלוליות שהוא משאיר מהאשכוליות שלו, והמשקפיים הנוזלות האלה בקצה האף שלו כשהוא מרים את העיניים כמו זקן בן שבעים עם משקפי קריאה, אוף!')
"אמא ביקשה שתלך לקנות ב'סופר' כמה דברים שהיא צריכה - "
"דחוף". קטעתי אותו. "נכון?"
הוא הנהן בפנים עגומות, ואני ידעתי שרק מקרה חרום יכול לגרום לאמא שלי לבקש ממני ללכת לסופר.
"למה אתה לא הולך?" ביררתי באנחה והנחתי את הספר פתוח הפוך כדי שלא יסגר. "למיטב ידיעתי אתה לא חולה, ואין לך היום שיעור עם החברותא סגל, ואתה לא הולך למבחן בישיבה ולא אמור להתארס בזמן הק - "
"אני רץ למנחה". הוא קטע אותי בקוצר רוח. "קח את הכסף. אמא רשמה לך רשימה של כמה דברים. תזכור לשלם לפני שאתה יוצא ואל תביא מה שלא רשום. בלי חוכמעס, בבקשה. תנסה לחשוב מה אמא בדיוק רוצה, לא, תביא רק מה שכתוב!"
הוא הניף את הכובע והחליפה שלו ולבש אותם בתנועה לוליינית, החווה בידו על הארנק והרשימה שהיו מונחים על השולחן וחמק בעד הדלת.
נאנחתי. אחר כך קמתי לאט לאט, הרמתי את הארנק כאילו מדובר בחומר נפץ ושלחתי הצצה זהירה ברשימה. מיד ידעתי שמסע הקניות שלי יהיה נועד לכישלון.
'חמש לבנים', היה כתוב בכתב ממהר. 'אבקת סוכר, סוכר חום, בייצים, אבקת אפייה, קמח מצה, לחם מלא בלי דגנים, כחחעם פלמג (משהו כזה. אני לא יודע מה היה אמור להיות כתוב שם), מלפפונים, עגבניות, רסק עגבניות ותרכיז שזיפים'.
אתם מבינים? וזה ה'כמה דברים'! רשימה של אחד עשר דברים שאחד מהם אין לי מושג מה הוא! וצריך להסתובב בכל הסופר כדי להגריל את כל המוצרים האלה! אני בטוח אאבד איפשהו בין הטור של המיץ לימון המשומר ללימונים הרגילים כי אני ארצה להבין אם החומר המשמר משנה משהו מהטעם או שזה נטו בריאות! בדיוק בדיוק כמו שקרה לי פעם שעברה! ואחר כך עוד הייתי צריך לשלם פיצוי לסופר על שני בקבוקים שהתפוצצו כי רק בדקתי מה כתוב עליהם! רק! (אמא שלי שילמה. גמרתי את הכסף שלי על המשקפת השישית שלי).
לקחתי את הארנק והרשימה, קשרתי את השרוכים בנעליים, ואפילו הכנסתי את החולצה למכנסיים כמו שאני כל בוקר עד שאני הולך בדרך קיצור דרך העץ של הדררות ואז היא בורחת.
הלכתי לסופר.