הנושאים החמים
הנושאים החמים
ערב טוב,
התלבטתי האם לעלות את הכתוב תחת הכותרת סיפור בהמשכים, בינתיים משאירה כשיתוף לביקורת מאחר ואני לא יודעת אם אוכל להעלות באופן סדיר. הסיפור מתפרסם ברשימת התפוצה. אשמח לתגובות...
בלילה הראשון שאבא ישן מחוץ לבית הבנתי שאנחנו משפחה מפורקת. לתמיד. חתיכות של פאזל שכל אחד מהם הלך לאיבוד במקום אחר, רחוק. שברים שלעולם לא יצליחו להתאחד, להרכיב תמונה שלימה.
"אז זהו, זה נגמר?", לחשתי לשירי בלילה ההוא, מועכת את הלחי לכרית. חזק. רוצה לבכות ולצחוק ביחד. לא מצליחה.
"הכול עוד יכול להשתנות", היא סובבה את הראש לצד השני, רמזה לי שהיא עייפה ואין לה כוח לדיבורים.
"לא הבנתי, את רוצה שאבא יחזור?", ניסיתי.
"אני לא רוצה כלום. אני רוצה לישון". היא ענתה בקול יבש, עייף משהו.
"גם אני רוצה לישון. לתמיד". אמרתי בחצי לחישה, קיוויתי ששירי לא שומעת אותי.
"זה נקרא למות", היא עדכנה אותי אגב שהיא מתהפכת לצד השני. "לילה טוב".
"אני לא רוצה למות. אבל אני גם לא רוצה לחיות. אני לא רוצה כלום. כלום. כלום". חבטתי את הראש בכרית. ידעתי ששירי ישנה אבל יש מי ששומע אותי. "זה לא הוגן", אמרתי לו.
ההורים שלי לא יכולים לעשות לנו את זה!!
אבא לא יכול לעשות לי את זה!!
רציתי לצרוח, לחתוך את הדממה המעיקה של הלילה, זו שמזמינה אליה את כל המחשבות הרעות והפרפרים השחורים.
לא חייב למות. אפשר לברוח. לאי רחוק, מקום טוב שאין בו אנשים. רק עצי דקל, נחלים ושמש ששוטפת את היקום באור אחר, קסום.
"אני רוצה להיות שם", עצמתי את העיניים. חזק. קיוויתי שאלוקים יעשה לי נס בדיוק כשם שעשה לבני ישראל במצרים. פתחתי אותן בחלוף דקה ארוכה. שום דבר לא קרה. מצאתי את עצמי שוב באותו החדר השקט והחשוך, שוכבת על המיטה. מולי תקרה אטומה, ומציאות חיים שככל הנראה לא תיתן לי לחמוק ממנה. לעולם.
התלבטתי האם לעלות את הכתוב תחת הכותרת סיפור בהמשכים, בינתיים משאירה כשיתוף לביקורת מאחר ואני לא יודעת אם אוכל להעלות באופן סדיר. הסיפור מתפרסם ברשימת התפוצה. אשמח לתגובות...
בלילה הראשון שאבא ישן מחוץ לבית הבנתי שאנחנו משפחה מפורקת. לתמיד. חתיכות של פאזל שכל אחד מהם הלך לאיבוד במקום אחר, רחוק. שברים שלעולם לא יצליחו להתאחד, להרכיב תמונה שלימה.
"אז זהו, זה נגמר?", לחשתי לשירי בלילה ההוא, מועכת את הלחי לכרית. חזק. רוצה לבכות ולצחוק ביחד. לא מצליחה.
"הכול עוד יכול להשתנות", היא סובבה את הראש לצד השני, רמזה לי שהיא עייפה ואין לה כוח לדיבורים.
"לא הבנתי, את רוצה שאבא יחזור?", ניסיתי.
"אני לא רוצה כלום. אני רוצה לישון". היא ענתה בקול יבש, עייף משהו.
"גם אני רוצה לישון. לתמיד". אמרתי בחצי לחישה, קיוויתי ששירי לא שומעת אותי.
"זה נקרא למות", היא עדכנה אותי אגב שהיא מתהפכת לצד השני. "לילה טוב".
"אני לא רוצה למות. אבל אני גם לא רוצה לחיות. אני לא רוצה כלום. כלום. כלום". חבטתי את הראש בכרית. ידעתי ששירי ישנה אבל יש מי ששומע אותי. "זה לא הוגן", אמרתי לו.
ההורים שלי לא יכולים לעשות לנו את זה!!
אבא לא יכול לעשות לי את זה!!
רציתי לצרוח, לחתוך את הדממה המעיקה של הלילה, זו שמזמינה אליה את כל המחשבות הרעות והפרפרים השחורים.
לא חייב למות. אפשר לברוח. לאי רחוק, מקום טוב שאין בו אנשים. רק עצי דקל, נחלים ושמש ששוטפת את היקום באור אחר, קסום.
"אני רוצה להיות שם", עצמתי את העיניים. חזק. קיוויתי שאלוקים יעשה לי נס בדיוק כשם שעשה לבני ישראל במצרים. פתחתי אותן בחלוף דקה ארוכה. שום דבר לא קרה. מצאתי את עצמי שוב באותו החדר השקט והחשוך, שוכבת על המיטה. מולי תקרה אטומה, ומציאות חיים שככל הנראה לא תיתן לי לחמוק ממנה. לעולם.
