עריכת הנהלה: לפרקים הראשונים
ל"ז.
אין איך להרגיע אותי.
בזה הוא קצת צודק.
אין איך להרגיע אותי. את זה שמעתי גם בבית, למרות שהייתי ילדה טובה. אולי טובה מידי.
ובסוף הייתי מתפרצת. כואבת ובוכה.
בדרך כלל זה היה נשאר בפנים רטוב דומע וחנוק.
גיל עשר. אני עושה קייטנה עם חברה מהבניין, דיתי. ילדה שגרמה לי לא פעם לפחד שאני לא טובה מספיק. מה גרם לי להסכים לדיתי השכנה לתת לכל הילדים קריפונים רטובים ולקשקש על הקירות, איני יודעת.
אולי תכננו לרחוץ את הקיר, או שלנצח לא יגלו את זה.
כשעבר אדון ויס המבוגר ושאל מי עשה את זה, דיתי הצביעה עליי וברחה. נשארתי לנקות כמו שאבא ואמא אמרו לי.
להלשין לא העזתי.
שתקתי לה.
אחרי חודשיים כשהמורה ביקשה שנחבר ביחד שיר לכבוד רחל אימנו זה התפרץ.
אני לא יודעת מה היא אמרה שכולם הבינו שהשיר של דיתי. או שזה היתה השתיקה שכולן הודו.
שלוימי מתופף מנסה להירגע. שונא להיות אשם.
ודווקא שאני שותקת מאשים אותו.
עייפתי.
מרגישה שאין שום סיכוי לשינוי. אולי ההצעה של סבא לא מופרכת. וגם אני מירי אכנס לסטטיסטיקה של לבד.
אם אני רוצה להיות שפויה ולא להיכנס לסטטיסטיקה מפחידה יותר.
חנוק לי אני קמה לפתוח את הדלת.
מתייקת מחשבות והן לא מסתדרות. מתיישבת בחזרה.
"מה יש?"
"כלום. מה צריך להיות?"
"את מוכנה לראות גם את הטוב שלי, ולא רק את הרע? אין לי כח לביקורת"
"אני יודעת"
אחד הדברים. כל ביקורת מכבה אותו. זוכרת התלבטויות של מה עדיף. פרצוף שלו או פרצוף שלי.
יש כלל לא כתוב שמצאתי מפעם. 'חרדה מבטלת עקרונות' בעצם בכל פעם נוצח זה שפחות פוחד.
ואחד הפחדים הנוראיים שלי שהוא לא יפחד ממני.
סיבכתי אפילו את עצמי.
ל"ז.
אין איך להרגיע אותי.
בזה הוא קצת צודק.
אין איך להרגיע אותי. את זה שמעתי גם בבית, למרות שהייתי ילדה טובה. אולי טובה מידי.
ובסוף הייתי מתפרצת. כואבת ובוכה.
בדרך כלל זה היה נשאר בפנים רטוב דומע וחנוק.
גיל עשר. אני עושה קייטנה עם חברה מהבניין, דיתי. ילדה שגרמה לי לא פעם לפחד שאני לא טובה מספיק. מה גרם לי להסכים לדיתי השכנה לתת לכל הילדים קריפונים רטובים ולקשקש על הקירות, איני יודעת.
אולי תכננו לרחוץ את הקיר, או שלנצח לא יגלו את זה.
כשעבר אדון ויס המבוגר ושאל מי עשה את זה, דיתי הצביעה עליי וברחה. נשארתי לנקות כמו שאבא ואמא אמרו לי.
להלשין לא העזתי.
שתקתי לה.
אחרי חודשיים כשהמורה ביקשה שנחבר ביחד שיר לכבוד רחל אימנו זה התפרץ.
אני לא יודעת מה היא אמרה שכולם הבינו שהשיר של דיתי. או שזה היתה השתיקה שכולן הודו.
שלוימי מתופף מנסה להירגע. שונא להיות אשם.
ודווקא שאני שותקת מאשים אותו.
עייפתי.
מרגישה שאין שום סיכוי לשינוי. אולי ההצעה של סבא לא מופרכת. וגם אני מירי אכנס לסטטיסטיקה של לבד.
אם אני רוצה להיות שפויה ולא להיכנס לסטטיסטיקה מפחידה יותר.
חנוק לי אני קמה לפתוח את הדלת.
מתייקת מחשבות והן לא מסתדרות. מתיישבת בחזרה.
"מה יש?"
"כלום. מה צריך להיות?"
"את מוכנה לראות גם את הטוב שלי, ולא רק את הרע? אין לי כח לביקורת"
"אני יודעת"
אחד הדברים. כל ביקורת מכבה אותו. זוכרת התלבטויות של מה עדיף. פרצוף שלו או פרצוף שלי.
יש כלל לא כתוב שמצאתי מפעם. 'חרדה מבטלת עקרונות' בעצם בכל פעם נוצח זה שפחות פוחד.
ואחד הפחדים הנוראיים שלי שהוא לא יפחד ממני.
סיבכתי אפילו את עצמי.
נערך לאחרונה ע"י מנהל: